בין שני עולמות

בין שני עולמותבימים אלו מתחילים לקרוא בתורה מבראשית. הפרק הראשון של ספר בראשית מתאר את בריאת העולם, אלא שהמילה עולם אינה נזכרת בו כלל. למה? המילה עולם בתנ"ך משמעה זמן ארוך מאוד או זמן בלתי מוגבל. לעתים הכוונה לעבר: "בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (יהושע כד, ב), "נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז מֵעוֹלָם אָתָּה" (תהלים צג, ב). לעתים הכוונה לעתיד: "וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם" (יהושע ד, ז); "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ" (בראשית ט, טז).

לשון חכמים המילה עולם שינתה את משמעה מזמן למקום, והיא משמשת כבלשוננו היום. למשל במשנה אבות: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום" (א, יח); "בעשרה מאמרות נברא העולם…" (ה, א). כך גם הצירוף 'ריבונו של עולם' (המופיע כפנייה לקדוש ברוך הוא).

מן עולם במשמעות של כדור הארץ, היקום וכדומה משתלשלים שימושים נוספים במילה שבהם היא מקבלת משמעות מופשטת, כגון בצירופים: 'העולם הבא', 'העולם התחתון', 'עולם הצומח', 'השקפת עולם' (האחרונים בהשפעת צירופים דומים בלשונות אירופה).

עם זאת משמעות הזמן שבמילה עולם נשתמרה בלשון שלאחר המקרא, למשל בצירוף: "לא היו דברים מעולם" (ירושלמי בבא מציעא א, א ועוד) ובפתיחת הפיוט "אדון עולם".
בלשוננו היום משמעות הזמן מתקיימת בעיקר בצירופים ובביטויים: 'מעולם' ו'לעולם' מלשון המקרא, 'מאסר עולם', 'מנוחת עולמים'. כך גם 'בית עָלְמין' (עָלְמין היא הצורה הארמית המקבילה ל'עולמים').

יש ששתי המשמעויות משמשות זו לצד זו, כגון בברכת המזון: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחֱסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד" (בשני המופעים הראשונים – מקום; בשני המופעים האחרונים – זמן).

צורת הרבים של 'עולם' במשמעות זמן היא עולמים; צורת הרבים של 'עולם' במשמעות מקום היא עולמות.

ואיך אומרים 'עולם' במשמעות של מקום בתנ"ך? בפרק א של בראשית האל בורא "את השמים ואת הארץ". ויש גם תֵּבֵל, כגון "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד, א); וחֶלֶד, כגון "שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים מט, ב).
ונסיים בפסוק שבו יש גם ארץ, גם תבל וגם עולם: "בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה אֵל" (תהלים צ, ב).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ | איירה: דינה שר־רהט

קובץ מעוצב (להדפסה)