סירים וסירות
אם נשאל דובר עברית בן ימינו מה צורת הרבים של 'סיר' הוא ודאי יתמה על שאלתנו. שהרי כיום ברור לכול שסיר ברבים הוא סירים, בדיוק כמו במילים אחרות מאותו המשקל (שִׁיר–שִׁירִים, סִיב–סִיבִים ועוד רבים). גם עיון בכמה מן המילונים החדשים יַראה כי זו צורת הרבים היחידה של המילה (מילון ההווה, רב־מילים). אך המעיין במילוני ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933) ומשנת תרצ"ח (1938) ימצא בהם שסיר ברבים הוא דווקא סירות, וכך ימצא גם במילונים אחרים מן העשורים הראשונים של המאה העשרים (בן־יהודה, גרזובסקי).
צורת הרבים סירות (בדומה לקִיר–קִירוֹת) היא צורת הרבים היחידה של 'סיר' בתנ"ך, למשל בשמות לח, ג: "וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת…". במקורות מאוחרים יותר (חז"ל, גאונים, ספרות רבנית מימי הביניים) המילה אינה באה הרבה ברבים, אך בשימושים המעטים הצורה היא כמעט תמיד סירות כבמקרא. הצורה סירים עולה בעיקר בחיבורים מן העת החדשה, וסביר שהיא נולדה מתוך הצורך לבדל בין צורות הרבים של 'סיר' ושל 'סירה'.
למעשה הצורה סירים מתועדת בתנ"ך, אך לא במשמעות של כלי בישול אלא במשמעות של צמח קוצני. בקהלת נאמר: "כִּי כְקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחֹק הַכְּסִיל…" (ז, ו). בפסוק זה יש משחק מילים: צחוקו של הכסיל משול לקול הסירים – הקוצים הבוערים – במדורה שעליה מתבשל האוכל שבסיר. קורא בן ימינו עלול להחמיץ את משחק המילים הזה בשל הבנת המילה סירים במשמעות כלי בישול כבימינו.
המילה סירה בהוראה 'כלי שיט' נוצרה מתוך אחת הפרשנויות לצירוף 'סירות דוגה' בנבואת עמוס לפרות הבשן: "נִשְׁבַּע אֲדֹנָי ה' בְּקׇדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים עֲלֵיכֶם וְנִשָּׂא אֶתְכֶם בְּצִנּוֹת וְאַחֲרִיתְכֶן בְּסִירוֹת דּוּגָה" (ד, ב); אך במחקר כיום מקובל יותר שגם סירות אלו הן כלֵי בישול (כלומר 'סירות' יחיד של 'סיר'), ויש המפרשים 'כלי ציד דוקרניים' – כמו סִירִים 'קוצים'.
