עוף וציפור

המילים עוף וציפור קרובות מאוד במשמען, ובהקשרים רבים הן נרדפות לגמרי. כך למשל נוהגים לומר 'עופות נודדים' לצד 'ציפורים נודדות', 'עופות חורפים' לצד 'ציפורים חורפות' – ללא הבחנה. בצירופים מסוימים – מקצתם מונחים מקצועיים – התקבעה דווקא אחת המילים, כגון 'מחלקת העופות', 'עוף דורס' ו'עופות מים', לעומת 'ציפור חובשת קן' ו'ציפורי שיר'. הצירוף האחרון עולה  בקנה אחד עם גיזרונה המשוער של המילה ציפור – מילת תצליל (אונומטופאה) המחקה את שירת הציפורים.

הבחנה מסוימת נוצרה בשימוש הכללי: המילה ציפור רווחת לבעלי כנף קטנים ביחס ובעלי כושר תעופה, ואילו המילה עוף רווחת יותר לבעלי כנף גדולים ובעיקר לכאלה הממעטים לעוף, כמו יען או תרנגולת. מעניין שנוצרה דווקא ההבחנה הזאת – שהרי המילה עוֹף גזורה מן השורש עו"ף וקשורה לפעלים עָף ועוֹפֵף.

מלבד זאת המילה עוף רווחת גם לציון בשר נאכל של בעלי כנף, בייחוד של תרנגולות.

ומה המצב בלשון המקורות?

בתנ"ך אפשר למצוא את שתי המילים באותו השימוש, למשל: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, כ); "תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם" (דברים ד, יז).[1] עם זאת נראה כי המילה עוף ציינה ביסודה כל יצור מעופף, לאו דווקא בעל מקור ונוצות. כך עולה בעיקר מרשימות בעלי החיים הטהורים והטמאים בויקרא יא ובדברים יד; ברשימות האלה העטלף נחשב עוף, ונזכרים בעלי חיים המכונים "שרץ העוף" (לעומת "השרץ השורץ על הארץ") ובהם חגבים וחרגולים. בדומה לכך מצאנו אצל בן סירא שהדבורה מכונה עוף: "קטנה בעוף דבורה, וראש תנובות פריה" (יא, ג).

לעומת זאת בספרות חז"ל כבר יש הבחנה בין עופות ובין יצורים מעופפים אחרים,[2] ואף מצוי בה השימוש במילה עוף לבעלי מקור ונוצות שאינם מעופפים, למשל במימרה הידועה "שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות" (בבלי ביצה כה ע"ב).[3]

לסיום נזכיר את ההבחנה בין המילים המקראיות עוף וציפור שהציעו חז"ל בספרי דברים צח: "אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר צפור – בטהורה הכתוב מדבר. אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, והטמא אין נקרא אלא עוף בלבד".

ציפור הנפש

בימינו רווח הביטוי ציפור הנפש במשמעות 'דבר היקר ללבו של האדם'. ביטוי זה התגלגל אלינו מספרות חז"ל, אך שם הוראתו שונה לגמרי. בתוספתא ט, א ועוד מסופר על אדם שהכה את חברו "בציפַּר נפשו", ומפרשים שהכהו בגרונו. המילה נפש מתפרשת במקומות שונים בהוראה 'גרון', וייתכן שהמילה ציפר כאן היא מלשון צפירה, השמעת קול – כלומר הכוונה שנפגעו מיתרי הקול של המוכה. בנוסחים מאוחרים יותר מופיעה המילה ציפור, ומכאן צורתו של הביטוי בימינו.

_________________

[1] בפסוק אחד בספר בראשית נזכרים העוף והציפור יחד: "הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" (ז, יד). אפשר שיש כאן חזרה של מילים נרדפות, אך אפשר שהמילים "כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" באות לפרט את "וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ", כלומר יש עופות שהם ציפורים ויש עופות שהם "כל כנף" – אולי יצורים מעופפים אחרים כגון חגבים או דבורים, וראו בהמשך הדברים.

[2] בסימני הכשרות הנזכרים אצל חז"ל במסכת חולין פרק ג (במשנה וגם בתוספתא) כבר יש הבחנה ברורה בין עוף לחגבים, וסימני העוף הנזכרים שם (אצבע יתרה, זפק וקורקבן נקלף) מתאימים רק לבעלי חיים ממחלקת העופות.

[3] לכאורה כבר בתנ"ך יש שימוש במילה עוף ליצור שאינו מעופף, כעולה מאזכורה של בת היענה ברשימת העופות הטמאים (ויקרא יא, יד). אך לפי הדעה המקובלת במחקר מדובר כאן בעוף דורס כלשהו ולא בעוף הנקרא כיום יען או בת יענה.