הדף בטעינה

על המילה נָתַן

בתשובות באתר

משא ומתן. מטבע לשון

מַשָּׂא וּמַתָּן

WP_Post Object
(
    [ID] => 45042
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-10-19 12:49:01
    [post_date_gmt] => 2020-10-19 09:49:01
    [post_content] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. למשל על הפסוקים "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם..." דברים ו, ו–ז) נאמר במדרש ספרי דברים: "ודברת בם – עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם".

לצד הצירוף השמני משמש הצירוף הפועלי נשא ונתן – המציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הידיינות בעניין משפטי או הלכתי וכדומה. לדוגמה: "כך היה מנהגן של הדיינין: בעלי הדין עומדין לפניהן, ושומעין את דבריהן, ומוציאין אותן לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר" (ספרא קדושים ב, ב).[1]

בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהקשר של פעולות מסחריות יום־יומיות, אלא בהקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהקשר של הסדרת יחסי עבודה או הסדרים בין ארגונים כגון מפלגות ומדינות.

דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' התגלגלה הצורה הסגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מ(י)קח וממכר' אינו אלא 'קנייה ומכירה'.

צירוף נוסף הנרדף ל'משא ומתן' הוא שקלא וטריא השאול מארמית התלמוד (מילולית: לקיחה וזריקה), והוא משמש במשמעות הידיינות, כגון הידיינות משפטית.

הצירוף משא ומתן מציין פעולה הדדית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו. ואולם חוקרים העלו השערה שמקור הצירוף בפעולה שאינה הדדית. בתעודות עתיקות הכתובות באכדית צמד הפעלים našû–nadānu (המקבילים ל'נשא' ו'נתן' בעברית) מציין העברת נכס – אדמה או רכוש – לאדם: יש ששני הפעלים באים יחד לציון העברת הנכס, ויש שאלו שתי פעולות: לקיחת הנכס מאחד ונתינתו לאחר.[2]

הערות לשוניות

א. הצירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים ליידע רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נדיר יותר בשימוש).

ב. רווח מאוד בלשון הנוהגת המבנה המורכב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש הממליצים לנקוט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.

ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם' כבר בלשון חז"ל: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עימהן" (משנה עבודה זרה א, א).[3] כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הושגה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין עובדים".

---------------------------------

[1] לשימוש בצמד 'נשא ונתן' לצורותיו יש עדויות כבר בספרות בית שני. במשלי בן־סירא (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) נאמר "על מקום תפקיד מספר, שואה ותת הכל בכתב" (מב, ז). שׂואה היא צורת מקור מקבילה לצורה שֵׂאת. בכתב יד מן הגניזה בא הנוסח המקביל "מתת ולקח". כנראה הכוונה היא שיש לתעד בכתב ענייני מסחר. במגילת ברית דמשק (המאה הראשונה לפנה"ס) נכתב: "ואיש מכל באי ברית אֵל אל ישא ואל יתן לבני השחת...".

[2] בכתבי המזרח הקדום משמש בנוסחה הזאת לעיתים פועל המקביל ל'לקח' (במקום הפועל המקביל ל'נשא'). והינה במקרא אפשר למצוא תיאור של העברת נכס באמצעות הפעלים 'לקח' ו'נתן', למשל: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם" (בראשית כ, יד); "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (פרשת המלך, שמואל א ח, יד).

[3] בהקשר המסחרי משמשת בלשון חז"ל מילת היחס 'ב' לציון הדבר הנסחר, למשל: "מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן" (משנה פאה ח, ט).

[post_title] => מַשָּׂא וּמַתָּן [post_excerpt] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a9%d7%90-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-11-01 09:59:46 [post_modified_gmt] => 2020-11-01 07:59:46 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45042 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. המשך קריאה >>
איור של ילד עוטה כפפות ומסכה - הכיתוב: שמים? לובשים? מסכות וכפפות עוטים

מסכה – עוטים, חובשים או שמים?

WP_Post Object
(
    [ID] => 40316
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2020-04-03 12:36:23
    [post_date_gmt] => 2020-04-03 09:36:23
    [post_content] => עם התפשטות נגיף הקורונה ובהנחיית משרד הבריאות נאלצים כולנו לכסות את הפה והאף במסכה, ומעתה תוהים רבים – האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים?

נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.

לעטות

הפועל עָטָה נזכר בתנ"ך בהקשר כללי של לבישה – כך למשל בתיאור דמותו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד), וכך גם בהוראה מושאלת – "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב), כלומר (האל) לובש את האור כשם שאדם לובש שלמה (=שמלה, בגד), ובדומה לסוף הפסוק הקודם: "הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ".

הוראתו העיקרית של הפועל עָטָה היא עיטוף וכיסוי. בהקשר זה מעניין במיוחד ציווי שנצטווה המצורע: "בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (ויקרא יג, מה). בין שלל הפעולות הנדרשות מן המצורע עליו לכסות את פניו עד למקום השפם. מפרשי המקרא נחלקו בטיבה של דרישה זו: רובם סברו שמדובר בסימן לבושה או לאבלות וכך נראה מפסוקים אחרים בתנ"ך כמו "וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם" (מיכה ג, ז). ואולם הפרשן אבן עזרא סובר שלכיסוי הפה תפקיד אחר לחלוטין: "שלא יזיק ברוח פיו" – שכן צרעת נחשבת מחלה מידבקת. אם כן תפקיד העטייה כאן הוא ממש כמו בימינו.

יש לציין כי הפועל 'עטה' משמש בספרות העברית החדשה במשמעות מושאלת בהקשר דומה לכיסוי הפנים דוגמת "עטה ארשת רצינית", "פניה עטו סומק עז". ונזכיר גם את השימוש המושאל בפסוקי המקרא: "יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי" (תהלים עא, יג), "הֶעֱטִיתָ עָלָיו בּוּשָׁה" (תהלים פט, מו).

לחבוש

הפועל חָבַשׁ מציין ביסודו כריכת בד; אם תחבושת על פצע, כגון "וְאֶת הַחוֹלָה לֹא רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם" (יחזקאל לד, ד), אם כיסוי לראש, כגון "וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת" (שמות כט, ט). בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש, ומכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל – גם בכובע מצחייה או קסדה. אם כן אפשר להשתמש גם בפועל חָבַשׁ – כשם שחובשים כובע על הראש כך חובשים מסכה על הפנים.

לשים

המילה מסכה נזכרת בתנ"ך במשמעות שונה מזו של ימינו, ולציון 'כיסוי פנים' באה המילה מַסְוֶה: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה" (שמות לד, לג). משה נותן מסווה על פניו, ואין 'נותן' כאן אלא 'שָׂם', ומכאן שגם את המסכה של ימינו אפשר לָשִׂים. אלא שבהקשר זה הפועל שָֹם מביע בעיקר את הפעולה הראשונית של הצמדת המסכה לפנים (בדיוק כמו בפסוק) ולאו דווקא את המצב המתמשך של היות הפנים מכוסים במסכה.
    [post_title] => מסכה – עוטים, חובשים או שמים?
    [post_excerpt] => האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים? נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%9b%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%95-%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-07-21 10:13:06
    [post_modified_gmt] => 2020-07-21 07:13:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=40316
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

האם עוֹטִים מסכה או חוֹבְשִׁים אותה? ואולי פשוט שָׂמִים? נראה שהפועל המתאים ביותר בהקשר זה הוא עָטָה. המשך קריאה >>
איור אשת חיל וכיתוב "נותנת כוח"

הפועל נתן

WP_Post Object
(
    [ID] => 30657
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-08-22 16:26:27
    [post_date_gmt] => 2018-08-22 13:26:27
    [post_content] => השורש נת"ן הוא מן המיוחדים בלשוננו: הוא גם פותח וגם מסתיים בנו"ן, ולפעמים הנו"נים האלה – שתיהן או אחת מהן – נשמטות. לכן מכנים אותו "שורש חסר קצוות".

במקרים רבים דווקא הפעלים הרגילים והשכיחים ביותר מיוחדים בצורות הנטייה שלהם. כך הן צורות הנטייה בעבר של הפועל נָתַן בהבלעת ל' הפועל נו"ן: נָתַתִּי, נָתַתָּ ודומיהן. בכל הפעלים האחרים ששורשם מסתיים בנו"ן, כגון זָקַנְתִּי, רָטַנְתָּ, שָׁכַנְתְּ, טְחַנְתֶּם, הנו"ן נשארת (לפני תי"ו).

עבר ובינוני

מתי נבלעת הנו"ן האחרונה בפועל הזה? בצורות שבהן הנו"ן הייתה אמורה להיות בשווא נח ("נָתַנְתִּי" כמו שָׁמַרְתִּי, כָּתַבְתִּי) היא כאמור נבלעת, ובמקומה יש דגש חזק באות הבאה: נָתַתִּי, נָתַתָּ, נָתַתְּ,[1] נָתַנּוּ, נְתַתֶּם, נְתַתֶּן.

לעומת זאת בצורת הבינונית הנו"ן באה בתנועה (ולא בשווא נח), ולכן היא נשארת: נוֹתֶנֶת (ולא "נוֹתֵת") כמו נוֹפֶלֶת, קוֹרֶנֶת, טוֹמֶנֶת.

שימו לב: בכל פועלי ל' הפועל נו"ן בצורות מדברים (אנחנו) בעבר נכתבת נו"ן אחת: נתנו (=נָתַנּוּ), זקנו (=זָקַנּוּ), טחנו (=טָחַנּוּ). וכדי למנוע בלבול עם צורות הנסתרים (הם) אפשר להוסיף ניקוד עזר: נתַנו, זקַנו, טחַנו, הבַנו.

עתיד

כמו רוב הפעלים בעלי פ' הפועל נו"ן, הנו"ן נשמטת בצורות העתיד ובא במקומה דגש, כגון אֶתֵּן, תִּתֵּן, יִתֵּן, נִתֵּן. ייחודו של הפועל כאן אינו בהשמטת הנו"ן אלא בניקוד של ע' הפועל בצירי.

הצירי הזה מוסבר כגלגולה של תנועת i מקורית. ההשוואה לערבית מעלה כי בעתיד של בניין קל היו בתחילה שלושה משקלים שנבדלו בתנועת ע' הפועל שלהם – a או u או i. בעברית פועלי בניין קל מייצגים בדרך כלל רק שניים מהמשקלים: יִשְׁכַּב, יִשַּׁק (תנועת a) או יִזְכֹּר, יִפֹּל (במקור תנועת u). הפועל יִתֵּן הוא שריד למשקל השלישי, וכמוהו גם קבוצת פעלים קטנה מגזרת פ"י – פעלים כגון יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא וכן יֵלֵךְ.

שם הפועל

הייחודיות של הפועל נָתַן בולטת במיוחד בשם הפועל לָתֵת, שבו כל שנשאר מן השורש הוא האות האמצעית תי"ו.

התי"ו בסוף שם הפועל מוכרת גם משמות פועל אחרים, דוגמת לקחת, לגשת, לטעת, לשבת, לדעת, ללכת. זֵכר לנו"ן השנייה של השורש יימצא בצורות בעלות כינויים חבורים, כגון בְּתִתִּי, לְתִתּוֹ, בדמות דגש חזק בתי"ו (השנייה).

שיבושי הגייה בפועל נתן

בנטיית הפועל נתן רווחים שיבושי הגייה, בעיקר בלשון הילדים. כך אפשר לשמוע מילדים רבים "נתנתי" במקום נתתי, "נותת" במקום נותנת.
שיבושים אלו קשורים להתנהגות הנו"ן בל' הפועל:
  • בהגיית צורות העבר "נתנתי", "נתנת" וכד' משמרים את ל' הפועל נו"ן – על דרך הפעלים הרגילים כמו שָׁמַנְתִּי, יָשַׁנְתָּ.
  • בהגייה "נותת" בצורת הבינונית משמיטים את הנו"ן הזאת – שלא כדין.
____________________

[1] בצורה הזאת אפשר שהדגש – שהיה במקורו דגש חזק – אינו מציין הכפלה (בהיותו בסוף המילה).

[post_title] => הפועל נתן [post_excerpt] => השורש נת"ן הוא מן המיוחדים בלשוננו: הוא גם פותח וגם מסתיים בנו"ן, ולפעמים הנו"נים האלה – שתיהן או אחת מהן – נשמטות. לכן מכנים אותו "שורש חסר קצוות". [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%aa%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-12-14 01:06:32 [post_modified_gmt] => 2018-12-13 23:06:32 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30657 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

השורש נת"ן הוא מן המיוחדים בלשוננו: הוא גם פותח וגם מסתיים בנו"ן, ולפעמים הנו"נים האלה – שתיהן או אחת מהן – נשמטות. לכן מכנים אותו "שורש חסר קצוות". המשך קריאה >>
תרנגולת וסנאי אוחזים בשני שלטים: דירה לשכור או דירה להשכיר?

לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר

WP_Post Object
(
    [ID] => 5618
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-20 11:15:52
    [post_date_gmt] => 2014-08-20 08:15:52
    [post_content] => צמדי הפעלים לָוָה והִלְוָה, שָׁאַל והִשְׁאִיל, שָׂכַר והִשְׂכִּיר דומים זה לזה במשמעם וביחס שבין רכיביהם: שלושתם מציינים העברת דבר מאדם לאדם לצורך השימוש בו לזמן מוגבל; בשלושתם מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו – בדומה ליחס בצמד הפעלים לָקַח ונָתַן. (יחס מוכר יותר בין קל להפעיל הוא של פועל "רגיל" בבניין קל ופועל גורם בבניין הפעיל, כגון לָבַשׁ והִלְבִּישׁ.)

את צמדי הפעלים האלה ירשנו מן המקורות: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב... וְהִלְוִיתָ [הפעיל] גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה [קל]" (דברים כח, יב), "...וַיִּשְׁאֲלוּ [קל] מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם [הפעיל]..." (שמות יב, לה–לו), "מקום שנהגו להשכיר [הפעיל] אילנות עם השדות – הרי הן של שוכר [קל], בפני עצמן – הרי הן של משכיר [הפעיל]" (תוספתא בבא מציעא ט, ד). על היחס שבין הבניינים קל והפעיל בצמדים אלו כבר עמד רש"י בפירושו לכתוב "וְהַעֲבַטְתָּ... וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט" (דברים טו, ו), שבו צמד פעלים נוסף מעין זה – עָבַט והֶעֱבִיט (לָווה תמורת משכון והלווה תמורת משכון). וכך כותב רש"י: "כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה [=הלוֹוֶה], כמו ולוית".

בלשוננו היום לא תמיד נשמרת ההבחנה, ורבים נוקטים את הפעלים בבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח, כגון "השאלתי את הספר מהספרייה". יש הרואים בכך השפעה של הלעז, שכן כמה פעלים מקבילים בלשונות אירופה משמשים בשני הכיוונים, והבחנת המשמעות היא על פי ההקשר ומילות היחס. למשל: liehen בגרמנית, ליַיען ביידיש (ללוות וגם להלוות),  rent באנגלית (לשכור וגם להשכיר), louer בצרפתית (לשכור וגם להשכיר).

השימוש בצורת פועל אחת לשני כיווני הפעולה איננו מפריע לדוברים שהרי די במילת יחס להביע את הכיוון: 'השאיל מ' או 'השאיל ל'. גם בשמות הפעולה משמשת צורה אחת לשני הכיוונים: הלוואה, השאלה (וגם שאילה) והשכרה (וגם שכירה ובעיקר שכירות), וכך גם מעמדו של הדבר העובר מיד ליד: אותה הדירה יכולה להיחשב מושכרת או שכורה, הספר שאול או מושאל והכסף מולווה (כאן אין כלל צורה לציון ההיבט של הלוֹוה).

השימוש בצורות מבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח אופייני מאוד לעברית בת זמננו, אך אפשר למצוא כדוגמתו כבר ברובדי לשון קודמים. למשל: "לא ילוונו ולא יַלווה ממנו" (משנה נדרים ד, ו על פי ניקוד כ"י קאופמן); "מלהלוותן מלהלוות מהן" (ירושלמי עבודה זרה א:א,לט ע"א); "השכיר ממנו בדינר לחֹדש" (תוספתא בבא מציעא ד, ה); "או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו" (רש"י על מועד קטן יא ע"ב); "אסור... מלהשאילן ומלהשאיל עימהן" (משנה עבודה זרה א, א על פי כ"י קאופמן).

שלא כבלשון ימינו, בחיבורים מרובדי לשון קודמים אפשר למצוא גם שימוש בצורות בבניין קל (כגון 'לווה' ו'שכר') לציון הנותן: "הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם" (תנחומא וירא, מב); "האומר לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו" (תוספתא בבא מציעא ז, ז).

מכל מקום בלשון התקנית ראוי לשמור על ההבחנה: הם משכירים לי את הדירה, ואני שוכר אותה; אני משאילה לך את הספר ואתה שואל אותו ממני; את מלוָוה לי כסף ואני לוֹוָה אותו ממך. הבחנה זו חשובה במיוחד בלשון המשפטית, כגון בחקיקה ובחוזים. כך למשל בחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971: "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" [סע' 13(א)], "המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל" [סע' 29(א)].

 

על הפעלים לווה, שאל ושכר

הפעלים לָוָה, שָׁאַל ושָׂכַר קרובים במשמעם אך אינם זהים:
לָוָה – לקח דבר על מנת להחזיר אחר כך את תמורתו. משמש בעיקר בהקשר של כסף.
שָׁאַל – לקח דבר על מנת להחזירו לאחר השימוש בו.
שָׂכַר – לקח דבר לשימוש זמני תמורת תשלום. משמש בהקשר של חפצים, מבנים ומקומות, וכן בהקשר של בעלי מקצוע ושירותים שונים.
    [post_title] => לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר
    [post_excerpt] => בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b8%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-07-29 12:39:30
    [post_modified_gmt] => 2021-07-29 09:39:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו. המשך קריאה >>
ילדון בוכה - ההבדל בין תביאי לי לתתני לי

במה שונה 'הביא' מ'נתן'

WP_Post Object
(
    [ID] => 117
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-02-14 14:27:32
    [post_date_gmt] => 2012-02-14 12:27:32
    [post_content] => נשאלנו: ילדיי אומרים "תביאי לי כסף", "תביאי לי נשיקה", "המורה הביאה לי 70 בחשבון". זה נשמע לי צורם אך אינני מצליחה להסביר להם מדוע.

אכן בכל הדוגמאות השימוש הראוי הוא בפועל נתן: לתת כסף, לתת נשיקה, לתת ציון.

הֵבִיא (בבניין הפעיל) הוא הפועל הגורם של הפועל בָּא (בבניין קל), כלומר המשמעות הבסיסית של הֵבִיא היא 'גרם לבוא', ומכאן המשמעות 'לקח דבר־מה ממקום אחד ושָׂם אותו במקום אחר או מסר אותו לידי מישהו' (באנגלית: bring או fetch).

המשמעות העיקרית של הפועל נָתַן היא 'מסר משהו לאחר', 'העביר דבר לרשותו של אחר' (באנגלית: give).

אם כן כאשר הדבר נמצא בידי או ברשותי ואני מוסר אותו לאחר – אינני 'מביא' אותו אלא פשוט 'נותן' אותו. רק כאשר הדבר נמצא במקום מרוחק – ויש צורך לשאת אותו ממקום למקום – נכון להשתמש בפועל הֵבִיא.

לדוגמה, נשווה בין שני המשפטים: "הבאתי לך את הספר"; "נתתי לך את הספר". במשפט הראשון הדגש הוא על העברת הספר ממקום למקום, למשל אם הספר היה בביתו של הדובר והוא לקח אותו משם ומסר אותו לידי הנמען במקום אחר. לעומת זאת במשפט השני הדגש הוא על מסירת הספר מרשותו של הדובר לרשותו של הנמען.

כמובן יש חפיפה מסוימת בין שתי הפעולות, שהרי פעמים רבות ההבאה מסתיימת בנתינה. נראה שבגלל החפיפה החלקית הזאת הפועל הֵבִיא דוחק את הפועל נָתַן בלשון הדיבור, ואולם בלשון התקנית ראוי להקפיד על ההבחנה ביניהם.

בתהליך הזה שבו הפועל הֵבִיא משתלט על התחום הסמנטי של הפועל נָתַן קורה שהֵבִיא מחליף את נָתַן בצירופים כגון 'נתן מכות' (מתחלף בלשון הדיבור ב'הביא מכות') ו'נתן חיבוק' (מתחלף בלשון הדיבור ב'הביא חיבוק'). במקרים אלו אפשר כמובן גם לומר בפשטות: 'הכה', 'חיבק'.
    [post_title] => במה שונה 'הביא' מ'נתן'
    [post_excerpt] => כאשר הדבר נמצא בידי או ברשותי ואני מוסר אותו לאחר – אינני 'מביא' אותו אלא פשוט 'נותן' אותו. רק כאשר הדבר נמצא במקום מרוחק – ויש צורך לשאת אותו ממקום למקום – נכון להשתמש בפועל הֵבִיא.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%90-%d7%9e%d7%a0%d7%aa%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-07-19 13:32:27
    [post_modified_gmt] => 2021-07-19 10:32:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=117
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

כאשר הדבר נמצא בידי או ברשותי ואני מוסר אותו לאחר – אינני 'מביא' אותו אלא פשוט 'נותן' אותו. רק כאשר הדבר נמצא במקום מרוחק – ויש צורך לשאת אותו ממקום למקום – נכון להשתמש בפועל הֵבִיא. המשך קריאה >>
איור של ילד עם פלסטר על הפה והכיתוב: מה רצית לומר או לאמר?

לומר ולאמור

WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-09 09:56:12
    [post_modified_gmt] => 2021-05-09 06:56:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור. המשך קריאה >>
יד אוחזת קנקן ממנו נשפכים מיני פרות והכיתוב: אפשר למזוג אוכל?

האם אפשר למזוג אוכל

WP_Post Object
(
    [ID] => 136
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-15 10:21:28
    [post_date_gmt] => 2011-03-15 08:21:28
    [post_content] => רבים שואלים אותנו: האם מוזגים רק משקה או גם מאכל?

השימוש בפועל למזוג ביחס לאוכל מוצק מקורו בהרגלי לשון המושפעים מן הערבית. הפועל המקביל בערבית לפעלים מָזַג ויָצַק הוא סַקַּ או כַּבַּ. בחלק מן הלהגים המדוברים של הערבית היהודית הורחבה משמעותו של פועל זה גם להעברת אוכל מוצק מן הכלי המרכזי לצלחת האישית. בהשפעת להגים אלו נוצר בפי מקצת דוברי העברית שימוש מקביל בפועל מָזַג.

ואולם בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.

הפועל הכללי שָׂם בא בתנ"ך גם בהקשרים של אוכל, כגון "וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל" (שמואל ב יב, כ), "וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל" (שמואל א ט, כד); ויש שהוא אף מתאר העברה של אוכל לכלי: "הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר" (שופטים ו, יט).

גם הפועל הִגִּישׁ בא בתנ"ך בהקשרים של אוכל, כגון "וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל" (שמואל ב יז, כט), ואולם פועל זה אינו מציין העברה של האוכל לכלי דווקא אלא בעיקר קירובו של המזון לסועד.

בדומה לפועל שָׂם, גם נָתַן הוא פועל כללי שיכול לשמש בהקשרים רבים. הוא מתאים בהחלט לפעולות הקשורות בהעברת אוכל ממקום למקום, כפי שנוהג בלשון חכמים: "האִלְפָּס [כעין מחבת עמוקה] והקדֵרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי" (משנה שבת ג, ה).

סיכומו של דבר: על פי העולה מלשון המקורות רצוי שלא למזוג את האורז או את המנה העיקרית לצלחת. אפשר לשים אותם בצלחת או להגישם לסועד, ואפשר למזוג לצידם מים, מיץ או יין.
    [post_title] => האם אפשר למזוג אוכל
    [post_excerpt] => בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%90%d7%a4%d7%a9%d7%a8-%d7%9c%d7%9e%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-03 13:46:09
    [post_modified_gmt] => 2021-05-03 10:46:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=136
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים. המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך נָתַן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>