נושא: גזרות

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

המכנה המשותף

מילים שוות לכל נפש

איך אומרים פוֹבְּיָה וסטרס בעברית? מהו חישכון? האם יש חלופה עברית לאנורקסיה?
על מילים אלו וגם על המילים פרצני, הניעה, תסוגה, בוננות ושלומות.
המשך קריאה >>

.

הקדמה – גזרת עו"י והכפולים (ע"ע)

הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.

הן בגזרת ע"ו-ע"י הן בגזרת ע"ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז"ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.

במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע"ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע"ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.

גם בגזרת ע"ו-ע"י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.

הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.

שגיאות נפוצות

נראָה ונראֶה

האם נכון לומר נִרְאֶה בסגול או נִרְאָה בקמץ? התשובה היא ששתי הצורות נכונות – אך לא באותו הזמן. נִרְאֶה בסגול היא צורת ההווה; נִרְאָה בקמץ היא צורת העבר.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

הִכּיר ומַגיע, הֵבין ומֵביא

דוברים רבים אינם בטוחים בהגייה הנכונה של הפעלים שהובאו בכותרת ושל פעלים אחרים הדומים להם. המשותף לפעלים אלו שהם שייכים לבניין הִפעיל והשורש שלהם אינו "שלם". אך בכל זאת יש ביניהם הבדל הנעוץ בשורש.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

עברית אלקטרונית

איך אומרים אנטנה בעברית? מה הם אַכָּן ושנאי? מהו מתג? ומהי החלופה העברית לרינגטון? עברית אלקטרונית.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

עברית לבריאות

דברו עברית והבראתם! סיפוריהם של כמה מונחים עבריים מתחום הבריאות.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

כן או כנה?

יש האומרים על אדם גלוי וישר שהוא "כֵּנֶה", ואולם המילה התקנית היא כֵּן. מילה זו שייכת לשורשי ע"ו, וצורתה כצורות בינוני אחרות משורשי ע"ו במשקל פָּעֵל: עֵר, עֵד, מֵת.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

הזיז או הוזיז?

הצורה "הוֹזִיז" היא על דרך פעלים כמו הוֹצִיא, הוֹרִיד. אלא שבפעלים אלו האות הראשונה של השורש היא יו"ד (הוֹצִיא–יצ"א, הוֹרִיד–יר"ד). בפועל שלנו השורש הוא זו"ז, ולכן הֵזִיז, לְהָזִיז כמו הֵקִים, לְהָקִים.
המשך קריאה >>

סיפורה של מילה

מוֹהֵל

מניין הגיעה הה"א לבעל המקצוע מוֹהֵל? בתנ"ך משמשות מילים מן השורש מו"ל בלבד, אך בספרות חז"ל, לצד צורות כמו מִילָה ונִמּוֹל, יש צורות בה"א – שם התואר מָהוּל, וכן צורות פועליות בהווה, מוֹהֵל, מוֹהֲלִין וכדומה. השורש מה"ל, בן זוגו של השורש מו"ל, נוצר בהשפעת הארמית.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

הודיה והודאה

בצמד הודיההודאה ניצלה לשון ימינו את כפל הצורות לבידול בין שתי המשמעויות של הפועל הודה: המילה הודאה מציינת הכרה באשמה, ואילו מקבילתה הודיה מציינת כמעט תמיד הבעת תודה.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

ליהנות או להנות?

שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

לומר ולאמור

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

שורשים נודדים

שאלות נפוצות

חִכִּיתִי וחִכֵּיתִי

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

לנסוע או ליסוע?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות ולכתוב את שם הפועל של נָסַע – בקיום הנו"ן או בהבלעתה? והתשובה: אף על פי שהנו"ן נבלעת בצורת העתיד – יִסַּע, בשם הפועל הנו"ן מתקיימת: לִנְסֹעַ.
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

ודוק

בלשון המשפטית רווח השימוש במילה 'ודוק' בראש משפט לשם הדגשה, כמו 'שים לב'. הדברים שבאים אחרי 'ודוק' הם בדרך כלל הבהרה, ביאור או הוכחה למה שנאמר קודם לכן.
המשך קריאה >>

צירופים

רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
המשך קריאה >>

.

א. הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

  • בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
  • בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
  • בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

  • בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
  • בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
  • בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
  • בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

[1] ראו עוד להלן סעיף ב.
[2] ראו עוד חילופי גזרותסעיף 4, 7.

.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י

בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.

בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

  1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
  2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
  3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
  4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח"ם, קרוב אל חמ"ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).

.

כלל א – משקל פֶּעֶל

בנטייתם של שמות במשקל פֶּעֶל[1] בא חיריק כנגד הסגול הראשון כשההברה סגורה. למשל: בֶּגֶד בִּגְדִּי,[2] דֶּגֶל דִּגְלוֹ, וֶשֶׁט וִשְׁטוֹ, צֶדֶק צִדְקָהּ, שֶׁלֶג שִׁלְגִּי [3], תֶּקֶן תִּקְנוֹ, מֶלַח מִלְחֵנוּ, שֶׁטַח שִׁטְחָם, דֶּשֶׁא דִּשְׁאֲךָ, בֶּכֶה בִּכְיוֹ [4].
כשפ' הפועל היא מן אהח"ע, בא פתח כנגד הסגול הראשון. למשל: אֶרֶץ אַרְצִי [5], עֶבֶד עַבְדּוֹ, חֶבֶל חַבְלוֹ [6].

יוצאים מן הכלל:

  1. אף על פי שפ' הפועל של השמות שלהלן אינה מן אהח"ע, בא בהם בנטייה פתח ולא חיריק: גֶּבֶר, גֶּפֶן, גֶּרֶב, גֶּרֶם, דֶּלֶת, דֶּרֶג, דֶּרֶךְ, וֶרֶד, זֶרַע, טֶנֶא, טֶרֶף, טֶרֶשׁ, יֶלֶד, יֶרַח, כֶּבֶל, כֶּלֶב, כֶּסֶף, כֶּרֶם, כֶּרַע, לֶחֶךְ, לֶחֶם, מֶלֶךְ, נֶפֶשׁ, סֶלַע, סֶרֶן, פֶּלֶג, צֶלֶם, צֶלַע[7], צֶמֶר, קֶדֶם[8], קֶלַע, קֶלֶת, קֶסֶת, קֶרַח, קֶרֶן, קֶרֶס, קֶרֶשׁ, קֶרֶת, קֶשֶׁת, רֶגֶל, רֶחֶם, שֶׁוַע, שֶׁלֶו, שֶׁמֶן, תֶּלֶם. למשל: דֶּרֶךְ דַּרְכִּי, זֶרַע זַרְעוֹ.
  2. השמות האלה נוטים בסגול: הֶגֶה הֶגְיָם, חֶלֶד חֶלְדִּי, נֶגֶב נֶגְבִּי, נֶגֶד נֶגְדּוֹ, נֶכֶד נֶכְדָּם. כך גם חֶבֶר חֶבְרֵי־(דיון).
  3. השמות האלה נוטים גם בפתח וגם בסגול: הֶבֶל הֶבְלוֹ או הַבְלוֹ, חֶדֶר חַדְרִי או חֶדְרִי. צורת הנסמך של חֶדֶר: חֲדַר־ וגם חֶדֶר־.[9]
  4. שם המספר שֶׁבַע בא בשווא לפני ־עֶשְׂרֵה ומֵאוֹת: שְׁבַע עֶשְׂרֵה, שְׁבַע מֵאוֹת.

הערה: צורת הרבים של השמות האלה היא במשקל פְּעָלִים. בנטייה – בצורות שהקמץ אינו מתקיים בהן, דהיינו בנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים – פ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד. למשל: רֶגֶב רְגָבִים רְגָבֶיהָ רִגְבֵי־ רִגְבֵיכֶם, זֶרַע זְרָעִים זַרְעֵי־, נֶכֶד נְכָדִים נֶכְדֵיהֶם. צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת, ובכל נטייתה הקמץ משתנה לשווא ופ' הפועל מנוקדת כבנטיית היחיד, כגון אֶרֶץ אֲרָצוֹת אַרְצוֹת־ אַרְצוֹתַי.
מן השמות נֶזֶק, נֶטַע, פֶּסֶל יש גם צורת רבים במשקל פְּעִילִים: נְזִיקִין לצד נְזָקִים, נְטִיעִים לצד נְטָעִים, פְּסִילִים לצד פְּסָלִים.

[1] רשימת השמות במשקל פֵּעֶל – ראו משקל פֵּעֶל.
[2] במקרא בדל"ת רפה; אבל יֶקֶב יִקְבוֹ בלי דגש כבמקרא.
[3] שמות פרטיים אינם כפופים לכלל, ואפשר שיבוא בהם פתח במקום חיריק, כגון שַׁלְגִּי, מַלְחִי, על דרך פַּרְצִי.
[4] עיינו גם כללי משקל פְּעִי, פֶּעִי.
[5] בשם אֶרֶץ הבא אחרי ה"א הידיעה הסגול שמתחת לאל"ף משתנה לקמץ: הָאָרֶץ.
[6] בנטיית הרבים חַבְלֵי־(כביסה), והשוו חֶבְלֵי־(משיח) מן חֵבֶל במשמע כְּאֵב (ראו משקל פֵּעֶל).
[7] צֶלַע – זו הצורה גם בנפרד (שלא כבמקרא: צֵלָע במלרע).
[8] בה"א המגמה: קֵדְמָה. שם התואר קִדְמִי.
[9] במקרא צורת הנסמך בשווא גם בשמות האלה: הֶבֶל הֲבֵל־, זֶרַע זְרַע־, נֶטַע נְטַע־, וכן סַחַר סְחַר־.

.

א. צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

.

ב. פעלים שונים בגזרת פ"נ

1. הפועל הקיש (מעניין לעניין) והפועל הקיף (בכל משמעיו) נוהגים אך ורק על דרך פ"נ: הִקִּישׁ, הִקִּיף.

2. יש משורשי פ"נ הנוטים בבניין נפעל גם על דרך ע"ו. המצויות בלשון ימינו הן צורות משורש נז"ק, כגון נִזּוֹק נִזֹּקְתִּי, נִזּוֹקָה וגם נִזֹּקֶת (לצד נִזַּק נִזַּקְתִּי, נִזֶּקֶת על דרך פ"נ); וצורות מן השורש נצ"ל, כגון נִצּוֹל נִצּוֹלָה וגם נִצֹּלֶת, בספרות התורנית גם נִצּוֹלוּ וכיו"ב בעבר (לצד נִצָּל נִצֶּלֶת, נִצְּלוּ על דרך פ"נ).

ראו עוד חילופי גזרות.

.

ב. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ או נָמוֹשׁ.

12. השורש יק"ץ נוטה בבניין הפעיל על דרך ע"ו, כגון הֵקִיץ מֵקִיץ יָקִיץ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

.

ב. צורות הבינונית בפועלי ל"י

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.

ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.

[1] על דרך לשון חכמים. במקרא: נִרְאָה (מלכים א ו, יח), נַעֲנָה (ישעיהו נח, י).

.

ב. השורש יס"ף בבניין התפעל

נטיית השורש יס"ף בבניין התפעל היא הִתְוַסֵּף.

הצורה המלומדת היא נִתּוֹסַף.

.

כלל ב – התנועה החוצצת סגול בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי בגזרת עו"י וע"ע

צורות הנוכחות והנסתרות בעלות התנועה החוצצת סגול מותרות בכל הבניינים בעתיד ובציווי. לדוגמה: תְּקוּמֶינָה (לצד תָּקֹמְנָה), תְּשִׂימֶינָה (לצד תָּשֵׂמְנָה), תְּסֻבֶּינָה (לצד תָּסֹבְנָה); תְּקִימֶינָה (לצד תָּקֵמְנָה), תְּסִבֶּינָה (לצד תָּסֵבְנָה); קוּמֶינָה (לצד קֹמְנָה), סֻבֶּינָה (לצד סֹבְנָה).

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

כלל ג – בניין קל בגזרת עו"י וע"ע

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

[1] בפועל 'חיה' בבניין קל מקצת הצורות נוהגות על דרך ע"ע: חַי חַ֫יָּה חַ֫יּוּ בעבר; חַי חַיָּ֫ה חַיִּים חַיּוֹת בבינוני.

.

כלל ג – הבינוני הפעול בגזרת ל"א

1. בדרך כלל באה ל' הפועל אל"ף בבינוני הפעוּל, כגון בָּרוּא, טָלוּא, כָּלוּא, קָפוּא, שָׂנוּא.

2. יש צורות בינוני פעוּל שבאה בהן יו"ד. המצויות הן: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי[1], קָרוּי[2].

3. הצורה נָשׂוּי באה ביו"ד בצורת היחיד במשמעות 'שנשא אישה'. בשאר הצורות והמשמעויות באה אל"ף.

[1] יש הגוזרים את הצורה סָמוּי מן השורש סמ"י.
[2] צורות בינוני פעול מן השורש קר"א הן באל"ף או ביו"ד בהבדל משמעות: קָרוּי – בהוראת 'נקרא'; קָרוּא – בהוראות אחדות: 'שקראו לו'; 'מוזמן', 'אורח'; 'מי שנקרא לעלות לתורה' ועוד.

 

.

ג. פועלי פ"י בהפעיל שבאה בהם יו"ד אחרי התחילית

פעלים בהפעיל שבאה בהם יו"ד אחרי התחילית נוטים בדרך כלל בכיווץ הדו־תנועה, כגון הֵישִׁיר, מֵינִיקָה.[1]
הפעלים מן ימ"ן ומן יש"ר נוטים גם בקיום הדו־תנועה ay, כגון מַיְמִינִים, הַיְמֵן, הַיְשֵׁר.

[1] ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 6.

.

ד. הפעלים הלאה, הראה

בפעלים הלאההראה ה"א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.

במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.

.

כלל ד – בניין נפעל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

[1} הצורות נָסֹב, נָחֹן פסולות.
{2} במקרא יש צורות בגוף שלישי עבר נסתרת ונסתרים ללא דגש: נָסְבָה (יחזקאל מא, ז), נָזְלוּ (שופטים ה, ה), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג).

.

כלל ד – שם הפעולה של בניין פיעל בגזרת ל"א

בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.

.

כלל ה – בניין הפעיל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בריחוק מן הטעם הה"א התחילית של הבניין מנוקדת בחטף פתח,[1] כגון הֲקַמְתֶּם, הֲסַבְתֶּם. ואולם לפני פ' הפועל גרונית תנוקד הה"א בפתח, כגון הַעִירוֹתִי הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחַלְתֶּם.

2. בפועלי ע"ו בעבר בגוף ראשון ושני בצורות ללא תנועה חוצצת – פ' הפועל מנוקדת בפתח, ובכלל זה צורות הנוכחים והנוכחות, כגון הֵקַמְתִּי הֲקַמְתֶּם, הַעַרְתֶּם.

במקרא בפועל הֵמִית באה תנועת i בגוף נוכחים ונוכחות – הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן, ואף בצורות בעלות כינוי מושא, כגון הֲמִתִּיו.

[1] במקרא נמצא גם בחטף סגול, כגון הֱקִיצוֹתִי.

.

ה. הערה כללית לפועלי ל"א

במקורות מצויים פעלים רבים בגזרת ל"א הנוטים על דרך פעלים מגזרת ל"י. דוגמאות מלשון המקרא: כָּלִאתִי (תהלים קיט, קא), רִפִּאתִי (מלכים ב ב, כא), הִתְנַבִּיתָ (שמואל א י, ו); דִּכָּא (תהלים קמג, ג), מִלָּא (ירמיה נא, לד), יִתְחַטָּא (במדבר יט, יב); שְׂנֹאת (משלי ח, יג), מֵהִתְנַבּוֹת (שמואל א י, יג), לְמַלֹּאת (שמות לא, ה) ועוד. צורות דוגמת אלו נפוצות מאוד בלשון חז"ל.

.

כלל ו – צורת הסביל של פּוֹלֵל

צורת הסביל של פעלים מגזרת הכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל – יכולה להיגזר בבניין פוּעל גם על דרך השלמים, כגון פֻּצַּץ (סביל של פּוֹצֵץ – לצד פּוֹצַץ).

.

כלל ו – שמות המסתיימים ב־ֶה

שמות מלרעיים המסתיימים ב־ֶה – נסמכָם בצירי, והם נוטים בצורת היחיד בשתי דרכים כמודגם להלן.
דוגמאות:
מוֹרֶה, מוֹרֵה־, מוֹרִי, מוֹרְךָ וגם מוֹרֶךָ, מוֹרוֹ וגם מוֹרֵהוּ, מוֹרָהּ וגם מוֹרֶהָ, מוֹרֵנוּ, מוֹרְכֶם־ן וגם מוֹרֵכֶם־ן, מוֹרָם־ן, וגם מוֹרֵהֶם־ן;
מַעֲשֶׂה, מַעֲשֵׂה־, מַעֲשִׂי, מַעַשְׂךָ וגם מַעֲשֶׂךָ, מַעֲשׂוֹ וגם מַעֲשֵׂהוּ, מַעֲשָׂהּ וגם מַעֲשֶׂהָ, מַעֲשֵׂנוּ, מַעַשְׂכֶם־ן וגם מַעֲשֵׂכֶם־ן, מַעֲשָׂם־ן וגם מַעֲשֵׂהֶם־ן;
שָׂדֶה, שְׂדֵה־, שָׂדִי, שָׂדְךָ וגם שָׂדֶךָ, שָׂדוֹ וגם שָׂדֵהוּ, שָׂדָהּ וגם שָׂדֶהָ, שָׂדֵנוּ, שַׂדְכֶם־ן וגם שְׂדֵכֶם־ן, שָׂדָם־ן וגם שְׂדֵהֶם־ן.

הערות

  1. בשם המספר שמונֶה בא סגול גם במעמד נסמך, כגון שְׁמוֹנֶה עשרה, שְׁמוֹנֶה מאות, שְׁמוֹנֶה המחברות.[1]
  2. בנטיית השמות שֶׂה ושֵׂיָה הצירי מתקיים: שֵׂה־, שֵׂיִי, שֵׂיְךָ וגם שֵׂיֶךָ, שֵׂיֵךְ, שֵׂיוֹ וגם שֵׂיֵהוּ (במקרא לצד שֵׂיוֹ גם שְׂיֵהוּ), שֵׂיָהּ וגם שֵׂיֶהָ, שֵׂיֵנוּ, שֵׂיְכֶם וגם שֵׂיֵכֶם, שֵׂיָן וגם שֵׂיֵהֶן; שֵׂיָתִי, שֵׂיָתְךָ, שֵׂיָתוֹ, שֵׂיַתְכֶם וכו'; נטיית הרבים: שֵׂיִים, שֵׂיֵי־, שֵׂיֶיךָ וכו'; שֵׂיוֹת, שֵׂיוֹת־, שֵׂיוֹתַיִךְ וכו'.
  3. השם פֶּה נוטה כך: פִּי־(האדם), פִּי, פִּיךָ, פִּיךְ, פִּיו או פִּיהוּ, פִּיהָ, פִּינוּ, פִּיכֶם־ן, פִּיהֶם־ן; פִּיּוֹת, פִּיּוֹתַי וכו' (במקרא גם פֵּיוֹת, פִּיפִיּוֹת).
  4. צורת הרבים של טָלֶה – טְלָאִים או טְלָיִים.
  5. צורת הרבים של קָצֶה – קְצָווֹת. בנסמך קְצוֹת־ או קַצְוֵי־ וגם קַצְווֹת־. בנטייה קְצוֹתַי קְצוֹתֵיכֶם וגם קַצְווֹתַי קַצְווֹתֵיכֶם (במקרא גם קְצֵיהֶם).
    הצורות בסיומות ־וֹת עשויות לשמש גם בנקבה, כגון "מארבע קצוֹת השמים".[2]

[1] ראו עוד צורות הנסמך של שמות המספר מ-1 עד 10.
[2] צורת היחיד הנקבית קָצָה באה במקרא.

.

דוגמאות נטייה בגזרת עו"י וע"ע – בניין קל

בניין קל – ע"ו וע"י
פָּעַל פָּעֵל פָּעֹל
עבר קַמְתִּי[1] מַתִּי בֹּשְׁתִּי
קַמְתָּ, קַמְתְּ מַתָּ, מַתְּ בּשְׁתָּ, בֹּשְׁתְּ
קָם,קָמָה מֵת, מֵתָה בּוֹשׁ, בּוֹשָׁה
קַמְנוּ מַתְנוּ בֹּשְׁנוּ
קַמְתֶּם-ן מַתֶּם-ן בָּשְׁתֶּם-ן
קָמוּ מֵתוּ בּוֹשׁוּ
הווה קָם, קָמָה מֵת, מֵתָה בּוֹשׁ, בּוֹשָׁה
קָמִים, קָמוֹת מֵתִים, מֵתוֹת בּוֹשִׁים, בּוֹשׁוֹת
בינוני פָּעוּל לוּט, לוּטָה
לוּטִים, לוּטוֹת
עתיד ע"ו ע"י
אָקוּם אָשִׂים אֵבוֹשׁ
תָּקוּם, תָּקוּמִי תָּשִׂים, תָּשִׂימִי תֵּבוֹשׁ, תֵּבוֹשִׁי
יָקוּם, תָּקוּם יָשִׂים, תָּשִׂים יֵבוֹשׁ, תֵּבוֹשׁ
נָקוּם נָשִׂים נֵבוֹש
תָּקוּמוּ, תָּקֹמְנָה[2] תָּשִׂימוּ, תָּשֵׂמְנָה[2] תֵּבוֹשׁוּ, תֵּבֹשְׁנָה[2]
יָקוּמוּ, תָּקֹמְנָה[2] יָשִׂימוּ, תָּשֵׂמְנָה[2] יֵבוֹשׁוּ, תֵּבֹשְׁנָה[2]
ציווי קוּם, קוּמִי שִׂים, שִׂימִי בּוֹשׁ, בּוֹשִׁי
קוּמוּ, קֹמְנָה[2] שִׂימוּ, שֵׂמְנָה[2] בּוֹשׁוּ, בֹּשְׁנָה[2]
שם הפועל לָקוּם לָשִׂים לֵבוֹשׁ

בניין קל – ע"ע
פעלים "פעילים" פועלי מצב
עבר סַבּוֹתִי[3] קַלּוֹתִי[4]
סַבּוֹתָ, סַבּוֹת קַלּוֹתָ, קַלּוֹת
סָבַב (סַב), סָבְבָה (סַבָּה) קַל, קַלָּה
סַבּוֹנוּ קַלּוֹנוּ
סַבּוֹתֶם, סַבּוֹתֶן קַלּוֹתֶם, קַלּוֹתֶן
סָבְבוּ (סַבּוּ) קַלּוּ
הווה סוֹבֵב (סַב), סוֹבֶבֶת (סַבָּה) קַל, קַלָּה
סוֹבְבִים (סַבִּים), סוֹבְבוֹת (סַבּוֹת) קַלִּים, קַלּוֹת
עתיד אָסֹב[5] אֵקַל[5]
תָּסֹב, תָּסֹבִּי תֵּקַל, תֵּקַלִּי
יָסֹב, תָּסֹב יֵקַל, תֵּקַל
נָסֹב נֵקַל
תָּסֹבּוּ, תָּסֹבְנָה[6] תֵּקַלּוּ, תֵּקַלְנָה[6]
יָסֹבּוּ, תָּסֹבְנָה[6] יֵקַלּוּ, תֵּקַלְנָה[6]
ציווי סֹב, סֹבִּי קַל, קַלִּי
סֹבּוּ, סֹבְנָה[6] קַלּוּ, קַלְנָה[6]
שם הפועל לָסֹב[5] לָקֹל

[1] במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.
[2] וגם תְּקוּמֶינָה, תְּשִׂימֶינָה, תְּבוֹשֶׁינָה, קוּמֶינָה, שִׂימֶינָה, בּוֹשֶׁינָה; כאשר ל' הפועל גרונית, פ' הפועל מנוקדת בפתח, לדוגמה: תָּנַחְנָה, תָּשַׂחְנָה.
[3] בפעלים הפעילים בעבר בגוף ראשון ושני, בעתיד ובציווי – גם על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ, אֶחְגֹּג חֲגֹג. במקרא גם תַּמְנוּ.
[4] בפעלים בעלי ע' הפועל גרונית: שַׁחוֹתִי, רָעוֹתִי, שַׁחִים, רָעִים.
[5] ויש גם צורות בעלות דגש בפ' הפועל. לדוגמה: אֶסֹּב יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ שבמקרא, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי שבמקרא), שם הפועל לִסֹּב; יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).
[6] גם תְּסֻבֶּינָה סֻבֶּינָה, תְּקִלֶּינָה קַלֶּינָה.

.

2.1.8 משקל פִּילוּל (בגזרת ע"ו והכפולים)

שם הפעולה של פעלים מגזרת ע"ו והכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל (כגון אוֹתֵת, כּוֹנֵן, קוֹמֵם; כּוֹפֵף, סוֹבֵב, עוֹדֵד) בא במשקל פִּילוּל – בחיריק מלא ובע' הפועל רפה. למשל: אִיתוּת, כִּינוּן, קִימוּם; כִּיפוּף, סִיבוּב, עִידוּד.

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – בניין נפעל

בניין נפעל
ע"ו (לא דגוש) ע"ו (דגוש) ע"ע
עבר נְסוּגוֹתִי / נָסֹגְתִּי נִזֹּנְתִּי[1] נְסַבּוֹתִי / נֵחַנְתִּי[2]
נְסוּגוֹתָ / נָסֹגְתָּ, נְסוּגוֹת / נָסֹגְתְּ נִזֹּנְתָּ, נִזֹּנְתְּ נְסַבּוֹתָ, נְסַבּוֹת / נֵחַנְתָּ, נֵחַנְתְּ
נָסוֹג, נָסוֹגָה נִזּוֹן, נִזּוֹנָה נָסַב, נָסַבָּה / נֵחַן, נֵחַנָּה
נְסוּגוֹנוּ / נָסֹגְנוּ נִזֹּנּוּ נְסַבּוֹנוּ / נֵחַנּוּ
נְסוּגוֹתֶם-ן, נְסָגְתֶּם-ן[3] נִזָּנְתֶּם-ן נְסַבּוֹתֶם-ן / נֵחַנְתֶּם-ן
נָסוֹגוּ נִזּוֹנוּ נָסַבּוּ / נֵחַנּוּ
הווה נָסוֹג, נְסוֹגָה נִזּוֹן, נִזּוֹנָה[4] נָסָב, נְסַבָּה / נֵחָן, נֵחַנָּה
נְסוֹגִים[5], נְסוֹגוֹת נִזּוֹנִים, נִזּוֹנוֹת נְסַבִּים, נְסַבּוֹת / נֵחַנִּים, נֵחַנּוֹת
עתיד אֶסּוֹג / אִסּוֹג אֶסַּב / אִסַּב[6]
תִּסּוֹג,תִּסּוֹגִי תִּסַּב, תִּסַּבִּי
יִסּוֹג, תִּסּוֹג יִסַּב, תִּסַּב
נִסּוֹג נִסַּב
תִּסּוֹגוּ, תִּסֹּגְנָה[7] תִּסַּבּוּ, תִּסַּבְנָה[7]
יִסּוֹגוּ, תִּסֹּגְנָה[7] יִסַּבּוּ, תִּסַּבְנָה[7]
ציווי הִסּוֹג, הִסּוֹגִי הִסַּב, הִסַּבִּי
הִסּוֹגוּ, הִסֹּגְנָה[7] הִסַּבּוּ, הִסַּבְנָה[7]
שם הפועל לְהִסּוֹג לְהִסֵּב / לְהִסַּב / לְהִסֹּב

[1] בלשון חז"ל גם בפתח, כגון נִזַּנְתָּ.
[2] במקרא באים גם פעלים המנוקדים בחיריק לפני החי"ת, כגון נִחַל, נִחַר.
[3] במקרא נְפוֹצוֹתֶם, נְקֹטֹתֶם.
[4] וגם נִזֹּנֶת (כמצוי בלשון חז"ל). במקרא נמצא נָפוֹצֶת (צורת קרי).
[5] במקרא: נְבֻכִים וכדומה.
[6] ובתשלום דגש: אֵחַן תֵּחַן.
[7] וגם תִּסּוֹגֶינָה הִסּוֹגֶינָה, תִּסַּבֶּינָה הִסַּבֶּינָה.

.

2.1.9 משקל הַפְעָלָה בגזרת ע"ו והכפולים

1. הה"א במשקל הַפְעָלָה בגזרת ע"ו ובגזרת הכפולים מנוקדת בסגול כשפ' הפועל גרונית. למשל: הֶאָצָה, הֶחָלָה, הֶעָזָה, הֶעָרָה.

2. שמות במשקל הַפְעָלָה מגזרת הכפולים מנוקדים על דרך שם הפעולה בגזרת ע"ו – בלא דגש. למשל: הֶאָטָה, הֲגָנָה, הֲזָמָה, הֲסָבָה.

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – בניין הפעיל ובניין הופעל

בניין הפעיל
ע"ו ע"ע
עבר הֲקִימוֹתִי[1] / הֵקַמְתִּי הֲסִבּוֹתִי[1] / הֵסַבְתִּי
הֲקִימוֹתָ / הֵקַמְתָּ, הֲקִימוֹת / הֵקַמְתְּ הֲסִבּוֹתָ / הֵסַבְתָּ, הֲסִבּוֹת / הֵסַבְתְּ
הֵקִים, הֵקִימָה הֵסֵב, הֵסֵבָּה
הֲקִימוֹנוּ / הֵקַמְנוּ הֲסִבּוֹנוּ / הֵסַבְנוּ
הֲקִימוֹתֶם-ן / הֲקַמְתֶּם-ן[2] הֲסִבּוֹתֶם-ן / הֲסַבְתֶּם-ן
הֵקִימוּ הֵסֵבּוּ
הווה מֵקִים, מְקִימָה מֵסֵב, מְסִבָּה
מְקִימִים, מְקִימוֹת מְסִבִּים, מְסִבּוֹת
עתיד אָקִים אָסֵב
תָּקִים, תָּקִימִי תָּסֵב, תָּסֵבִּי
יָקִים, תָּקִים יָסֵב, תָּסֵב
נָקִים נָסֵב
תָּקִימוּ, תָּקֵמְנָה[3] תָּסֵבּוּ, תָּסֵבְנָה[3]
יָקִימוּ, תָּקֵמְנָה[3] יָסֵבּוּ, תָּסֵבְנָה[3]
ציווי הָקֵם, הָקִימִי הָסֵב, הָסֵבִּי
הָקִימוּ, הָקֵמְנָה[3] הָסֵבּוּ, הָסֵבְנָה[3]
שם הפועל לְהָקִים לְהָסֵב
בניין הופעל
ע"ו ע"ע
עבר הוּקַמְתִּי הוּסַבְתִּי
הוּקַמְתָּ, הוּקַמְתְּ הוּסַבְתָּ, הוּסַבְתְּ
הוּקַם, הוּקְמָה הוּסַב, הוּסַבָּה / הוּסְבָה
הוּקַמְנוּ הוּסַבְנוּ
הוּקַמְתֶּם-ן הוּסַבְתֶּם-ן
הוּקְמוּ הוּסַבּוּ / הוּסְבוּ
הווה מוּקָם, מוּקֶמֶת מוּסָב, מוּסַבָּה / מוּסֶבֶת
מוּקָמִים, מוּקָמוֹת מוּסַבִּים, מוּסַבּוֹת
עתיד אוּקַם אוּסַב
תּוּקַם, תּוּקְמִי תּוּסַב, תּוּסַבִּי / תּוּסְבִי
יוּקַם, תּוּקַם יוּסַב, תּוּסַב
נוּקַם נוּסַב
תּוּקְמוּ, תּוּקַמְנָה[4] תּוּסַבּוּ / תּוּסְבוּ, תּוּסַבְנָה[4]
יוּקְמוּ, תּוּקַמְנָה[4] יוּסַבּוּ / יוּסְבוּ, תּוּסַבְנָה[4]

[1] במקום שהה"א מנוקדת ברגיל בחטף פתח – היא תנוקד לפני פ' הפועל גרונית בפתח, כגון הַעִירוֹתִי
הַעִירוֹתֶם הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחִלּוֹתֶם הַחַלְתֶּם.
[2] במקרא הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן.
[3] גם תְּקִימֶינָה הֲקִימֶינָה, תְּסִבֶּינָה הֲסִבֶּינָה.
[4] וגם תּוּקָמֶינָה, תּוּסַבֶּינָה.

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – פיעל, פּוּעל, התפעל

פיעל (פּוֹלֵל), פּוּעל (פּוֹלַל), התפעל (הִתְפּוֹלֵל)
מובא פה מבחר של צורות נטייה ולא הנטייה השלמה.

בניין פיעל
ע"ו ע"ע
עבר קוֹמַמְתִּי, קוֹמֵם, קוֹמְמוּ סוֹבַבְתִּי, סוֹבֵב, סוֹבְבוּ
הווה מְקוֹמֵם, מְקוֹמֶמֶת, מְקוֹמְמִים מְסוֹבֵב, מְסוֹבֶבֶת, מְסוֹבְבִים
עתיד אֲקוֹמֵם, יְקוֹמֵם, יְקוֹמְמוּ אֲסוֹבֵב, יְסוֹבֵב, יְסוֹבְבוּ
ציווי קוֹמֵם, קוֹמְמִי סוֹבֵב, סוֹבְבִי
שם הפועל לְקוֹמֵם לְסוֹבֵב

בניין פועל
ע"ו ע"ע
עבר קוֹמַמְתִּי, קוֹמַם, קוֹמְמוּ סוֹבַבְתִּי, סוֹבַב, סוֹבְבוּ
הווה מְקוֹמָם, מְקוֹמֶמֶת, מְקוֹמָמִים מְסוֹבָב, מְסוֹבֶבֶת, מְסוֹבָבִים
עתיד אֲקוֹמַם, יְקוֹמַם, יְקוֹמְמוּ אֲסוֹבַב, יְסוֹבַב, יְסוֹבְבוּ

בניין התפעל
ע"ו ע"ע
עבר הִתְקוֹמַמְתִּי, הִתְקוֹמֵם הִתְפּוֹרַרְתִּי, הִתְפּוֹרֵר
הווה מִתְקוֹמֵם, מִתְקוֹמֶמֶת, מִתְקוֹמְמִים מִתְפּוֹרֵר, מִתְפּוֹרֶרֶת, מִתְפּוֹרְרִים
עתיד אֶתְקוֹמֵם, יִתְקוֹמֵם, יִתְקוֹמְמוּ אֶתְפּוֹרֵר, יִתְפּוֹרֵר, יִתְפּוֹרְרוּ
ציווי הִתְקוֹמֵם, הִתְקוֹמְמִי הִתְפּוֹרֵר, הִתְפּוֹרְרִי
שם הפועל לְהִתְקוֹמֵם לְהִתְפּוֹרֵר
.

2.1.11 שמות תואר מן הכפולים במשקל פָּעִיל (פַּעִיל)

שמות התואר מן הכפולים במשקל פעיל באים בקמץ, כגון דָּלִיל, דָּקִיק, חָמִים, קָלִיל, רָכִיךְ, כדרך רוב שמות התואר במשקל זה שלא מן הכפולים: דָּבִיק, נָדִיר וכדומה.

שמות התואר דקיק, קליל ורכיך כשרים גם בפתח ודגש: דַּקִּיק, קַלִּיל, רַכִּיךְ (על דרך כַּבִּיר, עַלִּיז).

.

כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים

1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.

כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.

הערות

  1. תנו דעתכם שהשמות אָרֹךְ, חָשֹׁךְ, עָקֹם, רָטֹב יש להם מקבילות במשקל פָּעוּל: אָרוּךְ אֲרוּכִים, חָשׁוּךְ חֲשׁוּכִים, עָקוּם עֲקוּמִים, רָטוּב רְטוּבִים.
  2. בנטייתם של שמות אחדים נוהג הקמץ הקטן בצד הקיבוץ (שהוא עיקר), למשל: עָזְּךָ עָזִּי.[2]
  3. בשם שֻׁמְשֹׁם [3] החולם החסר משתנה בנטייה לשווא, כגון שֻׁמְשְׁמִין.

[1] צורת הנסמך של אָרֹךְ היא אֲרֹךְ־. במקרא אֶרֶךְ־.
[2] וראו כלל ד – משקל פֹּעֶל, הערה 2.
[3] בספרות חז"ל יש עדויות לניקוד השם בצירי: שמשֵׁם.

.

כלל ד – הצירי בשמות בני הברה אחת (שאינם נדגשים בנטייה)

בשמות בני הברה אחת[1] שאינם נדגשים בנטייה, הצירי מתקיים תמיד. למשל: אֵד אֵדֵי־, אֵל אֵלִי אֵלֵי־, גֵּו גֵּוָם גֵּוֵיכֶם, זֵד זֵדֵי־(עולם), כֵּן כֵּנִים, כֵּף כֵּפֵי־(החופים), מֵת מֵתֵי־(מדבר), נֵד נֵדֵי־(מים), נֵר נֵרוֹתֵיהֶם, סֵט סֵטֵי־(הדרך הישרה), עֵט עֵטְךָ עֵטֵיהֶם, רֵעַ רֵעֵיהֶם, וכן השם רֵחַיִם: רֵחָיו רֵחֵיהֶם, שֵׁת שֵׁתוֹתֵיהֶם (במקרא שְׁתוֹתֵיהֶם).

יוצאים מכלל זה: עֵץ, שהצירי בו משתנה לשווא כשאינו סמוך לטעם, כגון עֲצֵי־ עֲצֵיכֶם עֲצֵיהֶם (לעומת עֵצִי עֵצְךָ עֵצְכֶם עֵצִים, הנוהגים לפי הכלל); בֵּן[2], שֵׁם, שהצירי בהם משתנה לשווא בנטייה – כגון בְּנִי בְּנָם, שְׁמִי שְׁמָם שְׁמוֹת־[3] שְׁמוֹתֵיהֶם; לפני שווא בא בשני שמות אלו חיריק, כגון בִּנְךָ בִּנְכֶם, שִׁמְךָ שִׁמְכֶם.

[1] המונח 'שם בן הברה אחת' מכוּון לשמות מעין אֵל, עֵט, ולא לשמות שהם "יתד", כגון בְּאֵר.
[2] צורת הרבים של בֵּן: בָּנִים בְּנֵי־. צורת הנסמך: בֶּן־ (וראו כלל ב – צירי בצורת הנסמך).
[3] אבל בנפרד שֵׁמוֹת.

.

כלל ה – משקל פֹּעִי

1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

.

כלל ה – קמץ הבא לתשלום דגש

הקמץ מתקיים בכל מקום שהוא בא לתשלום דגש. למשל: חָרָט חָרַט־ חָרָטִים, חָרָשׁ חָרַשׁ־ חָרָשִׁים חָרָשֵׁי־ (משקל פַּעָל); עָרִיץ עָרִיצִים עָרִיצֵי־, שָׂרִיג שָׂרִיגִים, רָהִיט רָהִיטִים, סָרִיס[1] סָרִיסִים, פָּרִיץ[1] פָּרִיצִים (משקל פַּעִיל); חָרוּב חָרוּבִים, חָרוּץ חָרוּצָה חָרוּצִים (משקל פַּעוּל); (שַׂר) שָׂרִים שָׂרֵי־ שָׂרֵיכֶם, שָׂרָה שָׂרוֹת שָׂרוֹת־ שָׂרוֹתֵיהֶן, (צַר) צָרִים צָרֵי־ צָרֵיכֶם, צָרָה צָרַת־ צָרוֹתֶיהָ; פָּרֹכֶת פָּרוֹכוֹת.

[1] מן סָרִיס, פָּרִיץ יש במקרא צורות על משקל פָּעִיל (הלא דגוש), כגון סְרִיס המלך, סְרִיסֵי פרעה, פְּרִיץ חַיּוֹת.

.

כלל ו – החולם בשמות הדומים לסגוליים

1. שמות שצורתם זכרית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, מתחלף בהם החולם – בין בנטיית היחיד (כבשאר הסגוליים) ובין בריבוי – בקמץ קטן. למשל: צִפֹּרֶן צִפָּרְנִי צִפָּרְנִים, מִקְטֹרֶן מִקְטָרְנוֹ מִקְטָרְנִים, בְּדֹלַח בְּדָלְחִים.

2. שמות שצורתם נקבית, והם דומים בשתי הברותיהם האחרונות לסגוליים, נוטים ביחיד על דרך הסגוליים, אבל בריבוי החולם מתקיים ונכתב מלא. למשל: אַשְׁמֹרֶת אַשְׁמוֹרוֹת, גֻּלְגֹּלֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ גֻּלְגּוֹלוֹת[1], כְּתֹבֶת כְּתָבְתִּי כְּתוֹבוֹת, כֻּתֹּנֶת כֻּתָּנְתִּי כֻּתּוֹנוֹת [2], מַחְלֹקֶת מַחְלוֹקוֹת[1], צְמַרְמֹרֶת צְמַרְמָרְתּוֹ צְמַרְמוֹרוֹת.[3]

תנו דעתכם: צורת הרבים של השם שִׁבֹּלֶת היא שִׁבּוֹלִים, וגם שִׁבֳּלִים כבמקרא.

[1] במקרא גֻּלְגְּלוֹתָם, מַחְלְקוֹתָם.
[2] צורות הנסמך כֻּתֹּנֶת־ וגם כְּתֹנֶת־, כֻּתּוֹנוֹת־ וגם כָּתְנוֹת־.
[3] ראו עוד כלל ד – משקל פֹּעֶל, הערה 2.

.

כלל ו – הקמץ בשמות מגזרת ע"ו ודומיהם

1. שמות בני הברה אחת

הקמץ מתקיים בשמות בני הברה אחת, ובכללם צורות בינוני מגזרת ע"ו וע"י, וכן בצורות נקבה של שמות אלו. למשל: רָץ רָצִים רָצֵי־, רָצָה רָצַת־ רָצוֹת רָצוֹת־ רָצוֹתֵיכֶן, קָם קָמִים קָמֵי־ קָמֵיכֶם; וכן דָּת דָּתוֹת דָּתוֹת־ דָּתֵי־ דָּתוֹתֵיהֶם דָּתֵיהֶם, וָו וָוֵי־ וָוֵיהֶם, סָס סָסֵי־, עָב עָבֵי־, עָשׁ עָשֵׁי־, רָז רָזֵיהֶם, תָּו תָּוֵי־ תָּוֵיכֶם.

כן הקמץ מתקיים בשמות מְצָד מְצָדֵי־, מְכָל מְכָלֵיהֶם.

יוצאים מכלל זה כמה שמות שבנטייתם הקמץ משתנה לשווא (או לחטף פתח): דָּג דְּגֵי־, דָּם[1] דְּמֵי־, יָד[1] יְדֵי־ יְדֵיהֶם, אָב[2] אֲבוֹת־ אֲבוֹתַי, אָח אֲחֵי־ [3], חָם[2] חֲמֵיהֶם, שָׁד[4], וכן צורות הנקבה אָחוֹת[5] אֲחוֹת־, חָמוֹת[5] חֲמוֹתִי.

וראו עוד את השמות בני הברה אחת שבנטייתם הקמץ משתנה לפתח ואחריו דגש בכלל טז סעיף 3.

2. שמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה

הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה והגזורים משורשי ע"ו. למשל: עָקָה עָקַת־, נָפָה (חבל ארץ) נָפוֹת־, רָמָה רָמַת־ רָמוֹת־.
כך גם בשמות אָלָה אָלַת־, בָּבָה בָּבַת־, בָּמָה בָּמַת־ בָּמוֹת־ בָּמוֹתֵיכֶם, נָפָה (כברה)[6] נָפַת־, עָגָה עָגַת־.
כן הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות מְעָרָה מְעָרוֹתֵיהֶם, מְצָדָה מְצָדַת־.

אין הקמץ מתקיים בשמות אחרים בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה. למשל: אָמָה (שפחה) אֲמַת־ אֲמָתָהּ, גָּדָה גְּדוֹת־, דָּאָה דְּאַת־, דָּגָה דְּגַת־, יָפָה[7] יְפַת־, מָנָה[8] מְנוֹת־, מָעָה מְעוֹת־, שָׁנָה שְׁנֹותָיו, שָׁעָה שְׁעוֹתֵינוּ, שָׂפָה שְׂפָתִי.

3. שמות שהם צורת בינוני הופעל מגזרת ע"ו

שמות בצורת בינוני הופעל מגזרת ע"ו נוטים בקיום הקמץ. למשל: מוּבָן מוּבָנֵיהֶם, מוּתָג מוּתָגֵי־.

הערות

  1. השם מוטב אפשר להטותו בקיום הקמץ: מוּטָבֵי־(הפוליסה).
  2. השם מונח צורתו על דרך פ"נ: מֻנָּח מֻנְּחֵי־.
  3. השמות האלה נוטים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ: מוּטָל מוּטָלֵי־ לצד מֻטָּל מֻטְּלֵי־; מוּסָת מוּסָתֵי־ לצד מֻסָּת מֻסְּתֵי־; מוּלָן מוּלָנֵי־ לצד מֻלָּן מֻלְּנֵי־.[9]

השמות האלה נוטים בקיום הקמץ: מוּבָאָה מוּבָאַת־ מוּבָאוֹתֵיכֶם, מוּעָקָה מוּעָקַת־ מוּעָקָתָם.

[1] בנטייה עם הכינוי ־כֶם, ־כֶן: דִּמְכֶם, יֶדְכֶם (כבמקרא), וגם דַּמְכֶם, יַדְכֶם.
[2] נטיית אָב ביחיד בחיריק מלא, כגון אֲבִי־(הילד, גם אַב־) אָבִיו אֲבִיכֶם; כך גם נטיית חָם – חֲמִי־(האישה) חָמִיךְ חָמִיהָ חֲמִיהֶן.
[3] נטיית אָח ביחיד כנטיית אָב, כגון אֲחִי־(האב, גם אַח־); נטיית הרבים: אַחִים אַחַי אַחֶיךָ אַחֶיהָ אַחֵינוּ, אבל: אֶחָיו, אֲחֵי־ אֲחֵיכֶם אֲחֵיהֶם.
[4] במקרא שַׁד.
[5] ברבים אֲחָיוֹת אַחְיוֹתָיו, חֲמָיוֹת.
[6] המילה נָפָה שורשה נפ"י.
[7] במקרא הקמץ מתקיים בצורה יָפָתִי ובנטיית השם הָרָה (כגון הָרֹתיהם, לעומת הֲרַת עוֹלָם).
[8] במקרא מָנוֹתֶיהָ.
[9] ראו חילופי גזרות בפעלים שונים.

.

כלל יד – הקמץ במ"ם בשמות מגזרת הכפולים

הקמץ מתקיים במ"ם המשקל בשמות מגזרת הכפולים. למשל: מָגֵן מָגִנִּים מָגִנִּי, מָסָךְ מָסַכִּים, מָעֹז מָעֻזִּי.

.

כלל יז – משקלי מַפְעֵל, תַּפְעֵל

בשמות השקולים במשקלים מַפְעֵל (מִפְעֵל), תַּפְעֵל, ובמה ששייך אליהם בגזרות העלולים – הצירי משתנה לשווא.[1] לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול (או לפתח בשמות שע' הפועל או ל' הפועל בהם מאותיות אהח"ע). למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִי מַחְשֶׁבְךָ מַחְשֶׁבְכֶם מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבָיו, מַזְלֵג מַזְלֶגְךָ מַזְלְגוֹת [2], מַקְלֵעַ מַקְלְעִים, מַגְהֵץ מַגְהַצְךָ מַגְהַצְכֶם מַגְהֲצִים, מִזְבֵּחַ מִזְבְּחִי מִזְבַּחֲךָ מִזְבַּחֲכֶם, מַקֵּל מַקֵּל־(שקד)[3] מַקְּלִי מַקֶּלְךָ, מוֹקֵד מוֹקְדֵךְ מוֹקְדִים, מוֹעֵד מוֹעַדְכֶם מוֹעֲדֵי־; תַּשְׁבֵּץ תַּשְׁבְּצוֹ תַּשְׁבֶּצְכֶם תַּשְׁבְּצִים.

הערה: בשמות מִזְבֵּחַ, מִסְפֵּד, מַעֲשֵׂר בא פתח בצורת הנסמך: מִזְבַּח־, מִסְפַּד־, מַעֲשַׂר־.

(1) במקרא נמצא מַשְׁחֵתוֹ.
(2) במקרא מִזְלָגוֹת משמש ריבוי של מַזְלֵג.
(3) במקרא פעם אחת גם מַקַּל־(לִבְנֶה).

.

כלל יז – משקלי מִפְעָלָה, תִּפְעָלָה

בשמות ממשקל מִפְעָלָה (מַפְעָלָה, מֶפְעָלָה)תִּפְעָלָה נטיית היחיד היא בדרך כלל על דרך הסגוליים.
למשל: מַחְלָקָה מַחְלֶקֶת־ מַחְלַקְתָּהּ, מַמְלָכָה מַמְלֶכֶת־, מִשְׁפָּחָה מִשְׁפַּחַת־ מִשְׁפַּחְתְּךָ, מֶלְתָּחָה מֶלְתַּחַת־, מֶמְשָׁלָה מֶמְשֶׁלֶת־ [1], מֶרְכָּבָה מֶרְכֶּבֶת־ מֶרְכָּבוֹת מֶרְכְּבוֹתָיו [2], מַפָּלָה מַפֶּלֶת־ מַפַּלְתָּם, מַצָּבָה מַצֶּבֶת־(עובדים), מוֹדָעָה מוֹדַעַת־(אבל) מוֹדַעְתּוֹ, מוֹעָצָה מוֹעֶצֶת־ מוֹעַצְתָּם [3], מוֹשָׁבָה מוֹשֶׁבֶת־; תּוֹדָעָה תּוֹדַעַת־ תּוֹדַעְתְּכֶם, תּוֹכָחָה תּוֹכַחַת־ תּוֹכַחְתִּי, תּוֹלָדָה תּוֹלֶדֶת־.

יוצאים מכלל זה השמות שלהלן, שהקמץ משתנה בהם לשווא:
א. כמה שמות משורשי פ"נ: מַתָּנָה מַתְּנַת־ מַתְּנָתִי, מַטָּלָה מַטְּלַת־, מַטָּרָה מַטְּרַת־ מַטְּרָתוֹ. כך גם השם מַסְקָנָה[4]: מַסְקְנַת־, מַסְקְנָתְךָ; ברבים: מַסְקָנוֹת מַסְקְנוֹתֶיךָ.
ב. השמות משורשי ל"א. למשל: מִדְשָׁאָה מִדְשְׁאַת־, מִרְפָּאָה מִרְפְּאַת־ מִרְפְּאָתָם, מַשָּׂאָה מַשְּׂאַת־; תּוֹצָאָה תּוֹצְאַת־ תּוֹצְאָתוֹ; וכן מִשְׁוָאָה מִשְׁוְאַת־.

תנו דעתכם: בצורת הרבים של השמות במשקל מִפְעָלָה, תִּפְעָלָה הקמץ (הראשון) נוהג כרגיל: מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפְּחוֹת־, מַתָּנוֹת מַתְּנוֹתָיו, מִרְפָּאוֹת מִרְפְּאוֹת־; תּוֹלָדוֹת תּוֹלְדוֹתַי.

גם נטיית השם מְלָאכָה היא על דרך הסגוליים ביחיד: מְלֶאכֶת־ מְלַאכְתִּי; ברבים: מְלָאכוֹת מְלָאכוֹת־ מְלָאכוֹתֶיךָ.[5]

[1] במקרא מֶמְשְׁלוֹת (כנראה צורת נסמך) מַמְשְׁלוֹתָיו.
[2] במקרא מִרְכֶּבֶת־ מַרְכָּבוֹת מַרְכְּבוֹת־ וכיו"ב.
[3] תנו דעתכם להבדל בין מוֹעָצָה למוֹעֵצָה [עצה, מזימה].
[4] השם מַסְקָנָה – בלא דגש בסמ"ך.
[5] במקרא מַלְאֲכוֹת־ מַלְאֲכוֹתֶיךָ.

עברית לשבת

פרשת תרומה – תרם תרומה והרים תרומה

.

כלל יט – הצירי המשתנה לחיריק בשמות הנדגשים בנטייה

בשמות הנדגשים בנטייה בא חיריק כנגד הצירי. למשל: אֵם אִמִּי אִמְּךָ אִמָּהוֹת, גֵּץ גִּצִּים, חֵץ חִצִּים חִצֵּי־, קֵן קִנִּים [1], צֵל צִלְּךָ צִלְּכֶם צִלֵּיהֶם, אֵשׁ אִשּׁוֹ אִשְּׁכֶם [2], מָגֵן מָגִנִּים מָגִנֵּי־(דוד).

הערה: השם צֵל נוטה בריבוי בעיקר על דרך הסגוליים: צְלָלִים צִלְלֵיהֶם.

[1] צורת הנסמך של קֵן היא קֵן־ וגם קַן־ (כבמקרא).
[2] במקרא אֶשְׁכֶם.