חוץ לארץ

הצירוף חוץ לארץ הוא ביטוי קפוא והוא נתפס כמו שם של מקום. לכן אפשר לומר ‘יצאנו לחוץ לארץ’ כמו ‘יצאנו לאירופה’, ‘טיילנו בחוץ לארץ’ כמו ‘טיילנו בנגב’, ‘שלחתי חבילה לחוץ לארץ’ כמו שלחתי חבילה לתל אביב’, ‘חזרנו מחוץ לארץ’ כמו ‘חזרנו מלונדון’. בצירופים אחרים שבהם המילה ‘חוץ’ נאמר: ‘יצאנו מחוץ לבית’ (ולא ‘יצאנו לחוץ לבית’), ‘טיילנו מחוץ לעיר’ (ולא ‘טיילנו בחוץ לעיר’).

הצירוף חוּץ לָאָרֶץ, או בצורה חוּצָה לָאָרֶץ (בתוספת ה’ המגמה), נוצר בלשון חז”ל, והמשיכו להשתמש בו בכל הדורות וכמובן גם בימינו. לא פלא שהצירוף הזה שגור בספרות חז”ל. להבחנה בין ארץ ישראל לשאר הארצות יש חשיבות הלכתית ואידאולוגית רבה. מצוות רבות תלויות בארץ ואינן מחויבות מחוצה לה, וחז”ל מייחדים דיונים הלכתיים רבים לשאלות הקשורות בכך ולהיבטים שונים של קדושת הארץ לעומת הארצות האחרות. לדוגמה: “אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ” (משנה שביעית ו, ה); “המוכר את עבדו לגוים או לחוץ לארץ יצא בן חורין” (גיטין ד, ו); “העומדין בחוצה לארץ הופכין פניהם כנגד ארץ ישראל ומתפללין” (ספרי דברים); “ידור אדם בארץ ישראל בעיר שכולה גוים ואל ידור אדם בחוצה לארץ בעיר שכולה ישראל” (מכילתא דברים).

הצירוף חוץ לארץ זכה גם לקיצור: ח”ל (בכתבי היד של ספרות חז”ל) ואחר כך גם חו”ל, ובימינו הוא נהגה כמילה: חוּ”ל. לפי הכללים יש להגות את מילת היחס מ־ לפני חו”ל בחיריק במ”ם: מִחוּ”ל, בדיוק כמו מִחוּץ.