שרב וחמסין

תֶּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין, אֶרֶץ הַנִּדַּחַת
וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין וְכָל מִינֵי קַדַּחַת.
(אברהם שלונסקי)

עונות המעבר בארץ ישראל מלֻוות בימים חמים ויבשים מאוד. רבים מכנים את מזג האוויר הזה בשם חַמְסִין, ואולם המונח התקני הוא שָׁרָב. למילה חַמְסִין משמע אחר: רוח דרומית חמה ויבשה האופיינית לארץ מצרים.

המילה שָׁרָב מקורה בתנ"ך, ומקובל לפרשה חום ויובש: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיהו מט, י), "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה, ז). בלשונות שמיות אחרות מילים מאותו השורש נושאות משמעות דומה ('חום' בארמית ארץ־ישראלית, 'רוח מדברית חמה' בסורית ועוד).

המילה חַמְסִין התגלגלה אלינו מן הערבית המצרית – ככל הנראה בימי המנדט הבריטי (משערים שהביאוה לארץ חיילים בריטים ששירתו במצרים). מילה זו מציינת את הרוח החמה והיבשה הנושבת במצרים מכיוון דרום ונושאת עימה אבק חולות. על מקור שמה של רוח זו כתב הבלשן חיים בלנק:

הלשון העממית קשרה אותה לתקופה שבין חג הפסחא של הקופטים (נוצריי מצרים) לבין חג השבועות שלהם, תקופה שהיא בת חמישים יום, ומכאן שמן של הרוחות: רוחות חמישים הימים, או רוחות החמישים ("אריאח אל־ח'מסין").

בלנק מציין כי בלשונם של ערביי ארץ ישראל אין שם מיוחד לרוח הדרומית הזאת, שלא כמו הרוח המזרחית החמה והיבשה הידועה בשם שַׁרְקִיָּה (מן הערבית התגלגל שמה גם לאיטלקית: שִׁירוֹקוֹ). שמה העברי של רוח מזרחית זו הוא רוּחַ קָדִים (מן קֶדֶם = מזרח) – צירוף שמקורו במקרא.