תקווה

מימים קדמונים מציפה המילה תִּקְוָה את דוברי העברית ברגשות עזים. כך למשל מנבא ירמיהו על שבטי ישראל, בפנייה לרחל המבכה על בניה שאך נתפזרו בגלות:

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה’
וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה’
וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (לא, טז)

אלפי שנים מאוחר יותר יעניק משורר עברי צעיר וציוני נלהב את השם ‘תקוותנו’ לשיר הלל שכתב על ההתעוררות הציונית בסוף המאה התשע עשרה. שני בתי השיר הראשונים (בכמה שינויים) זכו להיות המנונהּ הלאומי של מדינת ישראל הקרוי "התקווה".

אם כן תקווה משמשת במקרא בהוראת ‘ציפייה’, ‘תוחלת’. ואולם לצד זה יש שהיא משמשת, במקום אחד לפחות, לעניין אחר לגמרי – לציון ‘חוט’, ‘פתיל’. מה עניין חוטים לציפיות?

את תקווה פוגשים לראשונה בסיפור המרגלים בתחילת ספר יהושע. הסימן שמסכמים המרגלים עם רחב (כדי להצילהּ) הוא קשירת פתיל אדום (או פתיל ששזור בו חוט אדום) בחלון ביתה הקבוע בחומת יריחו: "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה" (יהושע ב, יח), ושוב בהמשך (בלי המילה חוּט): "וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן" (כא).

בהקשר זה קרובה המילה תקווה אל המילה המקראית קַו שמציינת ‘חוט’, בדרך כלל כזה המשמש למדידה, כגון "בְּצֵאת הָאִישׁ קָדִים [=מזרחה] וְקָו בְּיָדוֹ וַיָּמׇד [=ימדוד] אֶלֶף בָּאַמָּה" (יחזקאל מז, ג).[1] המילה קו מוכרת גם מלשונות המזרח הקדום, האכדית (השמית) והשומרית (הלא־שמית), ואולי התגלגלה משם.

בהוראה הידועה בימינו, של ציפייה חיובית, המילה תקווה נפוצה במקרא, במיוחד בספרות החוכמה המקראית, בספרים משלי ואיוב. במקורות אחרים באה המילה תקווה גם בהוראה הקרובה ‘סוף’, ‘קץ’. כך למשל בפסוק מבן־סירא (ז, יז) המצוטט במסכת אבות: "ר’ לויטס איש יבנה אומר: מאֹד מאֹד הוי שפל רוח ש’תקְוַת אנוש – רימה"’ (אבות ד, ד),[2] כלומר מוטב להיות שפל רוח שכן סופו של כל אדם הוא מוות.

המילה תקווה במקרא משמשת שם הפעולה של הפועל קִוָּה, דוגמת "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית מט, יח), ולצידה גם שם הפעולה מִקְוֶה באותה המשמעות, דוגמת "וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת" (עזרא י, ב).[3] יש מי שרואה קשר בין המילים קיווה, תקווה (על שני משמעיה), מִקווה וקַו כיוון שהוראתן היסודית קשורה במתח: הקו הוא חוט מתוח והתקווה היא רגש חיובי שמעורבים בו מתח ודריכות.[4]

למילה תקווה יש מי שמסמיך את השורש קו"י בערבית שעניינו כוח וחוזק (قُوَّة, ‘קֻוַּה’ היא המילה הרגילה בערבית לציון ‘כוח’), ולפי זה במילה תקווה בהוראתה המוכרת יש צמצום משמעות, כפי שניסח חוקר הלשון שלמה מורג, "מהוראת כוח בכלל להוראת יכולת נפשית להאמין בעתיד חיובי, להיות בעל השקפה אופטימית". להוראה המקורית ‘כוח’ במילים האלה יש אולי שרידים במקרא, למשל כמשנֶה הוראה בפסוק "וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ" (ישעיהו מ, לא), שכן המקווים לה’ הם המתחזקים בה’; ואולי אפילו בצירוף "תקוות חוט השני", שהרי כלי שנועד לקשירה ראוי שיהיה חזק ויציב.[5] ועוד אפשר למצוא את משמע הכוח בפסוקים האלה – המתארים את כוחו של הצמח להתחדש:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ
מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע.
(איוב יד, ז–ט)[6]

---

[1] במסורת הכתיב של חלק מן הפסוקים מופיעה מילה זו בצורה קוה.

[2] וכן במסכת נזיר בתלמוד הירושלמי: "הנותן תקוה לנזירותו [כלומר מתנֶה מראש על מועד סופי לנזירות] – אין מתירין אותו לגלח" (א, ה; נא ע"ג). לפי זה ייתכן שבסיפור רחב והמרגלים "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" מורה ‘קְצה חוט השני’.

[3] קרוב לוודאי שאין קשר לשורש קו"י שממנה המילה מִקְוֶה בהוראת ‘מקום היאספות המים’. במשנה במסכת יומא מגייס ר’ עקיבא את שתי ההוראות של ‘מקווה’ לדרשה: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר ‘וזרקתי כה עליכם מים טהורים וטהרתם’ (יחזקאל לו, כה), ואומר ‘מקוה ישראל ה" (ירמיהו יז, יג) – מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (ח, ט). בלשון חכמים התייחדה המילה מקווה לציון מאגר מים ייעודי שמשמש לטהרה.

[4] ראו למשל דעתו של נפתלי טור־סיני בהערות לערכים ‘קו’, ‘קוה’ ו’תקוה’ במילון בן־יהודה. בפסוק אחד בספר איוב דומה שנתערבבו שתי ההוראות, כנראה במכוון ולשם הגיוון הספרותי: "יָמַי קַלּוּ מִנִּי אָרֶג, וַיִּכְלוּ בְּאֶפֶס תִּקְוָה" (איוב ז, ו). בצלעו הראשונה של הפסוק כותב איוב כי ימיו מיהרו לחלוף כמהירות מרוצתו של כלי האריגה, ואולם הצלע השנייה בפסוק יוצאת לשני פירושים: אפשר שהכוונה היא שהימים שחלפו מהר כלו מבלי תוחלת, ואפשר שזהו המשך המשל – כמו בעבודת האורג, הם פסקו כשנפסק חוט האריגה.

[5] וראיה לדבר: הצירוף "אונין של פשתן" מלשון המשנה (שבת א, ו) – המילה ‘און’, ‘כוח’, מציינת גם ‘אגד של חוטים’.

[6] העץ מנוגד בפסקה זו לבני האדם: וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ", "וְאִישׁ שָׁכַב וְלֹא יָקוּם עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יָקִיצוּ וְלֹא יֵעֹרוּ מִשְּׁנָתָם" (איוב יד, י; יב).