דוגמה או דוגמא?

dugmaהסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.

שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.

לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.

בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד; על דרך מרחץ – מרחצאות): דוגמאות או דוגמות, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים").

קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על שתי קבוצות של מילים:
א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד').
ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון דווקא, גרֵדא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכתבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).