מנגינה

מן העבודה במילון ההיסטורי

אדם מן היישוב השומע את המילה “מנגינה” מן הסתם חושב על צלילים ערבים לאוזן המתחברים להם יחד – אך מקורה של המילה הוא דווקא בהקשר עצוב וכואב.

הפרק השלישי במגילת איכה, הנקראת בבתי הכנסת בתשעה באב, בנוי משלישיות פסוקים קצרים המסודרים באקרוסטיכון א”ב. בפרק מקונן המחבר על מר גורלו ועל ייסוריו, ופונה לבורא בתפילה שלא יעלים אוזנו לשוועתו. בפסוקי הסיום של הפרק הוא מתאר את חרפות אויביו כלפיו:

שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה’ / כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי.
שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם / עָלַי כָּל הַיּוֹם.
שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה / אֲנִי מַנְגִּינָתָם. (ג, סא–סג)

הוא מתאר שאויביו חושבים כל העת היאך להרע לו, בשבתם ובקומם הוא מושא לעגם ומחשבת רעתם. המילה מנגינה כאן פירושה אפוא שיר לעג וזלזול. כמעט באותה לשון מתבטא המחבר גם כמה פסוקים קודם לכן – אך הפעם הלועגים לו הם בני עמו:

הָיִיתִי שְּׂחֹק לְכָל עַמִּי / נְגִינָתָם כָּל הַיּוֹם (ג, יד)

המילה מַנְגִּינָה מופיעה במקרא פעם יחידה, בציטוט הנזכר ממגילת איכה. בעקבות ההקשר השלילי במקרא גם בפיוט הארץ־שראלי הקדום השתמשו במילה זו לציון שיר לעג וביזוי.

ברם, ברבות השנים המילה מנגינה נתפסה כמקבילה לחברתה הקצרה יותר, נגינה,[1] ושימשה בהקשרי זמרה כלליים. כך למשל נוכל לפגוש אותה – אם נקפוץ כמה מאות שנים קדימה – בספר הטבע “תולדות הארץ” (1841) מאת יוסף שיינהאק. בתיאור משפחת התוכיים הוא כותב שהם “יכולים להמיר את קולם לקול שאר החיים, לנביחת הכלב, המיית החתול, לשחוק ואנחת האדם וכדומה, אך לא יוכלו להעריך מנגינות כצפורים המזמרים”. ‘להעריך מנגינות’ פירושו להשמיע נגינות, כציפורי שיר אחרות.

בהמשך התפתחותה של העברית קיבלה המילה ‘מנגינה’ את משמעה המוכר לנו כיום: לחן ומלודיה של שיר. איך קרה הדבר? הבה נטה אוזן לדברים שסיפרה חמדה בן־יהודה, אשתו של אליעזר בן־יהודה, בשנת 1946 (למעלה מ־20 שנה לאחר פטירתו):

את המילה תזמורת חידש בן יהודה לעניין, שאנו קוראים היום בשם מנגינה, ולא ל”אורקסטרה”. כך, ובמשמע זה, הופיעה המלה פעמים אחדות בעיתון, ונדמה היה לנו, שהיא מתאזרחת לאט לאט. והנה אירע משהו, שהפך את הקערה על פיה. אגודת “המכבי” בראשון לציון ייסדה מקהלת נוגנים. זה היה, כמובן, מאורע גדול ביישוב הקטן של אותם הימים, מאורע שקנה לו פרסום רב. מייסדי מקהלת הנוגנים, שבחלו בשם המשכילי הזוגי [= המורכב משתי מילים] מקהלת נוגנים ביקשו לקצרו למלה אחת, חדשה, “מצלצלת”. והנה נתקלו במילה תזמורת, שהציצה פה ושם בעיתונות היישוב. המלה מצאה חן בעיניהם, ובין שהבינו או שלא רצו להבין את המשמע, שאנחנו קבענו לה, אימצו להם את השם תזמורת למקהלת הנוגנים, והתחילו בפומבי גדול, במודעות ברחובות, בעיתונות, בנשפים ובאספות עם להפיץ ברבים את שם “תזמורתם”. […] אז נמנינו וגמרנו להתרצות לקול העם. בן יהודה בדק במקורות והעלה את המילה מנגינה מאיכה לאותו עניין של מלודיה או נעימה, שתחילה התכוון לקרוא לו תזמורת…
(ראובן סיוון, “חידושי המלים של אליעזר בן־יהודה לפי מילונו”, לשוננו לעם יב, קיד–קיט [תשכ”א], עמ’ 76)

עד כאן דברי חמדה בן־יהודה כפי שסופרו לד”ר ראובן סיוון. הדברים חביבים וצבעוניים, אך אינם מדויקים במאת האחוזים. במילה מנגינה במשמע מוזיקלי ייחודי החלו להשתמש עוד לפני בן־יהודה, ומי שמעיד על כך הוא לא אחר מבן־יהודה עצמו, בערך “מנגינה” במילונו: “ישתמשו בה בזמן האחרון במשמ’ [במשמעות] נגינה ערוכה ומסדרה [ומסודרת] לפני קהל שומעים, concert”. ואכן אנו מוצאים שימוש במילה זו בעיתון “הכרמל” כבר בשנת 1861, כשאליעזר בן יהודה הפעוט היה בן שלוש. בידיעה מיום כ”א בתמוז באותה שנה מסופר כי בעיר פולטבה הוקם בית מחסה “להעלות ארוכה לחולי עמנו”, היינו בית חולים, והמוסד אמור לקבל את כספו בין השאר מ”נדבות הבאים והבאות לשמוע מערכות המנגינה המפאָרה: קאנצערט: אשר נגנו המנגנים, האחד איש רוסי מנגן מהולל ועל ידו נעַר עברי ממשפחת רובינשטיין”.

במקביל לשימוש במשמע קונצרט, או אופרה, החלה לשמש המילה ‘מנגינה’ גם במשמע לחן לשיר, ממש כשימושה בימינו. הינה דוגמה מעיתון “המליץ” מתוך מאמר המתאר המצאה טכנולוגית שיכולה להקליט ולרשום את נגינת הפסנתר (!). כך לשון המחבר: “אינה דומה המנגינה אשר יוציא המנגן בנגנו בכלי שיר, בעת אשר נפשו מתפעלת ומתנשאה לגבהי מרומים, מן הנגינות אשר הוא כותב על הנייר בדיו בקרת רוח, בעת אשר כבר שקעה האש בנפשו”. המילה מנגינה משמשת כאן ממש כפי שהיא מובנת בעברית שלנו. מאמר זה נכתב ב־24 באוגוסט 1887 – לפני חידושה של המילה ‘תזמורת’.

“הנה באה התזמורת”

חמדה בן־יהודה סיפרה שבן־יהודה בחר להשתמש במילה מנגינה במקום תזמורת, אך למעשה המהלך היה הפוך: את המילה ‘תזמורת’ חידש בן־יהודה במקום המילה ‘מנגינה’. כך כתב בעיתונו הצבי במדור תחיית הלשון ביום 18 בנובמבר 1892:

ככה נאנסנו בגליוננו הקדם לחדש השם תזמרת, על משקל תלבושת, להמושג כונצרט. […] אך ישמעו נא הקוראים איך תרגם המלה הזאת בעל ספר המלים הידוע החכם שטינברג: מנגינה בהיכלי עונג! […][2]
ובאין לנו בררה חידשנו השם תזמרת שלפי דעתנו הוא היתר מכון להמושג הרצוי, כי זמר הוא משתף לזמר בכלי ובפה, והמשקל תפעלת לפי הרגשתנו אנו הוא היתר נאה לשם פעולה כזאת.

אכן, כפי שסיפרה בן־יהודה, כעבור שנים מעטות עברה המילה ‘תזמורת’ הסבה לציון חבר המנגנים. כך למשל מתאר המורה דוד יודילביץ, חברו של בן־יהודה, מסיבת יום הולדת לנדיב זאב ויסוצקי שנחוגה ביפו בשנת תרנ”ה: “והנה קול תזמרת (אוֹרְקֶסטרה של י”ב כלים) אדיר וחזק, הרעים בנעימה” (הצבי, 26 באפריל 1895).

לסיכום, המילה מנגינה שימשה בעברית המתחדשת במשמעות קונצרט, אך גם במובן לחן, נעימה – עוד לפני חידושיו של בן־יהודה. בן־יהודה חידש את המילה תזמורת במשמע קונצרט, אך היא עברה לשמש במשמע המוכר לנו כיום, ואילו המנגינה הלכה ועזבה את הקונצרט ושימשה במשמע לחן לשיר, מלודיה.

אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות לשימושי המנגינה והתזמורת בעברית המתחדשת, אך נעשה כאן הפוגה (מילה נוספת שהגיעה לעברית ממגילת איכה), ונחתום בכך שהמנגינה לא נותרה בפינתה הכאובה כשיר לעג, אלא השתלבה בעברית במשמע כללי של שירה וזמרה, הלחנה ויצירה.

כתב: יעקב עציון

_____________________________

[1] המילה נגינה מופיעה בכמה הקשרים במקרא, מקצתם במשמעות היסודית של השמעת צלילים, כגון בפתיחות למזמורי תהלים (לדוגמה: “לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד”, תהלים ד, א), ואף בהקשר חיובי ממש, במקרה אחד במגילת איכה עצמה: “זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם” (ה, יד). אך גם היא – בדומה ל’מנגינה’ עשויה לשמש בהקשר שלילי כבציטוט מאיכה (ג, יד), וכך גם תהלים סט, יג; איוב ל, ט.

[2] בן־יהודה מוסיף ואומר שם ש”הפעל נגן הוא דוקא בכלי ולא בפה”. ואולם קביעה זו אינה מוסכמת. רס”ג תרגם את המילה “נוגנים” שבתהילים במילה “מלחינון”, כלומר מלחינים, ומשוררי ספרד השתמשו רבות בפועל נג”ן במשמע שירה בפה. ראו יהודה רצהבי, “עיוני לשון בשירת התקופה הספרדית”, לשוננו לעם כ (תשכ”ט, עמ’ 128–137, בעיקר עמ’ 131–132).​