לקט מונחים מן המילון לרפואת שיניים שפורסם בשנת תשנ"א:

על המונחים פַּטֶּרֶת, חַצֶּצֶת בַּלּוּטוֹת הָרֹק, סֶגֶר, גָּשׁוֹשׁ, סַיַּעַת.

למה 'פי שניים' ולא 'פי שתיים'? האם אפשר לומר 'קטן פי שניים'? כאן תמצאו תשובות על שאלות אלו וכן מידע על המקור המקראי של הביטוי.

שושן ושושנה נזכרים שניהם כבר בתנ"ך – מה ההבדל ביניהם? וכיצד יש לומר ברבים: 'שושנים אדומים' או 'שושנים אדומות'?

השם הפרטי טַלְיָה חדש יחסית בשמי העברית. רבים מן הבוחרים בו מתכוונים להלחם המילה טַל והסיומת התאופורית יָהּ, כלומר טַל־יָהּ, טל האל.

המילים אִישׁ, אִשָּׁה, אֲנָשִׁים ונָשִׁים נתפסות כשייכות למערכת אחת. עיון במקורותיהן מלמד על יחסים מורכבים שאולי משקפים מוצא או בסיס שונה לכל אחת מהן.

המילים הוֹרֶה, הוֹרָה והוֹרִים הן צורות בינוני של הפועל הָרָה שעניינו היריון, ולכן דווקא צורת הנקבה הוֹרָה היא הטבעית והמתבקשת ביותר.

בשנים האחרונות התגברה המגמה לתת ביטוי לשאיפה לשוויון מגדרי גם במישור הלשוני, ולהנכיח את הנשים בעברית בהבלטה מכוונת. רבים פונים לאקדמיה לעצה בעניין זה.

העברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'.

‍שפן, ארנבת וארנבון הם מיני יונקים שלעיתים מזומנות דוברי העברית נוטים לבלבל ביניהם.

השם יעל אהוב על דוברי העברית מכל המגזרים ומכל קבוצות הגיל. כבר שנים רבות הוא נמצא בתוך עשרת השמות ה"מובילים" לבנות, כנראה בזכות עיצוריו הצוללים י' ול' וגם בזכות הייחוס המקראי.

מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: על דברי רב כי "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גסות רוח, כלומר של גאווה, אמר ר' נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה!" – אסור שתהיה בו גאווה כלל.

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.

המילה פָּנִים שייכת לקבוצת המילים שמינן הדקדוקי כפול – זכר וגם נקבה. לפיכך אפשר לומר "שתי פנים" וגם "שני פנים" – בין בהוראה מוחשית ובין בהוראה מושאלת ('צדדים', 'היבטים').

הדרך המומלצת היא להשתמש במילה 'גפיים' בלשון זכר: 'גפיים עליונים', 'גפיים תחתונים' (בבני אדם), 'גפיים קדמיים', 'גפיים אחוריים' (בבעלי חיים). צורת היחיד של המילה היא גַּף – גם כן בלשון זכר: 'גף עליון', 'גף קדמי' וכדומה.

על אדם שלא למד ואין לו ידע אומרים לעיתים שהוא 'עם הארץ'. כיצד אפשר לומר זאת על אישה?

לאישה למדנית ובקיאה בתורה אפשר לקרוא תלמידה חכמה, אך האמונים על לשון המקורות יעדיפו לקרוא לה תלמידת חכמים.

עובדה, סברה, קושיה, בעיה – מילים אלו ואחרות כמותן התגלגלו אל העברית מן הארמית וכולן תולדה של אותה תופעה לשונית. ביסודן הן מילים בלשון זכר בעלות סיומת היידוע הארמית ־ָא, אך כשמילים אלו חדרו לעברית, נתפסה הסיומת a כסיומת נקבה.

בלשוננו היום המילה יָתֵד משמשת בעיקר בלשון נקבה, וזה השימוש התקני שנקבע עוד בימי ועד הלשון. ומניין לנו 'יתד נאמן'?

לעיתים רחוקות, בייחוד במשחקי ילדים, הדוברים חשים צורך בשימוש בצורת זכר דווקא. כך נוצרה הצורה "בּוּבּ" בדרך של גזירה לאחור, ואולם מצד הדקדוק מתבקשת יותר הצורה בֹּב (כמו הזוג דֹּב–דֻּבָּה).

צורת הנקבה הדקדוקית של רָשָׁע היא רְשָׁעָה, אך בפועל נוהגים בעיקר שמות התואר המקבילים 'מִרשעת' ו'מרושעת'.

בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?

מכיוון שתחיליות כגון אי־, תת־, דו־ אינן מילים עצמאיות – אין להן מין דקדוקי משלהן. מינו של הצירוף נקבע אפוא על פי שם העצם: אי־הבנה מצערת, דו־שיח מעניין.

הסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם "שתים דובים" הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה" (עמ' 110). נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון.

איך אומרים מוטציה ומיקרואורגניזם בעברית? מהם מַעֲצָב, קולטן, צוותאות ואַקְטָר? ואיך קוראים בעברית ללבורנט – מי שעובד במעבדה ומתעסק בכל אלו? על ביולוגיה בעברית.

נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).

נשאלנו אם בניסוח 'חצי הכוס המלאה' אין משום טעות – הרי לא הכוס היא המלאה אלא חצייה הוא שמלא.

ביום הבחירות נעמוד מאחורי הפרגוד, נכניס פתק למעטפה ולאחר מכן נשלשל את המעטפה לקלפי – שתי המילים פרגוד וקלפי יווניות במקורן והגיעו לעברית בת זמננו מלשון חז"ל.

החלטת האקדמיה שאפשר ליצור צורת נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, נסמכת על המקורות העבריים העתיקים שבהם לנשים בעלות תפקיד יש תוארי תפקיד בצורת נקבה, כגון נביאה, מלכה ובעלה (בעלת האוב).

אומנם רגילה ההבחנה בין בעל המקצוע 'חייט' ובין בעלת המקצוע 'תופרת', ואולם אין זו הבחנה לשונית. צורת הנקבה 'חיֶיטת' תקינה היא.

נשאלנו איזה ביטוי נכון יותר – כאחד או כאחת, ואם יש להתאים את הביטוי למינם הדקדוקי של השמות הקשורים אליו. תשובתנו היא ששני הביטויים נכונים ואפשר להשתמש בכל אחד מהם הן לשמות בזכר הן לשמות בנקבה.

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.

זכיתם ללבוש פעם בגד שעשוי קטיפת תלמים? אתם יודעים מהם סורגה ורדיד? ומהי החלופה העברית ל"טייטס"? מתלבשים בעברית.

בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף' נאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". מדוע משמשת צורת הזכר 'מעבירין'? ומדוע רבים אינם מבחינים בכך?

המילה 'עוּבּר' משמשת בלשוננו עוד מתקופת חז"ל לציון הוולד אשר בבטן אימו. ביסודה מילה זו יפה לזכר ולנקבה כאחד, ואולם מכיוון שבימינו אפשר לדעת את מין העובר כבר בזמן ההיריון – טבעי שנוצר רצון או צורך לגזור צורת נקבה למילה.

אחת החידות הקשורות בשם המספר היא ההיפוך בצורת הזכר והנקבה מן הרגיל בעברית. בדרך כלל הסיומת ־ָה מציינת נקבה, כגון יֶלֶד–יַלְדָּה, טוֹב–טוֹבָה, ואילו בשם המספר סיומת ־ָה מציינת דווקא את הזכר: שֶׁבַע (נקבה) – שִׁבְעָה (זכר).

על פי הצירוף 'אב בית דין' יכול להיווצר הצירוף המקביל 'אֵם בית דין'. אפשרות אחרת היא לנקוט את הצירוף 'ראש בית דין' או 'ראשת בית דין'.

"שלושה־עשר מי יודע?… שלושה־עשר מידיא". מדוע שרים "שלושה־עשר מידיא" ולא "שלוש־עשרה מידיא", הרי המילה 'מידה' היא ממין נקבה? התשובה על כך טמונה בשאלה מניין הגיעה לשיר השאלה השלוש־עשרה.

'עליך' או 'עלייך'? שני הכתיבים נכונים אלא שכל אחד מהם מכוון למין אחר: 'עליך' ו'הישגיך' – ביו"ד אחת – מכוונים לזכר, ואילו 'עלייך' ו'הישגייך' – בשתי יו"דים – מכוונים לנקבה.

הצורה חִבְרוּת היא צורת זכר, בדיוק כמו המילים אִרְגּוּן, פִּרְסוּם. עוד שמות פעולה המסתיימים ב־וּת: שֵׁרוּת, פִּחוּת, דִּמּוּת, תִּמְצוּת, כִּמּוּת – כולם כמובן ממין זכר.

נשאלנו מה צורת הנקבה של פג – פגה או פגית. תשובתנו היא שכשם שצורת הנקבה של עַז היא עַזָּה ושל פַּר – פָּרָה, כך מתבקש שצורת הנקבה של פַּג תהיה פַּגָּה.

יש מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה.

נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס.

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.

השימוש במילה בַּעַל לציון מעמד הגבר בקשר הנישואין מרתיע רבים בגלל הקשר בין המילה בַּעַל למושגים בעלות ובעילה. יש המבקשים שהאקדמיה תפעל נגד השימוש במילה.

המילונים של העברית החדשה חלוקים בשאלת מינה של 'דיו'. יש הכותבים שהמילה דְּיוֹ מינה נקבה בלבד (למשל מילון ההווה), ויש הכותבים שמינה גם נקבה וגם זכר (למשל במילוניהם של בן־יהודה ואבן־שושן).

עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.

לא פעם אנחנו נשאלים איך יש לומר – בת זוגו או זוגתו או בת זוגתו. לשתי הצורות הראשונות יסוד במקורות העברית ואילו הצורה השלישית התפתחה בדורות האחרונים ויש לה על מה להיסמך.

על צורות נקבה וצורות זכר של שמות בעלי חיים מתוך עיון ביצירות עבריות מראשית המאה העשרים

נשאלנו מה צורת הנקבה של הצירוף רוֹפֵא כּוֹנָן. האקדמיה לא נדרשה להחלטה בעניין זה, ונשיב אפוא על פי מה שהדקדוק מלמדנו. מכאן שהצורות האפשריות הן: כּוֹנָנָה, כּוֹנֶנֶת, כּוֹנָנִית.

העוסקים בתחום המשפט תוהים לא אחת אם יש לומר 'מושא העבֵירה', 'מושא תיק זה' או 'נשוא העבֵירה', 'נשוא תיק זה'. שאלה זו נדונה בוועדה למונחי משפט של האקדמיה ונקבע שבהקשר זה יש לנקוט 'מושא' ולא 'נשוא'.

כַּבָּאִית היא גם צורת הנקבה של כַּבַּאי וגם 'רכב כיבוי'. המשמעות הכפולה נוצרה מן התפקיד הכפול של הסיומת ־ִית: צורן נטייה לנקבה וצורן גזירה (במקרה זה לציון כלי רכב).

רבים טועים או מתלבטים במינם הדקדוקי של שמות אחדים, ופונים אל האקדמיה בשאלה: זכר או נקבה?

דרך המלך בנטייתם של צירופים דוגמת 'בר מזל' ו'בר השגה' היא על דרך העברית בדומה לצירופים בר מצווה ובת מצווה: 'בת מזל', 'בני מזל', 'בנות מזל'; 'בת השגה', 'בני השגה', 'בנות השגה'. כיוצא בהם: 'בני סמכא', 'בת מימוש', 'בנות הסגרה'.

נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו.

מסיבת? בריתה? בשביל שם לחגיגה של הולדת בת במשפחה אפשר להשתמש בצירוף "זבד הבת" שכבר הוא בשימוש זה מאות שנים בקרב יהודי המזרח.

רבים מדוברי העברית תופסים את 'צומת' כשם שמינו נקבה – "צומת מסוכנת", "הצומת הקרובה", אבל המקפידים נוקטים לשון זכר: "צומת מסוכן", "הצומת הקרוב".

בעברית החדשה משמשים שני שמות של מכשירים מן השורש יצ"ת: מַצִּית – מכשיר להצתת אש בסיגריות, בכיריים וכדומה (lighter); מַצָּת – התקן הצתה במנוע המכונית וכדומה (plug).

אומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן.

צורת הנקבה של חָלָל במשמעות 'אדם שנפל בקרב או נהרג באסון' אינה נקרית במקורותינו, אבל נוכל ללמוד עליה ממילים דומות כמו חָכָם–חֲכָמָה. לפי זה צורת הנקבה היא חֲלָלָה.

דרכה של העברית להבחין בין זכר לנקבה, ועל כן נֹאמר המדענית הראשית, שרת החוץ, מנכ"לית וח"כית, קונסולית וקנצלרית, ובהקשרים מסוימים גם פרופסורית ודוקטורית.

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.

הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית, אך כבר בספרי המקרא מתקופת הבית השני יש שימוש בצורת הזכר "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (אסתר).

אין כל קשר בין המין הדקדוקי של שמות האיברים ובין מין בעלי האיברים. גם האיברים המשותפים לשני המינים וגם האיברים הייחודיים לאחד המינים נקראים בשמות שמקצתם ממין זכר ומקצתם ממין נקבה.

לא פעם אנו נשאלים כיצד לנסח מסמכים – כגון שאלונים, הוראות והנחיות, תקנות, תעודות ושאר טפסים – המכוונים גם לגבר וגם לאישה.

צורת הנקבה של רַב המשמשת זה דורות היא רַבָּנִית (בדומה לצורת הרבים 'רבנים'). מילה זו משמעותה 'אשת הרב' ויכולה לשמש גם ל'אישה־רב'.  נראה שהמילה רַבָּה מצאה לה אף היא מהלכים בציבור כצורת הנקבה של רַב.