הדף בטעינה

על הצירוף הִכִּיר תּוֹדָה

במילון

 (ללא ניקוד: הכיר תודה)
*הביטוי המקורי: הִכִּיר טוׁבָה

הגדרה

  • הודה, העריך את הטובה שנעשתה לו
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של ילד משלב ידיים בתודה והכיתוב: הכיר תודה ולא הוקיר תודה

הכיר תודה או הוקיר תודה?

WP_Post Object
(
    [ID] => 30506
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-08-14 15:02:51
    [post_date_gmt] => 2018-08-14 12:02:51
    [post_content] => רבים נוקטים את הצירוף "הוקיר תודה", אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של הכיר תודה.

לְהוֹקִיר פירושו לכבד ולהעריך, לתת יְקָר וגדולה, כמוכר מן הביטוי הרווח בהקדשות בְּהוֹקָרָה שפירושו 'בהערכה'. סביר שנוקיר – כלומר נעריך ונכבד – את האדם שהיטיב עימנו, אך בהחלט לא סביר שנוקיר את התודה שאנו חייבים לו.

את הצירוף הכיר תודה אפשר להסביר כהכרה בחובת ההודיה, כלומר הכרה בזה שנעשתה לנו טובה שעלינו להודות עליה. צירוף זה צמח כנראה בספרות העברית המתחדשת במחצית המאה התשע עשרה, ואפשר למוצאו בכתביהם של סופרים ידועים דוגמת ליליינבלום, ביאליק, פרישמן וגנסין.

ברקע היווצרות הצירוף הכיר תודה עומד הצירוף הוותיק ממנו הכיר טובה, המתועד בעברית למן ימי הביניים. שני הצירופים קרובים במשמעם אך נקודת המבט שלהם שונה, שכן להכיר טובה פירושו להכיר בטובה שנעשתה לנו, להכיר בכך שנעשה עימנו חסד.

מוקדם עוד יותר בתולדות עברית, בספרות חז"ל, שימש בכלל הצירוף החזיק טובה.

אם כן הרוצים לדבוק בלשון המקורות יחזיקו טובה למיטיבם, ואחרים יוכלו להכיר טובה כבלשון ימי הביניים. יש שיקבלו גם את הכיר תודה כדרכם של כמה מגדולי סופרינו בעת החדשה, אך "להוקיר תודה" – שיבוש הוא.

* להרחבה על תולדות הביטויים ראו את מאמרה של קרן דובנוב "מכיר טובה – אסיר תודה".
    [post_title] => הכיר תודה או הוקיר תודה?
    [post_excerpt] => רבים נוקטים את הצירוף "הוקיר תודה", אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של 'הכיר תודה', וגם זה אינו אלא גלגול של צירוף אחר – 'הכיר טובה'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%a7%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-26 10:00:54
    [post_modified_gmt] => 2023-12-26 08:00:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30506
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

רבים נוקטים את הצירוף "הוקיר תודה", אך צירוף זה אינו אלא שיבוש – גלגול של 'הכיר תודה', וגם זה אינו אלא גלגול של צירוף אחר – 'הכיר טובה'. המשך קריאה >>

מכיר טובה – אסיר תודה

WP_Post Object
(
    [ID] => 30330
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-07-29 14:36:59
    [post_date_gmt] => 2018-07-29 11:36:59
    [post_content] => תחומי דעת רבים עוסקים בתחושה שהאדם חש כלפי מי שהיטיב איתו: תורת המוסר, פילוסופיה, פסיכולוגיה התפתחותית ועוד. התחומים האלה מלמדים כי מדובר במושג מורכב. יש בו יסודות אחדים, ויש הבדלים בתפיסתו בקרב בני דתות ותרבויות שונות. מה השם המתאים ביותר לתחושה זו? איזה רכיב הוא העיקר בו? אין תשובה אחת אוניברסלית על השאלה הזאת; אדרבה, בעיקרון השמות יכולים להיות מגוונים למדי, לדוגמה "הערכת המיטיב", "כיבוד החסד", "רגש תודה" ואולי "חובת תודה" (בתרבות המחייבת את התחושה הזאת או את ביטוייה במעשים).

בשמו של המושג הזה בעברית הקלסית מצויה תמיד המילה טובה – המציינת את מה שהאדם קיבל, ולא תודה או הודיה – המציינת את מה שהוא חב בעבור הטובה שקיבל. הביטוי הקדום ששימש בהקשר זה הוא החזיק טובה. על הנאמר בספר דברים "אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (לב, מו) דרש מדרש ספרי "אמר להם: צריך אני להחזיק לכם טובה שתקיימו את התורה אחרי, אף אתם צריכין אתם להחזיק טובה לבניכם שיקיימו את התורה אחריכם" (סימן שלה). הפועל החזיק משמש כאן במשמעות מושאלת: מי שמבין שקיבל טובה כאילו אוחז בה. בפרקי אבות מובא הביטוי בתיאור ההערכה שאדם עשוי לחוש כלפי עצמו, מעין גאווה: "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (ב, ח).

בלשון ימינו הביטוי הכיר טובה נפוץ מן הביטוי החזיק טובה. הוא רווח מאוד בספרות העברית המאוחרת, ונראה שמקורו בספרות ימי הביניים. רש"י בפירושו לתלמוד השתמש בצירוף הכיר להחזיק טובה (עבודה זרה ה ע"א).

ההפך ממחזיק טובה או מכיר טובה הוא כפוי טובה, וגם ביטוי זה מורש מלשון חכמים ולשון ימי הביניים. לכאורה הקשר בין הפועל כָּפָה במשמע 'הכריח' ובין אי־הכרת טובה אינו שקוף. במילון בן־יהודה מוסבר שהשורש כפ"י משמש כאן במשמעות של העלמה, כמו שכופים כלי (הופכים אותו על פיו) מעל חפץ כדי להסתירו.

בערבית משמש במשמעות 'כפוי טובה' ביטוי דומה למדי – ناكر للجميل (נאכּר לל־ג'מיל), 'אינו מכיר טובה', משורש נכ"ר המצוי גם בעברית במשמעות השלילית כגון בפועל הִתְנַכֵּר (לעומת הִכִּיר משורש זה במשמעות ההפוכה).

שלא כמו בעברית, בלשונות רבות באירופה הביטויים שמשמעם 'מכיר טובה' מכילים את שורש המילה שפירושה 'תודה', מעין 'מלא תודה' או 'בעל תודה': dankbar בגרמנית וביידיש, grateful או thankful באנגלית וביטויים דומים בלשונות הסלאוויות. אותם התארים במוספיות השלילה, כגון undankbar בגרמנית או ungrateful ו־thankless באנגלית, הם החלופות של כפוי טובה בלשונות אלו. באחדות מלשונות אירופה מילה שמשמעה 'תודה' היא גלגול מטונימי של מילה שמשמעה 'חן', 'חסד', כגון χάρις ביוונית (בתעתיק לטיני: kharis, היא מקור המילה האנגלית charity 'צדקה') ו­־gratia בלטינית, וכך גם הצירוף העברי חן־חן שנוצר בהשראת פסוק מזכריה (ד, ז) ומשמש במשמעות 'תודה' בלשון ימי הביניים וגם בעברית בת ימינו. לעומת זאת בגרמנית ובלשונות הקרובות לה המילה שמשמעה 'תודה' התפתחה בדרך אחרת.

לשונות אירופה הנוקטות לשון תודה במשמע 'הכרת טובה' השפיעו על העברית בעת החדשה, וכך נולד הצירוף הכיר תודה בספרות ובעיתונות העברית בחו"ל במאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים. דמיון הצליל של המילים טובה ותודה ודאי סייע להיווצרות הצירוף הזה. לכאורה הצירוף הכרת תודה אינו הגיוני כל כך, משום שאדם שעשו לו טובה הוא עצמו אומר תודה, ואינו צריך להכיר בה. זאת ועוד: משמעות היסוד של השורש יד"י שממנו נגזרת המילה תודה הוא 'הכרה באמת', לכן יש כפילות בהכרת תודה. ייתכן שבדיעבד הביטוי נתפס בתור חָסֵר (אליפטי) במשמע 'הכרה בחובת ההודיה'.

הצירוף הכיר תודה עלה מאירופה לישראל. לדוגמה, הסופרת החלוצה נחמה פוחצ'בסקי הרבתה להשתמש בו. לעיתים אפילו סופרי המופת בראשית המאה העשרים השתמשו בצירוף הזה. ביאליק נקט את הביטוי פעמיים במהדורה הראשונה של סיפורו "מאחורי הגדר" (בכתב העת השלֹח בשנת תרס"ט-תר"ע), ואולם במהדורות המאוחרות יותר של הסיפור הוחלף הצירוף בהכיר טובה, כנראה בעקבות עריכה של ביאליק עצמו.

התרחבות השימוש בלשון העברית בכתב ואחר כך גם בעל פה בעת החדשה הולידה צורך בגיוון ביטויים של פעולות הדיבור, ובכלל זה פעולת ההודיה. אדם שנהנה מעזרה נדיבה או מגמילות חסד יוצאת דופן עשוי להרגיש שביטויי השגרה תודה רבה או חן חן הם סתמיים ונדושים מכדי להביע את רגשותיו. במאה התשע־עשרה החל לשמש צירוף חדש – אסיר תודה בתבנית הצירוף המקראי אסיר תקווה (זכריה ט, יב). הוא מביע תחושת חובה עמוקה כעין אסיר הכלוא בתחושת חיוב התודה לאיש חסדו. הצירוף מזכיר במקצת שימוש בפועלי חבות להבעת טובה בלשונות אירופה, כגון באנגלית I am very obliged to you. לא מן הנמנע שהצירוף אסיר תודה נוצר לפני הצירוף הכיר תודה והיה אחד המניעים להיווצרותו.

בלשון ימינו יש המחליפים הכיר טובה בהוקיר טובה, שוב בשל קרבת הצליל וקרבת המשמעות גם יחד. בביטוי הוקיר טובה יש מידה של היגיון, אבל אין בו דיוק, שכן אנו רוחשים כבוד (יְקָר) בעיקר למיטיבינו ולא לטובות שהם עושים. בסופו של דבר יש שהדוברים משתמשים גם בצירוף הוקיר תודה, שאינו מזכיר כלל את הצירוף מן המקורות – החזיק טובה.
    [post_title] => מכיר טובה – אסיר תודה
    [post_excerpt] => כאשר רוצים להביע רגשות תודה עמוקים משתמשים לעיתים בצירוף 'הכרת תודה', ויש המשבשים אותו ואומרים 'הוקרת תודה'. הצירוף הוותיק יותר, מלשון ימי הביניים, הוא דווקא 'הכיר טובה', ואילו הצירוף המקורי הוא בכלל 'החזיק טובה'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a1%d7%99%d7%a8-%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-18 10:01:04
    [post_modified_gmt] => 2024-01-18 08:01:04
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30330
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

כאשר רוצים להביע רגשות תודה עמוקים משתמשים לעיתים בצירוף 'הכרת תודה', ויש המשבשים אותו ואומרים 'הוקרת תודה'. הצירוף הוותיק יותר, מלשון ימי הביניים, הוא דווקא 'הכיר טובה', ואילו הצירוף המקורי הוא בכלל 'החזיק טובה'. המשך קריאה >>

מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21222
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-05-10 09:25:38
    [post_date_gmt] => 2017-05-10 06:25:38
    [post_content] => 1. אורח רוח / אורך רוח
אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר במגילת קהלת, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא.

2. בריש גְּלֵי / בריש גָּלֵי
הצורה גְּלֵי היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית – מקבילתה של הצורה העברית גָּלוּי. להרחבה


3. דחה הלוך ושוב / דחה בלך ושוב
לֵךְ וָשׁוּב = 'תלך', 'תחזור'. צירוף המציין התחמקות בתואנות שונות המוכר למן הספרות הרבנית של ימי הביניים. הביטוי מבוסס על פסוק במשלי: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ (כתיב: לרעיך) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג, כח).

4. העלה על דל שפתיו / העלה על בדל שפתיו
על פי הכתוב בתהלים קמא, ג: "שִׁיתָה ה' שָׁמְרָה לְפִי, נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי". משמעות הבקשה היא 'שים מחסום לפי' (שלא אדבר רע). 'שמרה' 'ונצרה' – שמות עצם שפירושם 'מנעול', 'מחסום'. 'דל שפתיי' – מלשון דלת, כלומר: דלתות שפתיי, פתחי פי.

5. חלק הארי / החלק הארי
חלק הארי הוא ביטוי מתורגם שמשמעו 'חלקו של האריה'. מקור הביטוי במשלי איזופוס – כמובא ב'רגע של עברית' מאת רות אלמגור־רמון: "יצאו האריה, השועל והחמור לצוד ציד. כשהיה הטרף מונח לפניהם הורה האריה לחמור לחלק את השלל. חילק אותו החמור לשלושה חלקים שווים. נתרתח האריה, טרף את החמור והטיל את החלוקה על השועל. השועל חילק לשניים – חלק זעיר לקח לעצמו ואת הרוב נתן לאריה. לשאלתו של האריה מניין לו שיטת החלוקה הצודקת הזאת, ענה השועל: מן החמור".

6. כפשַׂע ביני ובין... / כפשַׁע ביני ובין...
"כְּפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" - אומר דוד ליהונתן (שמואל א כ, ג). כפשע – כמרחק פסיעה אחת. השורש הנזכר נכתב במקרא בשי"ן שמאלית, אך בהמשך הוא החל להיכתב בסמ"ך בעקבות הזדהותם של ההגאים המובעים באותיות האלה. המעבר הזה משי"ן שמאלית לסמ"ך הוא תהליך רגיל בלשוננו. הוא החל במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת ומאפיין בעיקר את המעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל.

7. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים
על פי ישעיהו מה, ב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". להרחבה


8. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים
בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אך יש שבגלל משימה חשובה ודחופה אנשים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון. להרחבה

9. לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

10. שם לְאֵל / שם לְאַל / שם לָאֵל / שם לָאַל  
אַל היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא". על מקור הביטוי ומשמעו

11. הכיר תודה / הוקיר תודה
הצירוף 'הכיר תודה' נוצר בספרות העברית החדשה על פי 'הכיר טובה' מלשון ימי הביניים. הצירוף הקדום יותר להבעת העניין הוא 'החזיק טובה'. להרחבה ראו מאמרה של ד"ר קרן דובנוב בעמ' 3 של אקדם 48.

12. לוּט בערפל / לוּטֶה בערפל
לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה'. מבחינה דקדוקית זו צורת בינוני סביל (פָּעוּל), כמו סוּג ('סוגה בשושנים', כלומר גדורה), סוּד (=מסויד: "בור סוד שאינו מאבד טיפה"). להרחבה

13. בשובה ונחת / במשובה ונחת
מקור הביטוי בישעיהו ל, טו: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם". מן ההקשר עולה שהמילה שׁוּבָה משמעה איטיות, נינוחות.

14. לסדר את האוזן / לשבר את האוזן
על הפסוק המתאר את ירידת אלוהים מהר סיני ואת ההר העשן ככבשן רש"י אומר שנאמר כִּבְשָׁן כדי "לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". כלומר, לשבר את המחסום שהוא האוזן ולהבקיע דרך אל השכל. נראה שהביטוי 'לשבר את האוזן' לא היה ברור די הצורך, ובלשון ימינו שינו אותו לביטוי 'לסבר את האוזן' – לעשות את הדברים סבירים, מובנים. ומכאן קצרה הדרך לשיבוש "לסדר את האוזן".

15. קרם עור וגידים / רקם עור וגידים
מקור הביטוי ביחזקאל פרק לז: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". קָרַם פירושו העלה קרום, התכסה בשכבה דקה מלמעלה.
השימוש במילה 'רקמה' בהקשר של תאי העור נוצר בעברית החדשה בעקבות המונח הלועזי tissue. "רקם עור וגידים" הוא שיבוש שנוצר בהשפעת דמיון הצליל לקָרַם ובשל דמיון המשמעות, שהרי אנו אומרים על דבר המתהווה שהוא 'נרקם', כגון "נרקם הסכם בין השניים".

16. רוחש מזימות / חורש מזימות
הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם…". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. חידוש הצירוף 'חורש מזימות' מיוחס לביאליק.

17. כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ / לִכְשֶׁעַצְמוֹ
'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו', 'כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. להרחבה

18. חֲשׂוּךְ מרפא / חֲשׁוּךְ מרפא
חָשׂוּךְ – בשי"ן שמאלית – פירושו 'נטול', 'מחוסר': חֲשׂוּךְ מרפא, חשוכי אהבה. המקור לשימושים מעין אלה הוא הצירוף התלמודי 'חשוכי בנים' או 'חסוכי בנים'. שם התואר חָשׂוּךְ (או חסוך) נגזר מן הפועל חָשַׂךְ (או חָסַךְ) שפירושו מָנַע. פועל זה מוכר למשל מפרשת העקדה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז).

19. הוֹן עָתֵק / הוֹן עָתָק
על פי משלי ח, יח: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה". להרחבה

20. בְּלָשון מעטה / בִּלְשון הַמעטה
בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה = בלשון של המעטה, בהפחתה מחומרת הדבר ומעוצמתו (בלעז: understatement).

21. לזות שפתיים / עליזות שפתיים
מקור הצירוף במשלי ד, כד: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ". השורש לו"ז במשמע הלעזה והוצאת דיבה מוכר ממגילות ים המלח ומלשון חז"ל: "עלי הגדילו עקב ויליזו עלי בשפת עול" (=עָוֶל, מגילת ההודיות), "והיו הכל מליזין עליו" (ירושלמי דמאי ב:א, כב ע"ג). יש הרואים בזה גלגול משמעות של השורש המקראי לו"ז המציין סטייה מן הדרך, כגון "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (משלי ב, טו).

22. מתי מעט / מעטי מעט
המילה המקראית מְתִים משמעה אנשים, גברים. מכאן מְתֵי מְעַט – אנשים מעטים, וכן מְתֵי מִסְפָּר – אנשים מעטים שקל לספור אותם. זה גם המשמע של הרכיב מְתוּ בשמות הפרטיים מתושלח ומתושאל. למילה יש מקבילות בשפות שמיות רבות, כגון mutu באכדית, met באתיופית.
לפי הדעה המקובלת אין קשר בין מְתִים 'אנשים' ובין מֵתִים 'שאינם חיים', אך יש מי שהציע שמתים במשמע אנשים משמעו היסודי 'בני תמותה', ומכאן 'בני אדם'. מכל מקום יש הבדל בניקוד בין המילים, ונאמר בשם אבן עזרא: "מתים שוכבים מתים, מתים עומדים חיים", כלומר כאשר המילה מנוקדת בצירי (שתי נקודות שוכבות) מֵתִים, הכוונה לאנשים שמתו, ואילו כאשר היא מנוקדת בשווא (שתי נקודות עומדות) מְתִים הכוונה לאנשים חיים.

23. שוקד על שמריו / שוקט אל שמריו
מקור הביטוי בירמיהו מח, יא:  "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". ההקשר המקורי חיובי (מואב רגועים ויושבים לבטח במקומם), אך בימינו 'שוקט אל שמריו' או 'קופא על שמריו' (על פי צפניה א, יב) הוא ביטוי שלילי שעניינו 'נשאר באותו המצב ולא מתקדם'.

חזרה לחידון
    [post_title] => מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%a1%d7%94-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-06 16:04:41
    [post_modified_gmt] => 2024-05-06 13:04:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21222
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

1. אורח רוח / אורך רוח אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר במגילת קהלת, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא. 2. בריש גְּלֵי / בריש המשך קריאה >>