"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)
בלשון ימינו צורות המקור פותחות לרוב במילת היחס ל־ שהפכה לחלק בלתי נפרד מהן, כגון לְדַבֵּר, לִשְׂנֹא. בלשון המקרא נפוצות גם צורות מקור הפותחות במילות יחס אחרות, כגון "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ", "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו", "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת", "עַד בּוֹא אֲדֹנָיו". צורות המקור עשויות גם לבוא בלי מילת יחס כלל, כמו דַּבְּרוֹ שבפסוקנו ושְׂנֹא שבפסוק שאחריו: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ".
מכיוון שלצורות המקור האלה יכול להתווסף כינוי גוף חבור, נוהגים לכנותן מקור נטוי. יש שכינוי הגוף החבור מציין את עושה הפעולה (הנושא), כגון "בְלִדְתָּהּ" – בעת שהיא ילדה. ויש שהוא מציין את מקבל הפעולה (המושא), כגון "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" (בראשית לז, לה) – לנחם אותו.
תפקידו של הכינוי החבור – נושא או מושא – תלוי בדרך כלל במילת היחס שלפני צורת המקור: כשמילת היחס היא ל־ (וגם למען) הכינוי החבור הוא מושא, כגון "לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" – לראות אותה. לעומת זאת בשאר מילות היחס הכינוי החבור הוא נושא, כגון "וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ" – כאשר היא ראתה. בגוף מדבר אף יש הבדל בין כינוי המושא לכינוי הנושא: כינוי המושא הוא בדרך כלל ־ִני, כגון "לְשָׁרְתֵנִי" (לשרת אותי), ואילו כינוי הנושא הוא ־ִי, כגון "בְּדַבְּרִי" (כאשר דיברתי). הבדל זה מתקיים גם כאשר במקום הכינוי החבור באים מושא או נושא העומדים לעצמם: "לראות את הארץ" – מושא, לעומת "כראות המלך" – נושא (שלעיתים יש אחריו מושא: "כראות המלך את אסתר"). כשאין מילת יחס לפני צורת המקור הנטוי – הכינוי הוא לרוב מושא. כך בפסוקנו "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", ובהמשך – עם מושא העומד לעצמו – "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ".
הפועל דיבר רגיל עם מילות היחס עִם ואֶל. לכן ראו המפרשים להסביר את הצורה "דַּבְּרוֹ", אשר ממנה משתמע המבנה 'דיבר את' (דיבר + מושא ישיר). אונקלוס תרגם "לְמַלָּלָא עִמֵּהּ", ובעקבותיו פירש רש"י "לדבר עמו"; ואבן עזרא כתב "כמו דַּבֵּר לו" ('דיבר ל־' מצוי בתנ"ך לצד 'דיבר אל' הרווח יותר). ואולם גם למבנה 'דיבר את' יש תיעוד בתנ"ך: "אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ" (מלכים א כב, כד); "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי אוֹתָם" (ירמיה א, טז). המבנה דיבר + מושא ישיר אינו חריג בלשונות שמיות קדומות. למשל אחרי הפועל הערבי كَلَّمَ (כַּלַּמַ = 'דיבר') בא מושא ישיר בכינוי חבור דרך קבע. ייתכן אפוא שהניסוח "לֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" משקף את הניסוח 'לא יכלו לדבר אותו לשלום' – דרך ניסוח שלא נשתמרה בלשון ימינו.
המילה אֲהַבְתִּיהָ משירהּ הנודע של תרצה אתר היא דוגמה לאחת מסגולותיה של העברית להביע במילה אחת משפט שלם: "אני אהבתי אותה".[1]
אחרי הפועל 'אהבתי' בא מושא ישיר (העונה על השאלה 'את מי אהבתי'): במשפט '(אני) אהבתי אותה' כינוי המושא מובע במילת היחס 'את' (בנטיית הנסתרת, 'אותהּ'), ואילו במילה אהבתיה כינוי המושא הוא הרכיב ־הָ הדבוק אל הפועל, ולכן הוא נקרא בפי הבלשנים 'כינוי חָבוּר'.
דוברי העברית בימינו עשויים לחוש כי השימוש בכינויי מושא חבורים בלשונם הוא דל שבדלים. ואומנם כך: הוא בדרך כלל מצטמצם ללשון רשמית, בעיקר כשהפועל במשפט הוא שם הפועל (ל־ + מקור נטוי), למשל: להודיעך, ללמדנו, לעדכנכם, להזכירכן; בהשראת המקורות הקלסיים (ראו להלן) הוא נפוץ יותר בלשון הספרות והשירה: "אהביני, אהביני לאלתר, אהביני או עזביני כבר" ('אהביני', מאיר אריאל); "אהבוךָ בנות החמד, אהבוךָ הבנות" ('פרח נדיר', שייקה פייקוב); "ראיתי פעם חוף שנחל עֲזָבוֹ" ('חופים', נתן יונתן); "סובבוני בשקלים, הלעיטוני בכזבים" ('שיר נחמה', הדג נחש); והוא בא זעיר פה זעיר שם בלשון הדיבור: "שנים לא ראיתיך".
לעומת זאת בלשון המקרא זו דרך הבעה רגילה לציון המושא (לצד השימוש ב'את'). הינה כמה דוגמאות:
- למדבֵּר: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י)
- לנוכח: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו, כב)
- לנוכחת: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי" (שופטים טז, טו)
- לנסתר: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד)
- לנסתרת: "וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם" (שופטים יח, י)
- למדברים: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים" (איכה ה, כ)
- לנוכחים: "לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת ה' אֲלַמֶּדְכֶם" (תהלים לד, יב)
- לנוכחות: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת" (שמות א, טז)
- לנסתרים: "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז, ז)
- לנסתרות: "אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ" (זכריה יא, ה)
הרחבה
ברוב המקרים לשון המקרא מעמידה דרך אחת להבעת כינוי המושא הֶחבור, ואולם בקטגוריות אחדות נמסרות כמה אפשרויות – בעיקר בכינוי החבור לנסתר ולנסתרת. נדגים מן הפועל תִּתֵּן (עתיד של נָתַן).
- "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי" (שמות כב, כט)
- "וְאַל תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו" (תהלים מא, ג)
- "אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד)
-
לפנינו שלוש דרכים שונות: בסופיות ־וֹ, ־הוּ, וגם ־נּוּ. מה פשר הגיוון?
הכינוי ־הוּ הוא הכינוי היסודי, בדומה לכינוי הגוף הפרוד לנסתר הוּא, וברגיל מוצאים אותו אחרי פועל שמסתיים בתנועה ארוכה: בִִּקַּשְׁתִּי > בִּקַּשְׁתִּיהוּ, לִמַּדְנוּ > לִמַּדְנוּהוּ.[2] לעומת זאת אחרי תנועה קצרה, למשל בבניין קל בצורת עבר נסתר, התקצרה הסיומת ־הוּ ונעשתה ־וֹ (שְׁמָרוֹ),[3] ובדרך של היקש היא התפשטה גם לצורות אחרות (שאינן מקיימות בהכרח את התנאי המקורי להיווצרותה).
בצורות העתיד לעיתים לסיומת ־הוּ נוספת נו"ן: ־נְהוּ – למשל בפסוק משירת האזינו: "יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ" (דברים לב, י), אך לרוב היא מתקצרת אל ־נּוּ, בהיבלעות הה"א בנו"ן, כמו במילה תִּתְּנֶנּוּ.[4] השימוש בסיומות ־הוּ, ־נּוּ מותנה: באיווי (להבעת רצון, משאלה וכיו"ב) רגילה הסיומת ־הו ובחיווי (למסירת מידע) – ־נּו. עם זאת החריגים מרובים; בשירה המקראית לדוגמה מוצאים גם מזה וגם מזה.
* * *
בלשון המקרא משמש לצד כינוי המושא החבור גם הכינוי 'את' (+ כינוי), ואולם כבר בלשונם של ספרי המקרא המאוחרים (בעיקר בספר דברי הימים) וביתר שׂאת בלשון מגילות מדבר יהודה ובלשון המשנה השימוש בכינוי הפרוד הולך ומתמעט (וכשהוא מופיע הוא בדרך כלל תלוי בנסיבות תחביריות שהוא מוכרח בהן).
בלשון ימינו התהפכה המגמה. ואולם כינויי המושא החבורים לא נעלמו בעברית החדשה, וכמו שהראינו בתחילת דברינו אפשר למצוא אותם בלשון הספרותית ואף בלשון הדיבור. בשל גיוון הצורות המתועדות במקורות לצד צורות שאינן מתועדות כלל נדרשה ועדת הדקדוק של האקדמיה להסדרת כינויי המושא ולקביעת כללים לשימושם.
בשאלת ריבוי הצורות המקראיות בנסתר נטתה הוועדה לקבל את העיקריות שבהן, בלא הבדל במשמעות, ולכן אין מניעה בעברית בת ימינו לנקוט תִּתְּנוֹ, תִּתֵּנְהוּ, תִּתְּנֶנּוּ או יְבִיאוֹ, יְבִאֵהוּ, יְבִיאֶנּוּ. הוועדה דנה בין היתר בקביעת הצורה התקנית (כתיב וניקוד) במקרים שבהם המקורות מוסרים יותר מאפשרות אחת, ובדרך כלל הוחלט לקיים את שתי הצורות, למשל בּוֹרַאֲךָ בפתח לצד בּוֹרֵאֲךָ בצירי. עם זאת ניקודים חריגים לא הובאו בלוחות הנטייה לדוגמה. כמו כן כנהוג בכללי הדקדוק לא ניתן ביטוי לצורות הפסק, ולכן למשל בנוכח מובאת הצורה ישמָרְךָ, ולא "ישמְרֶךָ" או "ישמְרֶךָּ".
[1] יש לציין שבכלל זה גם משפטים שהפועל בהם הוא פועל עומד, שאינו מצריך מושא, דוגמת "ישנתי".
[2] וגם ככינוי שייכות בשמות עצם, כגון פִּיהוּ, שָׂדֵהוּ.
[3] בתהליך: -ahu > [הישמטות הגרונית] -aw > [כיווץ דו־תנועה] -o.
[4] במחקר היא מכונה "נו"ן החיזוק", nun energicum. שמהּ זה בא על פי תפקידיה בערבית, ומקובל לומר שאין הכינוי מתאים לעברית במובן הזה.
קשה לדמיין את השפה העברית בלי המילית את. נדמה לפעמים שהיא מופיעה כמעט בכל משפט, ואכן היא מן המילים הנפוצות בעברית.
המילית את מציינת בדרך כלל את המושא (הישיר) המיודע. למשל בלשון המקרא: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א), "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ" (שופטים טז, כט). עם זאת השימוש בה אינו עקיב. מצד אחד יש מקרים של מושא ישיר מיודע ללא את, כגון "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר" (בראשית לד, יט; וראו דוגמאות נוספות בהמשך), ומצד שני יש מקרים (נדירים) של מושא ישיר לא מיודע שלפניו את, כגון "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה" (שמות כא, כח).
המילית את באה גם לפני פסוקית מושא (הפותחת במילת הזיקה 'אשר'): "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי" (בראשית ל, כט), וכן לפני מילת השאלה 'מי': "אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל" (מלכים ב יט, כב).
קשה להצביע על מכנה משותף למקרים הרבים שבהם אין את לפני מושא ישיר מיודע. עם זאת נראה כי יש נטייה שלא להשתמש במילית את לפני כינוי רמז (כל כינוי רמז מיודע מצד תוכנו), כגון "בְּתׇם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה). כך גם הבחינו חוקרים כי את נוטה להיעדר לפני שמות איברי גוף עם כינוי השייכות, דוגמת "וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם" (בראשית מג, כד), "וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (שמות ט, לד). תופעה דומה ניבטת בלשון המשנה: בכשליש מן המקרים אם המושא הוא שם עצם בכינוי שייכות – לא תבוא לפניו את: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות ד, ד), "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד).
בלשון ימינו נוטים הדוברים לוותר על את בנסיבות דומות לַמצוי במקורות. לפני כינוי הרמז הסתמי 'זאת' ("עשיתי זאת"); בביטויים שבהם המושא בא עם כינוי השייכות ("תנו דעתכם"); לפני המילה 'הכול' ("קראתי הכול" על דרך "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן", שמות כט, כד); לפני פסוקית המושא 'מה ש־' ("הבנתי מה שאמרת" על דרך "עשינו מה שגזרת עלינו" מלשון המשנה).
יש הסבורים שמתחילה שימשה את בעברית רק בכינוי החבור: אותי, אותך, אותו, אתכם וכו' ("וַיַּכּוּ אֹתוֹ" לצד "וַיַּכֵּהוּ"), ומשם התפשטה גם לפני מושא ישיר מיודע בכלל ("וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר"). כך לדעתם אפשר להסביר מדוע בדרך כלל אין מוצאים את לפני מושא ישיר לא מיודע.
מעניין כי בלשון המשנה השימוש ב־את בכינוי החבור (אותי, אותך וכו') הצטמצם מאוד, ומשמש בעיקר כינוי המושא החבור לפועל, כגון "משה קבל תורה מסיני, ומְסָרָהּ ליהושע… ונביאים מְסָרוּהָ לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). ואילו בימינו ניכרת מגמה הפוכה: צמצום השימוש בכינוי המושא החבור, והצורות אותי, אתכם וכו' חזרו והתפשטו הרבה מעבר לגבולן הראשון (וזאת כחלק ממגמה רחבה של הפרדת הכינויים, כגון כינויי השייכות בשם 'הבית שלי' וכינויי הגוף בפועל 'אני אלך').
נזכיר כי את מסייעת להבהיר במשפטים רבים מי עושה הפעולה ומי מקבל הפעולה, כגון 'השוטרת עצרה את המכונית', 'את המטוס יירט טיל'. ותינתן הדעת שכאשר אין יידוע עלולה להיווצר דו־משמעות, כמו בדוגמה המפורסמת "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט); אלא שבפסוק הפתרון ברור: המים שחקו את האבנים ולא להפך.