הדף בטעינה

על המילה תִּזְמֹרֶת

במילון

 (ללא ניקוד: תזמורת)
מיןנקבה
שורשזמר (ניגון)
נטייהתִּזְמוֹרוֹת

הגדרה

  • להקת נגנים גדולה יחסית הכוללת קבוצות של כלֵי נגינה והמנגנת בהדרכת מנצח או סולן
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

מילים מתגלגלות

מנגינה

WP_Post Object
(
    [ID] => 42729
    [post_author] => 32
    [post_date] => 2020-07-27 15:30:07
    [post_date_gmt] => 2020-07-27 12:30:07
    [post_content] => 

אדם מן היישוב השומע את המילה "מנגינה" מן הסתם חושב על צלילים ערבים לאוזן המתחברים להם יחד – אך מקורה של המילה הוא דווקא בהקשר עצוב וכואב.

הפרק השלישי במגילת איכה, הנקראת בבתי הכנסת בתשעה באב, בנוי משלישיות פסוקים קצרים המסודרים באקרוסטיכון א"ב. בפרק מקונן המחבר על מר גורלו ועל ייסוריו, ופונה לבורא בתפילה שלא יעלים אוזנו לשוועתו. בפסוקי הסיום של הפרק הוא מתאר את חרפות אויביו כלפיו:

שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' / כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי. שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם / עָלַי כָּל הַיּוֹם. שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה / אֲנִי מַנְגִּינָתָם. (ג, סא–סג)

הוא מתאר שאויביו חושבים כל העת היאך להרע לו, בשבתם ובקומם הוא מושא לעגם ומחשבת רעתם. המילה מנגינה כאן פירושה אפוא שיר לעג וזלזול. כמעט באותה לשון מתבטא המחבר גם כמה פסוקים קודם לכן – אך הפעם הלועגים לו הם בני עמו:

הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי / נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם (ג, יד)

המילה מַנְגִּינָה מופיעה במקרא פעם יחידה, בציטוט הנזכר ממגילת איכה. בעקבות ההקשר השלילי במקרא גם בפיוט הארץ־שראלי הקדום השתמשו במילה זו לציון שיר לעג וביזוי.

ברם, ברבות השנים המילה מנגינה נתפסה כמקבילה לחברתה הקצרה יותר, נגינה,[1] ושימשה בהקשרי זמרה כלליים. כך למשל נוכל לפגוש אותה – אם נקפוץ כמה מאות שנים קדימה – בספר הטבע "תולדות הארץ" (1841) מאת יוסף שיינהאק. בתיאור משפחת התוכיים הוא כותב שהם "יכולים להמיר את קולם לקול שאר החיים, לנביחת הכלב, המיית החתול, לשחוק ואנחת האדם וכדומה, אך לא יוכלו להעריך מנגינות כצפורים המזמרים". 'להעריך מנגינות' פירושו להשמיע נגינות, כציפורי שיר אחרות.

בהמשך התפתחותה של העברית קיבלה המילה 'מנגינה' את משמעה המוכר לנו כיום: לחן ומלודיה של שיר. איך קרה הדבר? הבה נטה אוזן לדברים שסיפרה חמדה בן־יהודה, אשתו של אליעזר בן־יהודה, בשנת 1946 (למעלה מ־20 שנה לאחר פטירתו):

את המילה תזמורת חידש בן יהודה לעניין, שאנו קוראים היום בשם מנגינה, ולא ל"אורקסטרה". כך, ובמשמע זה, הופיעה המלה פעמים אחדות בעיתון, ונדמה היה לנו, שהיא מתאזרחת לאט לאט. והנה אירע משהו, שהפך את הקערה על פיה. אגודת "המכבי" בראשון לציון ייסדה מקהלת נוגנים. זה היה, כמובן, מאורע גדול ביישוב הקטן של אותם הימים, מאורע שקנה לו פרסום רב. מייסדי מקהלת הנוגנים, שבחלו בשם המשכילי הזוגי [= המורכב משתי מילים] מקהלת נוגנים ביקשו לקצרו למלה אחת, חדשה, "מצלצלת". והנה נתקלו במילה תזמורת, שהציצה פה ושם בעיתונות היישוב. המלה מצאה חן בעיניהם, ובין שהבינו או שלא רצו להבין את המשמע, שאנחנו קבענו לה, אימצו להם את השם תזמורת למקהלת הנוגנים, והתחילו בפומבי גדול, במודעות ברחובות, בעיתונות, בנשפים ובאספות עם להפיץ ברבים את שם "תזמורתם". [...] אז נמנינו וגמרנו להתרצות לקול העם. בן יהודה בדק במקורות והעלה את המילה מנגינה מאיכה לאותו עניין של מלודיה או נעימה, שתחילה התכוון לקרוא לו תזמורת... (ראובן סיוון, "חידושי המלים של אליעזר בן־יהודה לפי מילונו", לשוננו לעם יב, קיד–קיט [תשכ"א], עמ' 76)

עד כאן דברי חמדה בן־יהודה כפי שסופרו לד"ר ראובן סיוון. הדברים חביבים וצבעוניים, אך אינם מדויקים במאת האחוזים. במילה מנגינה במשמע מוזיקלי ייחודי החלו להשתמש עוד לפני בן־יהודה, ומי שמעיד על כך הוא לא אחר מבן־יהודה עצמו, בערך "מנגינה" במילונו: "ישתמשו בה בזמן האחרון במשמ' [במשמעות] נגינה ערוכה ומסדרה [ומסודרת] לפני קהל שומעים, concert". ואכן אנו מוצאים שימוש במילה זו בעיתון "הכרמל" כבר בשנת 1861, כשאליעזר בן יהודה הפעוט היה בן שלוש. בידיעה מיום כ"א בתמוז באותה שנה מסופר כי בעיר פולטבה הוקם בית מחסה "להעלות ארוכה לחולי עמנו", היינו בית חולים, והמוסד אמור לקבל את כספו בין השאר מ"נדבות הבאים והבאות לשמוע מערכות המנגינה המפאָרה: קאנצערט: אשר נגנו המנגנים, האחד איש רוסי מנגן מהולל ועל ידו נעַר עברי ממשפחת רובינשטיין".

במקביל לשימוש במשמע קונצרט, או אופרה, החלה לשמש המילה 'מנגינה' גם במשמע לחן לשיר, ממש כשימושה בימינו. הינה דוגמה מעיתון "המליץ" מתוך מאמר המתאר המצאה טכנולוגית שיכולה להקליט ולרשום את נגינת הפסנתר (!). כך לשון המחבר: "אינה דומה המנגינה אשר יוציא המנגן בנגנו בכלי שיר, בעת אשר נפשו מתפעלת ומתנשאה לגבהי מרומים, מן הנגינות אשר הוא כותב על הנייר בדיו בקרת רוח, בעת אשר כבר שקעה האש בנפשו". המילה מנגינה משמשת כאן ממש כפי שהיא מובנת בעברית שלנו. מאמר זה נכתב ב־24 באוגוסט 1887 – לפני חידושה של המילה 'תזמורת'.

"הנה באה התזמורת"

חמדה בן־יהודה סיפרה שבן־יהודה בחר להשתמש במילה מנגינה במקום תזמורת, אך למעשה המהלך היה הפוך: את המילה 'תזמורת' חידש בן־יהודה במקום המילה 'מנגינה'. כך כתב בעיתונו הצבי במדור תחיית הלשון ביום 18 בנובמבר 1892:

ככה נאנסנו בגליוננו הקדם לחדש השם תזמרת, על משקל תלבושת, להמושג כונצרט. [...] אך ישמעו נא הקוראים איך תרגם המלה הזאת בעל ספר המלים הידוע החכם שטינברג: מנגינה בהיכלי עונג! [...][2] ובאין לנו בררה חידשנו השם תזמרת שלפי דעתנו הוא היתר מכון להמושג הרצוי, כי זמר הוא משתף לזמר בכלי ובפה, והמשקל תפעלת לפי הרגשתנו אנו הוא היתר נאה לשם פעולה כזאת.

אכן, כפי שסיפרה בן־יהודה, כעבור שנים מעטות עברה המילה 'תזמורת' הסבה לציון חבר המנגנים. כך למשל מתאר המורה דוד יודילביץ, חברו של בן־יהודה, מסיבת יום הולדת לנדיב זאב ויסוצקי שנחוגה ביפו בשנת תרנ"ה: "והנה קול תזמרת (אוֹרְקֶסטרה של י"ב כלים) אדיר וחזק, הרעים בנעימה" (הצבי, 26 באפריל 1895).

לסיכום, המילה מנגינה שימשה בעברית המתחדשת במשמעות קונצרט, אך גם במובן לחן, נעימה – עוד לפני חידושיו של בן־יהודה. בן־יהודה חידש את המילה תזמורת במשמע קונצרט, אך היא עברה לשמש במשמע המוכר לנו כיום, ואילו המנגינה הלכה ועזבה את הקונצרט ושימשה במשמע לחן לשיר, מלודיה.

אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות לשימושי המנגינה והתזמורת בעברית המתחדשת, אך נעשה כאן הפוגה (מילה נוספת שהגיעה לעברית ממגילת איכה), ונחתום בכך שהמנגינה לא נותרה בפינתה הכאובה כשיר לעג, אלא השתלבה בעברית במשמע כללי של שירה וזמרה, הלחנה ויצירה.

כתב: יעקב עציון

_____________________________

[1] המילה נגינה מופיעה בכמה הקשרים במקרא, מקצתם במשמעות היסודית של השמעת צלילים, כגון בפתיחות למזמורי תהלים (לדוגמה: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד", תהלים ד, א), ואף בהקשר חיובי ממש, במקרה אחד במגילת איכה עצמה: "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם" (ה, יד). אך גם היא – בדומה ל'מנגינה' עשויה לשמש בהקשר שלילי כבציטוט מאיכה (ג, יד), וכך גם תהלים סט, יג; איוב ל, ט.

[2] בן־ יהודה מוסיף ואומר שם ש"הפעל נגן הוא דוקא בכלי ולא בפה". ואולם קביעה זו אינה מוסכמת. רס"ג תרגם את המילה "נוגנים" שבתהילים במילה "מלחינון", כלומר מלחינים, ומשוררי ספרד השתמשו רבות בפועל נג"ן במשמע שירה בפה. ראו יהודה רצהבי, "עיוני לשון בשירת התקופה הספרדית", לשוננו לעם כ (תשכ"ט, עמ' 128–137, בעיקר עמ' 131–132).​

[post_title] => מנגינה [post_excerpt] => אדם מן היישוב השומע את המילה "מנגינה" מן הסתם חושב על צלילים ערבים לאוזן המתחברים להם יחד – אך מקורה של המילה הוא דווקא בהקשר עצוב וכואב. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-09 12:32:26 [post_modified_gmt] => 2022-08-09 09:32:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=42729 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אדם מן היישוב השומע את המילה "מנגינה" מן הסתם חושב על צלילים ערבים לאוזן המתחברים להם יחד – אך מקורה של המילה הוא דווקא בהקשר עצוב וכואב. המשך קריאה >>
איור של ילדה מנגנת בחצוצרה צועדת על לוח קלידים צבעוני

מילים מתיבת הנגינה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1035
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-01-02 09:20:00
    [post_date_gmt] => 2013-01-02 07:20:00
    [post_content] => מאז ומעולם הייתה המוזיקה במרכז התרבות האנושית, והדבר ניכר היטב בלשון. בתנ"ך נזכרים כלי נגינה רבים: גִּתִּית, חָלִיל, חֲצֹצְרָה, כִּנּוֹר, מִנִּים, מְנַעַנְעִים, מְצִלְתַּיִם, צֶלְצֱלִים, נֵבֶל, עוּגָב, עָשׂוֹר, פַּעֲמוֹן, קֶרֶן, שׁוֹפָר, שָׁלִישִׁים, שְׁמִינִית, תֹּף; ובארמית של ספר דניאל: מַשְׁרוֹקִיתָא, סַבְּכָא, סוּמְפּוֹנְיָה, פְּסַנְתֵּרִין, קַתְרוֹס (שלושת האחרונים מן היוונית).

לנגינה בכמה מן הכלים נתייחדו בתנ"ך פעלים נבדלים: בקרן מושכים, בשופר ובחצוצרה תוקעים ומריעים. ויש פעלים שנגזרו משמות הכלים: מחצוצרה יש מְחַצְּרִים – לפי הקרי באחד המקומות, ומְחַצְצְרִים – לפי הכתיב (היום רווח חִצְרֵץ). מתוף נגזר תּוֹפֵף ומחליל חִלֵּל. במשנה נאמר על מביאי הביכורים: "החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים" (ביכורים ג, ג), ועל פי זה כתב לוין קיפניס "הַךְ, הַךְ, הַךְ בַּתֹּף וְהַךְ בֶּחָלִיל". בשירים עבריים אחרים החליל רָן או מְרַנֵּן. וממתי פורטים על כלי מיתר? על העשירים העסוקים בתענוגות אומר הנביא עמוס: "הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר" (ו, ה). לפי הפירוש המקובל פריטה זו היא שירה קצבית ומדודה לצלילי הנבל. אך בספרות העברית שלמן תקופת ההשכלה פריטה היא נגינה בנבל ובכלי מיתר אחרים ואף בפסנתר.

בכל הכלים אפשר כמובן לנגן. בעל המקצוע הוא נַגָּן, אך בתנ"ך הוא מְנַגֵּן או נוֹגֵן. מכאן נולד בספרות העברית המתחדשת הצירוף 'מקהלת נוגנים' במשמעות תזמורת, וזהו אף שם שירו של ביאליק "יוסי בכינור...". מַנְגִּינָה יש בתנ"ך רק פעם אחת, והיא מתפרשת כשיר לעג: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). בעיתונות העברית מסוף המאה התשע־עשרה מַנְגִּינָה היא 'קונצרט', 'יצירה מוזיקלית' ועוד, אך לבסוף התקבעה בה המשמעות לחן, מלודיה.

כיום מבחינים בין מוזיקה כלית למוזיקה קולית, בין נִגֵּן ובין שָׁר, ואולם בימי קדם לא הייתה הבחנה כזו: אפשר לשיר במילים כגון " וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם... לֵאמֹר" (שופטים ה, א), ואפשר לשיר בכלים כמסופר על שלמה שעשה כינורות ונבלים לַשָּׁרִים (מלכים א י, יב) וכפי שבא לידי ביטוי בצירוף כְּלֵי שִׁיר. הפועל זִמֵּר מתקשר בתנ"ך בעיקר לנגינה, כגון בתהלים: "אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר" (עא, כב), "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ" (קמד, ט). בימינו השורש זמ"ר משמש במילים שונות בשתי המשמעויות: הזמרים שרים ואילו התזמורת וה"כליזמרים" מנגנים. את המילה זַמָּר ירשנו מלשון חז"ל, והתזמורת היא חידושו של בן־יהודה (תחילה במשמעות קונצרט). מילים אחרות משורש זה שירשנו מן המקורות משמשות בימינו בהקשר של שירה במילים: זִמְרָה, מִזְמוֹר וזְמִירוֹת מן המקרא, וזֶמֶר מלשון חז"ל.

בתנ"ך האדם ששר (או מנגן) נקרא פשוט שָׁר, כגון "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" (שמואל ב יט, לו), ובעברית המקראית המאוחרת הוא נקרא גם מְשׁוֹרֵר. היום מְשׁוֹרֵר הוא דווקא מי שכותב שירה, כמשמעות המילה בימי הביניים. תהליך הפוך קרה למילה פייטן: מלכתחילה פייטן הוא מחבר הפיוטים, וכיום הוא גם מי ששר אותם.

גם השורש נע"ם קשור למוזיקה, כגון בכינויו של דוד "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כג, א). מכאן המילה נְעִימָה והפועל הִנְעִים, כגון 'הנעים קולו בשיר'. גם לפועל עָנָה משמעות של שירה, כגון בשירת הבאר "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז). מהשוואה ללשונות שמיות אחרות עולה כי אין קשר גיזרוני בין עָנָה במשמעות 'שָׁר' לעָנָה במשמעות 'השיב', וכן בין נָעִים במשמעו המוזיקלי לנָעִים במשמעות 'טוב'. פועל נוסף שאולי שייך לענייננו הוא פָּצַח, כגון 'פצח בשיר'. יש הקושרים אותו אל הפעלים פָּתַח, פָּקַח ופָצָה, אך אחרים סוברים על פי הסורית שפירושו היסודי שָׂמַח ומכאן שָׁר, רינן.

תחום המוזיקה והשירה הוא כה מרכזי, עד כי מלבד כל המילים האלה שאלה לשוננו כמה מילים חשובות משפות אחרות: לַחַן מערבית, פִּזְמוֹן ופִיּוּט מיוונית (פיוט קרוב לפואטיקה), וכמובן המילה מוזיקה עצמה – אמנותן של המוּזוֹת היווניות.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה [post_title] => מילים מתיבת הנגינה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-12-31 11:42:45 [post_modified_gmt] => 2018-12-31 09:42:45 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1035 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מאז ומעולם הייתה המוזיקה במרכז התרבות האנושית, והדבר ניכר היטב בלשון. בתנ"ך נזכרים כלי נגינה רבים: גִּתִּית, חָלִיל, חֲצֹצְרָה, כִּנּוֹר, מִנִּים, מְנַעַנְעִים, מְצִלְתַּיִם, צֶלְצֱלִים, נֵבֶל, עוּגָב, עָשׂוֹר, פַּעֲמוֹן, קֶרֶן, שׁוֹפָר, שָׁלִישִׁים, שְׁמִינִית, תֹּף; ובארמית של המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך תִּזְמֹרֶת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>