WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).
עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת
לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת:

המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא).

זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת.

הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).
הרחבה
קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:



מֶלֶךְ
מַלְכִּי
מְלָכִים
מַלְכֵי־
מַלְכֵיהֶם


מַלְכָּה
מַלְכָּתִי
מְלָכוֹת
מַלְכוֹת־
מַלְכוֹתֵיהֶם


סֵדֶר
סִדְרִי
סְדָרִים
סִדְרֵי־
סִדְרֵיהֶם


סִדְרָה
סִדְרָתִי
סְדָרוֹת
סִדְרוֹת־
סִדְרוֹתֵיהֶם


עֵרֶךְ
עֶרְכִּי
עֲרָכִים
עֶרְכֵי־
עֶרְכֵיהֶם


עֶרְכָּה
עֶרְכַּת
עֲרָכוֹת
עֶרְכוֹת־
עֶרְכוֹתֵיהֶם



הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי.

מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה.
    [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה
    [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9e
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 14:23:45
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:23:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 165
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-20 09:43:40
    [post_date_gmt] => 2012-11-20 07:43:40
    [post_content] => 
נמשיך בדרכנו זו, ואני תקווה שנצליח, סיים הנואם את דבריו הנרגשים.
'אני תקווה' הוא ביטוי שראשיתו בספרות העברית מן המאה התשע־עשרה. ככל הנראה נוצר ביטוי זה בהשראת ביטוי דומה בלשון המקרא ומתוך ניסיון לחקות את סגנונה של לשון זו. במזמור תהלים קט נאמר: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ... תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה". מקובל לפרש את המילים "ואני תפילה" במשמעות 'אני מתפלל' (בימי הביניים היו שפירשו: 'אני איש תפילה'), ומכאן כנראה נולד הצירוף 'אני תקווה' במשמעות 'אני מקווה'.

משפטים שבהם במקום נשוא שהוא פועל או שם תואר עומד נשוא שהוא שם עצם מופשט מוכרים ממקומות נוספים בתנ"ך: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שמות יז, יב), "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א כה, ו), "אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" (מלכים א י, ו), "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז), "אַל תְּהִי מֶרִי" (יחזקאל ב, ח) ועוד. משפטים במבנה זה יוצרים זהות בין הנושא ובין הנשוא: אני = תפילה; ידיו = אמונה וכו'. זהו אפוא כלי רטורי המעצים את הקשר בין השם לתואר או בין השם לפעולה – כאילו האדם המתפלל הוא עצמו תפילה, ובמשפט 'אני תקווה' – כאילו האדם המקווה הוא עצמו תקווה.

החל בספרות ימי הביניים אפשר למצוא את השימוש בביטוי 'אני תפילה' בתוספת פסוקית לוואי כבימינו, כגון "ואני תפלה לאלוהים שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור" (שו"ת תשב"ץ מן המאה החמש־עשרה). את הביטוי 'אני תקווה' אנו מוצאים בספרות העברית החדשה. כך למשל בספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון' – ספר מן המאה התשע־עשרה אשר נכתב במכוון בסגנון מקראי – אומר גיבור הספר אמנון: "ואני תקוה, כי בוא יבוא חלום חננאל!" (הפיסוק על פי מהדורת דביר, עמ' לד).

בימינו יש הנוקטים את הביטוי הקרוב 'כולי תקווה'. במבנה זה הזהות בין האדם לתקוותו מודגשת עוד יותר, והשוו לביטויים 'כולי דאגה', 'כולי ציפייה' (זה גם מבנהו של הביטוי 'כולי אוזן', שנוצר בהשפעת ביטויים דומים בלשונות אירופה).

יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה, ויש הנוקטים דרך אמצעית ומשתמשים בצירופים אלו ודומיהם רק בהקשרים רשמיים וחגיגיים. מכל מקום אין מדובר בשאלה של תקן, אלא בשאלה של סגנון וטעם אישי.
    [post_title] => אני תקווה
    [post_excerpt] => יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-06-01 23:51:23
    [post_modified_gmt] => 2021-06-01 20:51:23
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=165
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 80418
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-04-19 10:00:19
    [post_date_gmt] => 2023-04-19 07:00:19
    [post_content] => מימים קדמונים מציפה המילה תִּקְוָה את דוברי העברית ברגשות עזים. כך למשל מנבא ירמיהו על שבטי ישראל, בפנייה לרחל המבכה על בניה שאך נתפזרו בגלות:
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה'
וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'
וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (לא, טז)
אלפי שנים מאוחר יותר יעניק משורר עברי צעיר וציוני נלהב את השם 'תקוותנו' לשיר הלל שכתב על ההתעוררות הציונית בסוף המאה התשע עשרה. שני בתי השיר הראשונים (בכמה שינויים) זכו להיות המנונהּ הלאומי של מדינת ישראל הקרוי "התקווה".

אם כן תקווה משמשת במקרא בהוראת 'ציפייה', 'תוחלת'. ואולם לצד זה יש שהיא משמשת, במקום אחד לפחות, לעניין אחר לגמרי – לציון 'חוט', 'פתיל'. מה עניין חוטים לציפיות?

את תקווה פוגשים לראשונה בסיפור המרגלים בתחילת ספר יהושע. הסימן שמסכמים המרגלים עם רחב (כדי להצילהּ) הוא קשירת פתיל אדום (או פתיל ששזור בו חוט אדום) בחלון ביתה הקבוע בחומת יריחו: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה" (יהושע ב, יח), ושוב בהמשך (בלי המילה חוּט): "וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן" (כא).

בהקשר זה קרובה המילה תקווה אל המילה המקראית קַו שמציינת 'חוט', בדרך כלל כזה המשמש למדידה, כגון "בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים [=מזרחה] וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמׇד [=ימדוד] אֶלֶף בָּאַמָּה" (יחזקאל מז, ג).[1] המילה קו מוכרת גם מלשונות המזרח הקדום, האכדית (השמית) והשומרית (הלא־שמית), ואולי התגלגלה משם.

בהוראה הידועה בימינו, של ציפייה חיובית, המילה תקווה נפוצה במקרא, במיוחד בספרות החוכמה המקראית, בספרים משלי ואיוב. במקורות אחרים באה המילה תקווה גם בהוראה הקרובה 'סוף', 'קץ'. כך למשל בפסוק מבן־סירא (ז, יז) המצוטט במסכת אבות: "ר' לויטס איש יבנה אומר: מאֹד מאֹד הוי שפל רוח ש'תקְוַת אנוש – רימה''' (אבות ד, ד),[2] כלומר מוטב להיות שפל רוח שכן סופו של כל אדם הוא מוות.

המילה תקווה במקרא משמשת שם הפעולה של הפועל קִוָּה, דוגמת "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח), ולצידה גם שם הפעולה מִקְוֶה באותה המשמעות, דוגמת "וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת" (עזרא י, ב).[3] יש מי שרואה קשר בין המילים קיווה, תקווה (על שני משמעיה), מִקווה וקַו כיוון שהוראתן היסודית קשורה במתח: הקו הוא חוט מתוח והתקווה היא רגש חיובי שמעורבים בו מתח ודריכות.[4]

למילה תקווה יש מי שמסמיך את השורש קו"י בערבית שעניינו כוח וחוזק (قُوَّة, 'קֻוַּה' היא המילה הרגילה בערבית לציון 'כוח'), ולפי זה במילה תקווה בהוראתה המוכרת יש צמצום משמעות, כפי שניסח חוקר הלשון שלמה מורג, "מהוראת כוח בכלל להוראת יכולת נפשית להאמין בעתיד חיובי, להיות בעל השקפה אופטימית". להוראה המקורית 'כוח' במילים האלה יש אולי שרידים במקרא, למשל כמשנֶה הוראה בפסוק "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיהו מ, לא), שכן המקווים לה' הם המתחזקים בה'; ואולי אפילו בצירוף "תקוות חוט השני", שהרי כלי שנועד לקשירה ראוי שיהיה חזק ויציב.[5] ועוד אפשר למצוא את משמע הכוח בפסוקים האלה – המתארים את כוחו של הצמח להתחדש:
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע.
(איוב יד, ז–ט)[6]



[1] במסורת הכתיב של חלק מן הפסוקים מופיעה מילה זו בצורה קוה.
[2] וכן במסכת נזיר בתלמוד הירושלמי: "הנותן תקוה לנזירותו [כלומר מתנֶה מראש על מועד סופי לנזירות] – אין מתירין אותו לגלח" (א, ה; נא ע"ג). לפי זה ייתכן שבסיפור רחב והמרגלים "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" מורה 'קְצה חוט השני'.
[3] קרוב לוודאי שאין קשר לשורש קו"י שממנה המילה מִקְוֶה בהוראת 'מקום היאספות המים'. במשנה במסכת יומא מגייס ר' עקיבא את שתי ההוראות של 'מקווה' לדרשה: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי כה עליכם מים טהורים וטהרתם' (יחזקאל לו, כה), ואומר 'מקוה ישראל ה'' (ירמיהו יז, יג) – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (ח, ט). בלשון חכמים התייחדה המילה מקווה לציון מאגר מים ייעודי שמשמש לטהרה.
[4] ראו למשל דעתו של נפתלי טור־סיני בהערות לערכים 'קו', 'קוה' ו'תקוה' במילון בן־יהודה. בפסוק אחד בספר איוב דומה שנתערבבו שתי ההוראות, כנראה במכוון ולשם הגיוון הספרותי: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (איוב ז, ו). בצלעו הראשונה של הפסוק כותב איוב כי ימיו מיהרו לחלוף כמהירות מרוצתו של כלי האריגה, ואולם הצלע השנייה בפסוק יוצאת לשני פירושים: אפשר שהכוונה היא שהימים שחלפו מהר כלו מבלי תוחלת, ואפשר שזהו המשך המשל – כמו בעבודת האורג, הם פסקו כשנפסק חוט האריגה.
[5] וראיה לדבר: הצירוף "אונין של פשתן" מלשון המשנה (שבת א, ו) – המילה 'און', 'כוח', מציינת גם 'אגד של חוטים'.
[6] העץ מנוגד בפסקה זו לבני האדם: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ", "וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם" (איוב יד, י; יב).
    [post_title] => תקווה
    [post_excerpt] => דוברי העברית בימינו רגילים להשתמש במילה תִּקְוָה במובן 'ציפייה', כשברקע מהדהד שמו של המנון המדינה. עיון במקורות העברית מלמד על משמעויות אחרות, קרובות ורחוקות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%95%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:19:10
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:19:10
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=80418
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)