חקלַאי וחקלָאִי – על הסיומות ־ַאי ו־אִי

איך נכון לומר: חקלַאי או חקלָאִי? עיתונַאי או עיתונָאִי?

הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי, בַּנקַאי, פִּרְסוּמַאי, טכנַאי, הנדסַאי, עתודַאי, מתמטיקַאי, חשמַלַּאי, טוּרַאי, מוזיקַאי, כימַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי, ניהול בנקָאִי, השירות הבולָאִי. ההבחנה בין בעל המקצוע ובין שם התואר באה לידי ביטוי גם בצורת הרבים: בעלי המקצוע הם חקלָאִים, עיתונָאִים ובנקָאִים, ואילו שמות התואר – חקלָאִיִּים, עיתונאִיִּים, בַּנקָאִיִּים.

לא תמיד קיים שם תואר הגזור מן המקצוע. כך למשל אין "חומר כימָאִי" או "מפעל הנדסָאִי" אלא 'חומר כימי', 'מפעל הנדסי'. הוא הדין למילה "אקדמאִי" – שם התואר הוא אקדמִי: 'תואר אקדמי', 'לימודים אקדמיים' (ולא "תואר אקדמָאִי", "לימודים אקדמאיים"). האדם הוא אקדמַאי.

מקור הסיומת ־ַאי

ככל הנראה נתייחדה הסיומת ־ַאי לציון בעלי מקצוע בעקבות מילים דוגמת בנאי וגבאי. מילים אלו  שקולות במשקל פַּעָל (כמו זַמָּר, צַלָּם) – היו"ד בהן היא שורשית והאל"ף נוספה כאם קריאה. בהמשך נתפס הרכיב ־ַאי כסיומת, וכיום הוא משמש צורן גזירה לציון בעל מקצוע או עיסוק.

תפיסת הרכיב ־ַאי כסיומת בעלת משמעות קשורה גם לארמית: בלשון זו משמשת סיומת ay, ותפקידה הוא ציון שמות ייחוס. למשל: יהודַאי (יהודִי), כשדַאי (כשדִי). הכתיב באל"ף אופייני לארמית הבבלית. לכתיב זה ניתנו הסברים שונים, ולא כאן המקום לדון בהם.

 מקור המילה חקלַאי

המילה חקלַאי נשאלה ללשוננו מן הארמית. בתלמוד הבבלי (ברכות לז ע"ב) מסופר על "ריהטא דְּחַקְלָאֵי" – מאכל כלשהו של עובדי אדמה (או של בני כפר, כפירוש רש"י). בבסיס המילה חקלאי עומדת המילה חֲקַל שפירושה 'שָׂדֶה'.

במילונים עבריים מראשית המאה העשרים אפשר למצוא את הניקוד חַקְלָאִי לבעל המקצוע – אולי מתוך רצון לשוות למילה צורה עברית (כפי שראינו, הסיומת הארמית ay מקבילה לסיומת העברית ־ִי). ואולם במרוצת הזמן נתקבעה ההבחנה בין הסיומות ־ַאי ו־אִי, ולכן במילונים עבריים מאוחרים יותר, ובכלל זה במילוני האקדמיה, בעל המקצוע הוא חַקְלַאי ושם התואר – חַקְלָאִי.