נושא: כינוי מושא

הכללים אושרו בישיבה שעג.

הכללים ודוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים להם – המובאים להלן – נועדו להסדיר את נטיית הפעלים חבורי כינויי המושא בעברית ימינו.

שתי דרכים בעברית להבעת פועל וכינוי מושא: (א) פועל חֲבור כינוי מושא במילה אחת; (ב) פועל ולצידו נטיית המילה 'את'. שתי הדרכים משמשות בעברית זו לצד זו (למשל: "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם" – במדבר ז, א), אולם בימינו גבר מאוד השימוש בדרך השנייה. השימוש בזו הראשונה לא פסק, אם כי עיקרו בספרות ובשפה גבוהה.

במקורות העבריים, וראש וראשון בהם המקרא, יש ריבוי של צורות פועל חבורות מושא, ובכמה מן הזמנים והגופים מִגוון צורות. כך למשל רגיל ההבדל בכמה מן הצורות החבורות בין תנועת ל' הפועל שלפני הכינוי בעבר לתנועתה בעתיד (ובשאר הזמנים), כגון שְׁמָרַנִי בפתח אבל יִשְׁמְרֵנִי (וכן שָׁמְרֵנִי) בצירי, גְּאָלָם בקמץ אבל יִגְאָלֵם בצירי. עם זאת יימצאו  גם צורות מעטות בעתיד שהושפעו מתנועת העבר, כגון יֶאֱהָבַנִי (בראשית כט, לב), יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג) או יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָׁם (שמות כט, ל), ולצידן אף ניקודים נוספים: יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד), תְּבָרְכַנִּי (בראשית כז, יט, לא), אֲמִילַם (תהלים קיח, י, יא, יב). מנגד צורות לא מעטות לא תועדו במקורותינו כלל או שהתיעוד להן נדיר מאוד. כך לדוגמה נדירים מאוד הפעלים בעבר חבורי כינויי המושא לנוכחים או לנוכחות עד כי במקרא מתועדת רק הצורה בֵּרַכְנוּכֶ֫ם (תהלים קיח, כו).

ריבוי הצורות בחלק מן הנטייה והיעדר התיעוד בחלקים אחרים הם שיצרו את הצורך בקביעת הכללים.

במקרים של ריבוי צורות יש שנקבעו בכללים שלהלן כמה צורות חלופיות. בכך ניתן ביטוי גם לדרך המיעוט במקרא – או לצורות מלשון חכמים השונות מאלה המוכרות מלשון המקרא – אם סברה האקדמיה שיש להן מהלכים בציבור או שהן עשויות להיות טבעיות יותר לדוברים בימינו. כך למשל בעתיד עם כינויי הנסתר – לצד שתי החלופות הרגילות במקרא בסיומת ־ֵהוּ, ־ֶנּוּ – ניתנת גם הסיומת הקצרה ־וֹ (יִשְׁמְרֵהוּ, יִשְׁמְרֶנּוּ וגם יִשְׁמְרוֹ); ובעבר בפועלי ל"י ניתנות צורות על דרך לשון חכמים, דוגמת בְּנָאוֹ, לצד מקבילותיהן מן המקרא – על דרך בָּנָהוּ.

עם זאת לרוב נבחרה צורה אחת לדרך המלך, והניקודים החריגים אינם מובאים בלוחות הנטייה (אם כי כמובן אין הצורות החריגות המתועדות פסולות מִלשמש גם כיום).

במקרים של היעדר תיעוד נקבעו והושלמו הצורות על דרך ההיקש. כך למשל נטיית העבר של הנוכחת בגופים השונים, שכמעט אין לה תיעוד, נקבעה בחיריק בין היתר על פי כמה צורות מתועדות עם כינוי המדבר, כגון לִבַּבְתִּ֫נִי (לִבַּבְתְּ אותי). ראו עוד להלן 4.

צורות נטייה שלא נזקקו להכרעה (בהיותן אחידות במקרא) לא נדונו, אך הן מובאות כמובן בדוגמאות הנטייה בלוחות הנספחים.

אין מובאות בלוחות הצורות האלה:

א. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות תאורטיות, ובראשן צורות חוזרות כגון שמרנונו ('שמרנו אותנו'), ראיתָךָ ('ראיתָ אותךָ').
(לשם כך משמשות בעברית דרכים אחרות, ובהן הפעלים בבניינים החוזרים, כגון נשמרנו, וצירוף נטיית המילה עֶצֶם לפועל, כגון ראית עצמך.)
במקרא דוגמה אחת לצורה חוזרת בכינוי חבור: "וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).

ב. צורות פועל חבורות כינויי מושא שהן צורות הפסק, כגון יִשְׁמְרֶךָ או יִשְׁמְרֶךָּ (לפי הנהוג בהחלטות האקדמיה בדקדוק שלא לעסוק בצורות הפסק).

1. בעבר נסתר הצורה הארוכה משמשת רק בפועלי ל"י, כגון עָשָׂהוּ. לפי זה הצורה בנסתר היא שְׁמָרוֹ (ולא שְׁמָרָ֫הוּ); וכן בנוכח שְׁמַרְתּוֹ (ולא שְׁמַרְתָּ֫הוּ).

2. בבניין קל בשורשי ל"י לצד צורות על דרך לשון המקרא כגון פָּדַנִי, פָּדָהוּ יש גם צורות על דרך לשון חכמים כגון פְּדָאַ֫נִי, פְּדָאוֹ, וכן בנוכח לצד פָּדְךָ – פְּדָאֲךָ (ולא פְּדָאָךְ).

3. בבניין הפעיל בגזרות ע"ו והכפולים בפעלים בגוף השלישי בעלי הכינויים החבורים ה"א הבניין מנוקדת בחטף סגול: הֱשִׁיבַנִי הֱשִׁיבְךָ הֱשִׁיבוֹ וכו', הֱשִׁיבַתְנִי וכו', הֱשִׁיבוּנִי וכו'; הֱסִבַּנִי הֱסִבְּךָ הֱסִבּוֹ וכו'.
בגופים ראשון ושני הניקוד בחטף פתח – על דרך וַהֲבֵאתָהּ (דברים כא, יב), וַהֲמִתִּיהָ (הושע ב, ה).
במקרא גם צורות גוף שלישי בחטף פתח, כגון וַהֲשִׁיבְךָ (בראשית מ, יג), הֲפֵרָם (במדבר ל, יג).

4. בצורת הנוכחת חבורת כינוי המדברים התי"ו מנוקדת בחיריק (מלא): שְׁמַרְתִּינוּ ('שמרת אותנו').
במקרא הוֹרַדְתֵּנוּ (יהושע ב, יח).

5. בריחוק מן הטעם (לפני הכינוי לנוכחים ולנוכחות) הקמץ בצורות כגון שְׁמָרַתְכֶ֫ם ('שָמרה אתכם'), שְׁמָרוּכֶ֫ם ('שָמרו אתכם'), מְצָאתִיכֶ֫ם ('מצאתי אתכם') אינו משתנה לשווא, וכן בפועלי ע"ו כגון שָׂמוּכֶ֫ם ואף בפועלי ל"י כגון פָּדַתְכֶ֫ם, פָּדוּכֶ֫ם.

6. בבניין קל נשמרת ההבחנה בין נטיית פועלי פְּעֹל/יפעֹל החבורים (שתנועת ע' הפועל משתנה בה לשווא) לנטיית פועלי פְּעַל/יפעַל החבורים (שהתנועה אינה משתנה בה), כגון שִׁמְרוּהוּ, יִשְׁמְרוּהוּ לעומת פְּתָחוּהוּ, יִפְתָּחוּהוּ (ברם: יִפְתְּחוּכֶם).

7. בעתיד ובציווי עם כינויי הנסתר והנסתרת שלוש חלופות אפשריות – בסיומת ־ֵ֫הוּ, ־ֶ֫נּוּ, ־וֹ לנסתר; ־ֶ֫הָ, ־ֶ֫נָּה, ־ָהּ לנסתרת. לדוגמה: יִשְׁמְרֵהוּ יִשְׁמְרֶנּוּ יִשְׁמְרוֹ, יִשְׁמְרֶהָ יִשְׁמְרֶנָּה יִשְׁמְרָהּ; אֶבְנֵהוּ אֶבְנֶנּוּ אֶבְנוֹ, אֶבְנֶהָ אֶבְנֶנָּה אֶבְנָהּ; שָׁמְרֵהוּ שָׁמְרֶנּוּ שָׁמְרוֹ, שָׁמְרֶהָ שָׁמְרֶנָָּה שָׁמְרָהּ; בְּנֵהוּ בְּנֶנּוּ בְּנוֹ, בְּנֶהָ בְּנֶנָּה בְּנָהּ.

8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.

9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן

10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.

הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]

11. להבעת המושא בכינוי המדבר הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון לְשָׁמְרֵנִי (ולא לְשָׁמְרִי), לְלָקְחֵנִי או לְקַחְתֵּנִי (ולא לְלָקְחִי או לְקַחְתִּי).
במקרא לְתִתִּי.

12. בבניין קל בנוכח בנוכחים ובנוכחות שני דגמים אפשריים: (א) בשווא בפ' הפועל ובתנועה בע' הפועל; (ב) בתנועה בפ' הפועל ובשווא בע' הפועל. לדוגמה: לִשְׁמָרְךָ וגם לְשָׁמְרְךָ, לִשְׁמָרְכֶם וגם לְשָׁמְרְכֶם (וכן בצורות המקור עם כינוי הנושא: בִּשְׁמָרְךָ וגם בְּשָׁמְרְךָ, בִּשְׁמָרְכֶם וגם בְּשָׁמְרְכֶם).

13. בפעלים מסוימים בבניין קל גם נטיית שם הפועל (ולא רק המקור) מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת על דרך הגזרה (בתי"ו) והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: לְקַחְתֵּנִי וגם לְלָקְחֵנִי, לְקַחְתְּךָ וגם לְלָקְחֲךָ או לִלְקָחֲךָ [כמו לִמְשָׁחֲךָ] וכו'; לְתִתֵּנִי (במקרא לְתִתִּי) וגם לְנָתְנֵֵנִי, לְתִתּוֹ וגם לְנָתְנוֹ; לְלִדְתָּהּ וגם לְיָלְדָהּ, לְדַעְתֵּנוּ וגם לְיָדְעֵנוּ.

14. היו"ד בגזרת ל"י
ל' הפועל יו"ד אינה נכתבת לפני הכינויים החבורים אם איננה כתובה בצורות הפועל הגרודות, כגון אֶרְאֶךָ, אֶבְנֵהוּ, עֲנֵנִי, עוֹשֵׂנִי (ולא אֶרְאֶיךָ, אֶבְנֵיהוּ, עֲנֵינִי, עוֹשֵׂינִי).

15. ניקוד ע' הפועל לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות
בע' הפועל של בניין פיעל ושל בינוני קל, המנוקדת ברגיל צירי, בא פתח או סגול לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות כשע' הפועל היא אהח"ע, ובא פתח או צירי כשל' הפועל היא אהח"ע. לדוגמה: רִחַמְךָ או רִחֶמְךָ, פֵּאַרְכֶם או פֵּאֶרְכֶם, מְנַחֶמְכֶם או מְנַחַמְכֶם, יְבַהֶלְךָ או יְבַהַלְךָ, לְרַחֶמְכֶם או לְרַחַמְכֶם, גּוֹאַלְךָ או גּוֹאֶלְךָ; שִׁלַּחֲךָ או שִׁלֵּחֲךָ, רִפַּאֲךָ או רִפֵּאֲךָ, מְשַׁגַּעֲכֶם או מְשַׁגֵּעֲכֶם, יְטַמַּאֲכֶם או יְטַמֵּאֲכֶם, לְשַׁלֵּחֲךָ או לְשַׁלַּחֲךָ, בּוֹלַעֲךָ או בּוֹלֵעֲךָ.