נושא: שוואים

.

ניקודן של מילים לועזיות בלשוננו

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, דִּיסְקוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, סִסְמָה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.

[1] הערת המזכירות המדעית: על כתיב אל"ף לציון תנועת a יפה הכלל שנקבע בכללי התעתיק מלועזית לעברית: תנועת a אפשר לציינה ב־א במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, וראוי לכותבה בשמות קצרים בני שתיים־שלוש אותיות (בלי האל"ף). בשמות הקצרים היא נכתבת גם בכתיב מנוקד.
[2] על דגש ביו"ד במילים לועזיות ראו ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות.

 

כתיב וניקוד

עיקרי תורת הניקוד

אֲקַדֵּם – ידיעון האקדמיה

אקדם 34

.

2.4.1 הדגש החזק באותיות שוואיות

א. דגש חזק הבא במילה (או בנטייתה) יבוא בצורות הנוטות גם כאשר האות שוואית. למשל: יִקַּח יִקְּחוּ, עִוֵּר עִוְּרִים, מַסָּע מַסְּעֵי־, כִּסֵּא כִּסְּאוֹ (ומכאן: כִּסַּאֲךָ כִּסַּאֲכֶם), זְמַן זְמַנִּי זְמַנְּכֶם, אֵשׁ אִשָּׁם אִשְּׁכֶם, חֹק חֻקּוֹ חֻקְּכֶם, עַכָּבִישׁ עַכְּבִישׁ־ עַכְּבִישִׁים, לְבַד לְבַדִּי לְבַדְּכֶם, שֶׁל שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ.

(אין הכוונה לשמות שנטייתם על דרך משקל אחר, כגון אִשָּׁה אִשְׁתִּי, זִכָּרוֹן זִכְרוֹנוֹת.)

ב. אחרי ה' הידיעה בא דגש חזק בכל האותיות השוואיות (חוץ מן אהחע"ר), והמ"ם השוואית בכלל, כגון הַמְּבַשֵּׂר.

ג. יו"ד שוואית בראש המילה בא בה דגש כשלפניה מ' השימוש, כגון מִיְּשִׁיבָה, מִיְּרוּשָׁלַיִם (על דרך מִיְּשֵׁנֵי־, מִיְּרֻשָּׁתְךָ שבמקרא).

ד. אחרי ו' ההיפוך היו"ד השוואית רפה כבמקרא, כגון וַיְהִי.

במקרא יש נטייה שלא לתת דגש באותיות שוואיות; כך למשל יִקְחוּ, עִוְרִים, מַסְעֵי־, כִּסְאוֹ. המנקד את האותיות השוואיות רפות כבמקרא – לא טעה.

.

אַחֲרַאי, אַחְרַאי; אַחֲרָיוּת, אַחְרָיוּת

אַחֲרַאי וגם אַחְרַאי, אַחֲרָיוּת וגם אַחְרָיוּת (שווא או חטף פתח בחי"ת).

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

פורים

מרדכי

מקורו של השם מרדכי בשם האל מַרדוּך – האל הראשי של בבל. בתנ"ך האל הזה נקרא מְרֹ(א)דַךְ והוא מכונה בֵּל (צורתה האכדית של המילה בַּעַל – 'אדון').
המשך קריאה >>