WP_Post Object
(
    [ID] => 53411
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-10-03 11:22:20
    [post_date_gmt] => 2021-10-03 08:22:20
    [post_content] => "צעירים מעדיפים לשכור דירה דווקא במרכז העיר", "דווקא עכשיו – חופשה בישראל", "אולי תפסיק לעשות לי דווקא?"

המילה דַּוְקָא רגילה בלשוננו בדיבור ובכתב במגוון רחב של הקשרים, ואולם מקורה בארמית של התלמוד הבבלי ותפקידה בה שונה למדי.
דווקא בתלמוד ובספרות הרבנית
במשא ומתן התלמודי, בעברית ובארמית, 'דווקא' הוא מונח שתפקידו העיקרי הוא צמצום או חידוד טווח התחולה של הלכה, פסוק, מקרה או מונח, בדרך כלל כאלה שנזכרו לפני כן. למשל במסכת שבת (קנג ע"ב) מובאת ההלכה "הייתה חבילתו מונחת לו על כתפו [מלפני שבת, ונכנסה שבת] – רץ [כלומר מותר לרוץ] תחתיה עד שמגיע לביתו", ועל זה נאמר "דווקא רץ, אבל קלי־קלי [=מעט־מעט; כלומר בהליכה נינוחה] – לא". המילה 'רץ' מובאת בגוף ההלכה, והמילה 'דווקא' בהסבר שלאחר מכן מחדדת שההלכה חלה במקרה של 'רץ' בלבד, ולא פחות מזה.[1] לעיתים עשויה להילוות לכך התלבטות על דרך השלילה. למשל במסכת נדרים (עב ע"ב): "בעל – מהו שיפר [נדרי אשתו] בלא שמיעה? [כתוב בתורה] "ושמע אישהּ" – דוקא הוא או לאו דוקא הוא?" – כלומר 'דווקא אם שמע או גם אם לא שמע?'

בתפקיד זה לגווניו המילה 'דווקא' משמשת גם בספרות הרבנית בימי הביניים ובעת החדשה.

המילה דווקא מורה אפוא 'בדיוק', 'בהכרח', 'כך ולא אחרת', ותפקידה המרכזי הוא חידוד וצמצום. על פי צורתה נראה שהיא צורת הבינוני־פועל (בנקבה) של השורש דו"ק. השורש שעומד ביסודה הוא דק"ק (וממנו הפועל דִּקְדֵּק המוכר מן המשנה), אלא שבארמית שורשי ע"ע נוטים לעיתים על דרך שורשי ע"ו (או ע"י).[2] בארמית הבבלית נוצר מן המילה דווקא התואר דַּוְקָנָא – 'דייקן', ומכאן בימי הביניים דַּוְקָנִי במובן 'מדוקדק', 'מדויק'. בצורה העברית דַּוְקָן נהוג לכנות בלשון הדיבור את מי שנוהג בעקשנות, עושה מעשים של "דווקא", ומכאן גם דַּוְקָנוּת בשתי ההוראות, החיובית והשלילית.
דווקא בימינו
בעברית בת ימינו באה המילה 'דווקא' בהקשרים שונים. חוקרי התחביר רואים בה מילית "מְאַיֶּכֶת" (החלופה העברית למונח הבלשני modifier), ובדומה למיליות אחרות דוגמת גם, רק ואפילו היא מעניקה גוון של איכות או יחסיות לאיבר שסמוך לה במשפט. כך למשל המשפט "בישראל נוטעים עצים בט"ו בשבט" שונה במקצת בהוראתו מן המשפט "בישראל נוטעים עצים דווקא בט"ו בשבט". במשפט השני נוסף ממד יחסי – 'יחסית לשאר ימות השנה מעדיפים בישראל לנטוע עצים בט"ו בשבט'. ההוראה המקורית 'כך ולא אחרת' התגלגלה אל 'במיוחד כך'.

בלשון הדיבור המילה 'דווקא' נאמרת גם בהקשר של הפתעה, בניגוד למצופה, לא פעם לשם קנטור: "בניגוד לכל הביקורות המהללות, אני דווקא חושב שהספר הזה משעמם למדי"; ואולם לרוב ההפתעה היא לטובה: "דווקא נחמד פה". בלשונם של ילדים היא באה בלוויית הפועל עָשָׂה להבעת התרסה והכעסה: "אימא! הוא עושה לי 'דווקא'!".

מגוון השימושים הללו בעברית החדשה הגיע אלינו מן היידיש. בתקופת חיותה של היידיש חדרו אליה מילים רבות מעולם בית המדרש ובהן גם 'דווקא' (במלעיל). אף ההגייה המשובשת "דפקא" בפ"א רפה במקום בבי"ת (כמו בהגייה משובשת של מילה נפוצה אחרת: "ספתא" במקום סבתא) ידועה מן היידיש – העיצור הקולי v הידמה (חלקית) לעיצור האטום k שאחריו ונעשה f.
----------------------------------------------
[1] ההלכה עשויה להינתן לפרשנות. במסכת מנחות (ל ע"א) מובאת הלכה בנוגע לכתיבת ספר תורה: "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל [כלומר המילים האחרונות בתורה] – באמצע הדף" ומוסיפים "ההיא [הלכה זו] באמצע שיטה [=שורה]". בנקודה זו נחלקים: חכמים סוברים "אף באמצע שיטה" ורב אשי סובר "באמצע שיטה דווקא".
[2] לצד דווקא מוכרת בתלמוד גם הצורה 'דייקא' בהקשרים קרובים. להרחבה עיינו כאן.
    [post_title] => דווקא
    [post_excerpt] => המילה דַּוְקָא רגילה בלשוננו בדיבור ובכתב במגוון רחב של הקשרים, ואולם מקורה בארמית של התלמוד הבבלי ותפקידה בה שונה למדי.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-10 11:46:08
    [post_modified_gmt] => 2021-10-10 08:46:08
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53411
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

המילה דַּוְקָא רגילה בלשוננו בדיבור ובכתב במגוון רחב של הקשרים, ואולם מקורה בארמית של התלמוד הבבלי ותפקידה בה שונה למדי.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

WP_Post Object
(
    [ID] => 837
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2010-10-14 10:19:52
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:19:52
    [post_content] => 
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה): כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם. בספרות חז"ל רווחים שמות כגון עסקא (או עיסקא), עובדא, פיסקא במין זכר, ואולם הסיומת ־ָא נעשתה חלק בלתי נפרד מהם והיא באה גם כשהשמות אינם מיודעים. מכאן שבארמית 'עסקא' הוא 'עסק' או 'העסק', ו'עובדא' – 'מעשה' או 'המעשה'.
שורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. כך הם סדנא, גרסא, פירכא, מימרא, בעיא, סוגיא וכן דוגמא, טבלא, קופסא (שמקורם ביוונית). שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בעלי הסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה; כך גם מילים שבמקורן הארמי הן ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.
אף צורת הרבים נוטה על דרך העברית: דֻּגְמָה–דֻּגְמוֹת, עִסְקָה–עֲסָקוֹת, כמו חֻלְצָה–חֻלְצוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת. לצד זאת בצורת הרבים אפשר לנקוט את הסיומת ־אוֹת (בלי קשר לצורת היחיד המקורית ב־א; על דרך מִקְוֶה–מִקְוָאוֹת, שַׁרְשֶׁרֶת–שַׁרְשְׁרָאוֹת, מֶרְחָץ–מֶרְחֲצָאוֹת), ולפי זה: דֻּגְמָאוֹת או דֻּגְמוֹת, עִסְקָאוֹת או עֲסָקוֹת, מַשְׁכַּנְתָּאוֹת או מַשְׁכַּנְתּוֹת. במקרים אחדים נוהגת רק הצורה בסיומת ־אוֹת, כגון טַבְלָאוֹת (ולא טְבָלוֹת), סַדְנָאוֹת (ולא סְדָנוֹת).
עוד על נטייתן של מילים בסיומת הרבים ־אוֹת ראו בהחלטות האקדמיה כאן.[1]

*
קביעת האקדמיה המחייבת כתיב בה"א אינה חלה על קבוצות המילים האלה:
א. שמות הנחשבים שמות פרטיים, כגון שמות הטעמים (אתנחתא, מירכא וכד'), שמות חיבורים (גמרא, תוספתא וכד') ושמות פיוטים (קדושתא וכד').
ב. מילים שאינן שמות ממין נקבה, כגון תנא, בר סמכא, דווקא, גרידא, איפכא מסתברא, בעלמא (אבל אפשר לכותבן בה"א בסופן על דרך הארמית הארץ־ישראלית).
הערה
הכינויים אימא ואבא וכן סבא וסבתא אומצו כמות שהם מן הארמית, כולל כתיבם בסיומת ־ָא, השומרת על משמעותה כתווית היידוע (לכן בדרך כלל לא נאמר "האימא" או "האימא שלו"). לצידם של כינויים אלו, שבהם אנחנו פונים אל הורינו וסבינו, משמשות המילים העבריות אֵם ואָב, סָב וסָבָה – ובעיקר בנטייה, כגון אִמִּי (בלי ניקוד: אימי), אָבִי, סָבִי וסָבָתִי.
____________________________________________
[1] נעיר כי בצורת הנסמך־יחיד לא תבוא אל"ף: דוגמת פסים (ולא "דוגמאת פסים"). בצורת הנסמך־רבים אפשריות שתי הצורות: דוגמְאות־ או דוגמות־.
    [post_title] => דוגמה או דוגמא?
    [post_excerpt] => 
שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%95%d7%92%d7%9e%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-18 09:44:11
    [post_modified_gmt] => 2024-11-18 07:44:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=837
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

שורה של שמות מארמית ומיוונית בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א.

המשך קריאה >> המשך קריאה >>