יעקב מאיר (מִירְקַדוֹ)

ז' באדר תרט"ז – י' בסיוון תרצ"ט (1856–1939)

ממייסדי חברת "שפה ברורה" ו"ועד הספרות" שלה בתר"ן (1889)

הרב יעקב מאיר נולד בירושלים, ובמשך שנים רבות למד לימודי קודש אצל רבנים, הוסמך לרבנות והרבה לעסוק בתורה ובהלכה. במסגרת תפקידו כרב העדה הספרדית פעל רבות לאיחודה עם העדה האשכנזית, ואף פעל לאיחוד העדות ביפו תחת סמכותו של רב אחד, מנע את פילוג התימנים מהעדה הספרדית והשתתף ביישוב הסכסוך בין רבני טבריה לחכמי ירושלים.

הוא נסע לשליחויות בחו"ל מטעם העדה הספרדית, למשל לבוכרה (1882) ולאלג'יריה (1885, 1900), היה חבר בית הדין הרבני הספרדי בירושלים מ־1885 והשתתף בייסוד שכונות חדשות בעיר, ובהן עזרת ישראל וימין משה. כעשר שנים (1907–1917) שימש רב ראשי בסלוניקי, ובהמשך היה הרב הראשי – בתואר הראשון לציון (1921), השתתף כציר בקונגרס הציוני הי"ג, שימש נשיא כבוד של ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים ועוד.

מפרסומיו: זיכרון מאיר (1936); קול קורא לעזרה (1920). רוב חידושיו נשרפו בשרפה הגדולה שפרצה בסלוניקי. נותרו רק חידושיו בירחון המאסף של הרב בן־ציון קואינקה, חידושיו בתוך ספרי ה"יש"א ברכה", בספר פני יצחק של הרב יצחק אבולעפיה וחידושים שפורסמו בספרי רבנים אחרים.