הדף בטעינה

על המילה אֵין

במילון

 (ללא ניקוד: אין)
חלק דיברמילת שלילה
שורשאין/און
נטייהבנטייה: אֵינוֹ וגם אֵינֶנּוּ (לא: איננוֹ), אֵינָהּ וגם אֵינֶנָּה

הגדרה

  • מילת שלילה לשֵמות במשפט קיום (כנגד: יֵש)
  • מכאן: אֵינוּת
  • מילת שלילה לשמות תואר ולפעלים בצורת הווה
  • מילת השלילה למָקור בהוראת אָסוּר, כגון 'אין לדרוך על הדשא'
  • אי אפשר, כגון 'לעולם אין לדעת'
  • חוסר, היעדר, כגון 'באין ברירה', 'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם', 'לְאֵין מַרְפֵּא' 

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של ילד על סירה משקיף על אי והכיתוב: אומרים יש ארץ או ישנה ארץ?

יש או ישנו?

WP_Post Object
(
    [ID] => 31186
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-10-04 13:53:46
    [post_date_gmt] => 2018-10-04 10:53:46
    [post_content] => 
"אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ..." (שאול טשרניחובסקי)
בעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "יש מחקרים שהוכח בהם ההפך" לצד "ישנם מחקרים שהוכח בהם ההפך"; "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה". ההבדל בין הניסוחים האלה הוא בראש ובראשונה הבדל סגנוני: המילה יֵשׁ היא הפשוטה והרגילה יותר בכל משלבי הלשון, ואילו הצורות הנוטות עשויות לבוא במקומה בעיקר בלשון הכתובה או הרשמית (למשל בלשונם של משפטנים). נראה אפוא כי במקרים רבים הבחירה בצורות הנוטות נובעת מרצון להגביה את הלשון (יש שיאמרו הגבהה מלאכותית שלא לצורך), אך אפשר שלפעמים היא נובעת משיקולים אחרים כגון המקצב של המשפט. ומה חושבים מתקני הלשון? מקצתם סבורים שנכון להשתמש בצורות הנוטות רק במשפטים דוגמת 'שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה'. במשפט זה כינוי הגוף שנוסף למילה 'יש' חוזר לשם העצם 'שכונה' שנזכר קודם לכן, ולכן יש הצדקה לשימוש בו: 'שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה', וכך גם 'בחורים כמוהו ישנם לאלפים'. אחרים סוברים שאין מקום להגבלה זו, ונשענים על הפסוק הנודע ממגילת אסתר: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (ג, ח) – שבו הצורה הנוטה באה לפני שם העצם ולא אחריו. מכל מקום נציין שמדובר בהיקרות חריגה למדי אשר אינה משקפת את השימוש הרגיל של יֵשׁ ונטיותיה בלשון המקורות. כמובן לא תמיד יש (או ישנה) התלבטות בין הצורות. במקרים רבים משתמשים הלכה למעשה רק בצורה היסודית יֵשׁ, בעיקר במבנה הבעלות יש למישהו משהו ('יש לי שני אחים' ולא "ישנם לי שני אחים"). לעומת זאת נמצא רק את הצורות הנוטות במשפטים כגון 'הספר ישנו', 'המנכ"לית ישנה' (ולא "הספר יש", "המנכ"לית יש") – ניגוד מן 'הספר איננו', 'המנכ"לית איננה'; במשפטים אלו המילה יֵשׁ באה לאחר שם עצם מיודע לציין שהוא נמצא ואינו נעדר (ולא כדי להביע את עצם קיומו).   הרחבה נטיית יֵשׁ בגוף שני באה בתנ"ך במשפטים פועליים בזמן הווה, כגון "אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ" (בראשית כד, מב). במשפטים אלו המילה יֵשׁ משמשת מעין אוגד, כנראה לשם הדגשה (כינוי הגוף של הצורה הנוטה הוא הנושא של המשפט).[1] נטיית הגוף השלישי קרובה יותר לשימוש הרגיל של יֵשׁ ומביעה קיום והימצאות: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כט, יד). בספרות חז"ל, ובייחוד בספרות האמוראים (לשון חז"ל ב), נטיות הגוף השלישי שכיחות יותר מבמקרא. הן מצויות בייחוד במבנים של השוואה כגון "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (בבלי ברכות כ ע"ב), "את שישנו בפאת זקן ישנו בקרחה" (ירושלמי קידושין א:ז, סא ע"ג), אך גם בהקשרים אחרים, כגון "ארבע כוסות שלפסח ישנן רביעית יין איטלקי" (ירושלמי שבת יח:א, טז ע"ג, והכוונה לשיעור תכולת הכוסות). בדרך כלל כינוי הגוף חוזר לשם עצם שנזכר קודם לכן (למשל 'ארבע כוסות' בדוגמה האחרונה), אך מצאנו גם לפני השם: "אם ישנו רבון כל המעשים ברוך הוא" (מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי יז, ז). בימינו רגילות נטיות הגוף השלישי יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן, ואילו נטיות הגופים האחרים – יֶשְׁנֵנוּ, יֶשְׁכֶם וכדומה, משמשות, אם בכלל, רק בלשון הספרותית (צורות הגוף הראשון יֶשְׁנִי ויֶשְׁנֵנוּ נוצרו כנראה רק בעת החדשה על פי נטיית הגוף השלישי ונטיית אֵין).   הערות
  • המילה יֵשׁ מופיעה בתנ"ך כמעט 140 פעם, ורק תשע מתוכן בנטייה – חמש בגוף שני: יֶשְׁךָ, יֶשְׁכֶם (או יִשְׁכֶם) וארבע בגוף שלישי: יֶשְׁנוֹ; בספרות חז"ל מתועדות עוד צורות בגוף שלישי: ישנה, ישנן (גם לזכר). צורות נטיית הגוף השלישי מפתיעות בגלל תוספת הנו"ן, ומקובל לקשור אותן לצורות הנוטות המקבילות בשלילה אֵינוֹ (במקרא אֵינֶנּוּ), אֵינָהּ (במקרא אֵינֶנָּה), אֵינָם, אֵינָן.
 
  • יוסף קלוזנר התנגד לעצם השימוש בצורות הנוטות של יֵשׁ. הוא ראה בהן "ארכאיסמוס" וטען כי "בלשון חיה אין משתמשים בארכאיסמוס אלא בתפילה ובשירה ובחיקוי של דיבורים עתיקים". על דבריו אלה השיב יצחק אבינרי כי בלשון חז"ל מדובר בשימוש רגיל מאוד וכי "לא ארכאיסמוס כאן, כי אם צורך הכרחי, שלא פסק כלל וכלל בימי חז"ל".
______________________

[1] מעניין שכל חמש ההיקרויות של המבנה יש + גוף שני במקרא הן במשפטי תנאי. נתון זה מרמז אולי על השפעה של המקבילה השלילית אין על היווצרות המבנה הזה, שהרי בשלילה ינוסח אותו התנאי "אם אינך...", "אם אינכם..."; ואומנם פעם אחת אנחנו מוצאים תנאי שלם – לחיוב וגם לשלילה – במבנה הזה: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד..." (בראשית מג, ד–ה). ותינתן הדעת שגם בפסוק המובא בסוף הפסקה למעלה יש הקבלה בין 'ישנו' ל'איננו'.

[post_title] => יש או ישנו? [post_excerpt] => בעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה". [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9-%d7%90%d7%95-%d7%99%d7%a9%d7%a0%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2018-10-22 10:07:04 [post_modified_gmt] => 2018-10-22 07:07:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=31186 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה".
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

את אינך או את איננה?

WP_Post Object
(
    [ID] => 4610
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-06-10 10:20:46
    [post_date_gmt] => 2014-06-10 07:20:46
    [post_content] => 

אחד מתפקידיה של המילה אין הוא שלילה של קיום או של הימצאות במקום מסוים. למשל: "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, כ) ובנטייה: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל).

נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.

בשימושים מקבילים בלשון המקרא לא יבוא כינוי גוף מפורש (את, אתה, אני) לפני נטיית המילה  אין: "כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי" (איוב ז,כא), "בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ, וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם" (יחזקאל כו,כא). בניסוחים אלו הצורות הנוטות של המילה אין הן למעשה משפט בפני עצמו: "אינני", "אינֵךְ".

בעברית בת ימינו מוסיפים בדרך כלל את כינוי הגוף המפורש: "אני אינני", "אתם אינכם" וכיו"ב. במבנה הזה יש כפילות של מידע, שכן הגוף מצוין הן על ידי הכינוי המפורש הן על ידי צורן הנטייה החבור למילה אין. אך כפילות זו אינה אמורה לשנות את ההתאם התחבירי של הצורה הנוטה. גם לצורות הפועל הנוטות אנו מוסיפים לעתים קרובות את כינוי הגוף המפורש, ואף על פי כן איננו מעלים בדעתנו לומר "אתה הָלַךְ" או "אני כָּתְבָה", אלא נוקטים את צורת הפועל המותאמת לגוף: אתה הָלַכְתָּ, אני כָּתַבְתִּי.

אם כן מדוע בכל זאת נשמעים ניסוחים דוגמת "את איננה", "אתה איננו"?

נראה שבתודעה של מקצת הדוברים צורות הנסתר והנסתרת אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה מתאימות יותר לציון היעדרות – שהרי גוף נסתר מציין מעצם טבעו את מי שאיננו. ייתכן אפוא שצורות אלו נתפסות כצורות קבועות המביעות היעדרות בגופי היחיד השונים. צורה אחת המשמשת לכל גופי היחיד מוכרת כמובן משמות התואר ומצורות הבינוני, כגון שׁוׁמֵר (אני, אתה, הוא), חֲכָמָה (אני, את, היא).

ואולי חָבַר לכך גורם נוסף: בכמה מן הגופים יש למילה אין שתי צורות נטייה – אֵינֶנִּי ואֵינִי, אֵינֶנּוּ ואֵינוֹ, אֵינֶנָּה ואֵינָהּ, אך לרוב אנו משתמשים רק בצורות בעלות הנו"ן הכפולה להבעת היעדרות, כגון 'הוא איננו' (ולא 'הוא אינו'). בגוף נוכח ונוכחת אין צורות בנו"ן כפולה ("איננְךָ" או "איננֵךְ"), ומכיוון שהצורות כפולות הנו"ן מזוהות יותר עם היעדרות ננקטות צורות הנסתר אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה.

השערות בלשניות אלו יכולות אולי להסביר את היווצרות הניסוחים "את איננה" ו"אתה איננו", אך אין בהן כדי להכשירם.

[post_title] => את אינך או את איננה? [post_excerpt] => נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9a-%d7%90%d7%95-%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-10 01:11:52 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 22:11:52 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=4610 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

הוא לא מבין, הוא אינו מבין – על שלילת הבינוני

WP_Post Object
(
    [ID] => 154
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-07-17 10:34:56
    [post_date_gmt] => 2012-07-17 07:34:56
    [post_content] => ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.

בעברית הקלסית מעמדן של צורות הבינוני (צורות הפועל בהווה) כמעמד של שמות, ולפיכך במבני שלילה חלה עליהן דרך השלילה של שמות העצם: במשפט שנשואו שם עצם שוללים באין, כגון 'כסף אינו תחליף לאהבה' או 'אין הכסף תחליף לאהבה', וכך גם במשפט שנשואו צורת בינוני: 'הוא אינו מבין' או 'אין הוא מבין'.

עם זאת במשפטים שבהם הנשוא בא לפני הנושא, שלילת הבינוני במילה לא רגילה ואף מומלצת. כך למשל אנו מוצאים בתנ"ך "כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (דברים יט, ו), ובספרות חז"ל "לא דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן" (ירושלמי ג:ז, כז ע"ד). על פי זה ננסח בלשון ימינו: 'לא נראים דבריו', 'לא ברור מה קרה כאן', 'לא ידוע לי על כך', 'לא מסתבר שהוא עשה זאת'.
    [post_title] => הוא לא מבין, הוא אינו מבין – על שלילת הבינוני
    [post_excerpt] => ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-10 03:09:38
    [post_modified_gmt] => 2020-04-10 00:09:38
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=154
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של מילים עם משמעות משותפת

איני ואינני

WP_Post Object
(
    [ID] => 252
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-01-31 11:03:07
    [post_date_gmt] => 2012-01-31 09:03:07
    [post_content] => מה ההבדל בין 'איני' ל'אינני' ומתי נכון להשתמש בכל אחת מן הצורות?

הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל, כגון אנחנו ואנו, זאת וזוֹ, אלה ואלו, איך וכיצד, פה וכאן, איפה והיכן (בכל צמד המילה הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חז"ל). בכל הצמדים הללו אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים.

כאמור הצורה אֵינֶנִּי, וכמוה הצורות אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה, מקורן בלשון המקרא. לדוגמה: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו א, טו). הצורה אֵינִי, וכמוה הצורות אֵינוֹ (בכתבי יד של לשון המשנה בעיקר אֵינוּ) ואֵינָהּ, מקורן בלשון חכמים. לדוגמה: "אמרו לו תלמידיו (לרבן גמליאל בליל נישואיו): לא לִמדתנו רבנו שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון? אמר להם: איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים אפילו שעה אחת" (משנה ברכות ב, ה).

בשאר ההצטרפויות של 'אין' וכינוי גוף יש רק צורה אחת: אֵינְךָ, אֵינֵךְ, אֵינֶנּוּ (אין+אנחנו), אֵינְכֶם, אֵינְכֶן, אֵינָם, אֵינָן.

לצד צורות נוטות כמו איני, אינו, משמש בלשון חז"ל המבנה 'אין' + כינוי גוף פרוד: 'אין אנו', 'אין אתה', 'אין אתם': "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות" (משנה אבות ב, א).

נעיר כי במבנה שבו המילה באה בסוף משפט לציון היעדרות (ההפך מ'יֶשְׁנוֹ'), מקובל להשתמש בצורה המקראית 'איננו' – כגון "אבא איננו", שכן מבנה זה הוא על דרך לשון המקרא: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ" (בראשית לז, ל), "יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ" (שם מב, לו).
    [post_title] => איני ואינני
    [post_excerpt] => הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-09 21:14:37
    [post_modified_gmt] => 2020-04-09 18:14:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=252
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הצמד אינני ואיני מצטרף לצמדים נוספים של נרדפים שמקורם בהבדלים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל. אין הבדל משמעות בין הצורות ואפשר לנקוט את שתיהן בכל ההקשרים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אֵין, אַיִן ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=4%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


אֵין (מילת שלילה)
לרשימה המלאה
חלופות תקניות : חֹמֶר לֹא סִפְרִי