אותיות בּ, פּ (וכן כּ) בראש מילים לועזיות ובראש שמות זרים שומרות בדרך כלל על הגייתן זו גם אחרי אותיות וכל"ב. ואולם הרוצה לרפות אותן הרשות בידו, למשל: וּבָלון, בְּפִיג'מה; וּפָרִיז, בִּבְרִיטַנְיָה.

בִּרְכּוֹן (דף שמודפסת עליו ברכת המזון; בכ"ף דגושה).

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים (או יותר) או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים, זֶבְּרָה); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים (או יותר) בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס, טֵקְסְט).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. (1) דגש קל: האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.

(2) דגש חזק: לאחר אותיות מש"ה מסומן דגש חזק באות הראשונה של מילים לועזיות כבמילים עבריות, למעט בפ"א רפה ובכ"ף רפה, לדוגמה הַגּ'וּנְגֶּל, הַזָּ'קֵט, הַצִּ'יטָה, אבל הַפַנְטַזְיָה, הַכְרוֹנִי (לצד הַכְּרוֹנִי).

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוּס.

1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.

2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ"ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.

הערות
א. הרוצה לנקד את הכ"ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו"ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.

3. הסיומת ־וס במילים שאולות מיוונית מנוקדת בהתאם להגייה הרווחת בשורוק, כגון אוֹקְיָנוּס, אַפּוֹטְרוֹפּוּס, קֻלְמוּס, בֻּלְמוּס. הניקוד בחולם – כמתועד בספרות חז"ל – אפשרי. הוא הדין למילה קוֹקוּס (לצד קוֹקוֹס).

כותבים בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, כגון שָׁ"ץ (שליח ציבור), עַבָּ"ם (עצם בלתי מזוהה), נָלָ"ן (נקודה לנקודה), תָּנָ"ךְ.
אבל כאשר האות האחרונה היא כ או פ ההגויות בדגש – לא תיכתב אות סופית, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

אם המילים המקוצרות נקראות במלואן או שקוראים את האותיות בשמן, כותבים מנצפ"ך לא סופיות. למשל: מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (= אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).

ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נַחַתְּ או נַחְתְּ, הִשְׁבַּעַתְּ או הִשְׁבַּעְתְּ.

התי"ו באה בדגש קל ובשווא בשני המקרים.

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א. בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

יַרְכָּה, יַרְכָּתַיִם (דגש בכ"ף), אך לצידן גם יַרְכָה יַרְכָתַיִם כבמקרא.

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).

במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.

יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.

לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.

אות מאותיות בגדכפ"ת הבאה לאחר השווא הנח במשקל פְּעַלְעַל מנוקדת בדגש קל, כגון לְבַנְבַּן, אֲפַרְפַּר, הֲפַכְפַּךְ, שְׁפַנְפַּן.

על נטיית השמות במשקל זה ראו פתח ודגש בנטייה.