נושא: משקל פַּעָל

צורות ותצורות

משקל פַּעְלָן ונספחיו

בבוא האקדמיה להכריע בשאלת ניקודם של 'כלבן', 'קרתן' ו'רפתן', היא העדיפה את הניקוד בלא דגש, כדרך המלך במשקל פַּעְלָן: כַּלְבָן, קַרְתָן, רַפְתָן.
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

צַבָּע או צַבָּעִי?

מאמרים

על העברית בלשון השידור

כתיב וניקוד

עיקרי תורת הניקוד

צורות ותצורות

חקלַאי וחקלָאִי – על הסיומות ־ַאי ו־אִי

המכנה המשותף

עברית אלקטרונית: משושה, אַכָּן, מתג, שנאי, נעימון

זכר ונקבה

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

מילים מתגלגלות

מילים בסולם הדרגות

זכר ונקבה

גנן בגן הילדים

למד לשונך

למד לשונך 68

אֲקַדֵּם – ידיעון האקדמיה

אקדם 15

.

2.1.1 שמות במשקל פַּעָל בעלי ע' הפועל הח"ע

בשמות במשקל פַּעָל שע' הפועל שלהם הח"ע – באה פ' הפועל בתנועת a (לפני ה"א וחי"ת בפתח; לפני עי"ן בקמץ) בכל הנטייה. למשל: נַהָג נַהַג־ נַהָגִים נַהָגֵי־; פַּחָח פַּחַח־ פַּחָחִים פַּחָחֵי־ פַּחָחוּת; שָׁעָן שָׁעַן־ שָׁעָנִים שָׁעָנֵי־.

הערה: מילים שצורת היסוד שלהן או צורתן הנוטה מתועדת במקרא בסגול (לפני הח"ע האמורות להיות דגושות) – יתקיים בהן הניקוד שבמקרא, כגון אָח אֶחָיו, אֶחָד אַחַד־, גַּחֶלֶת גֶּחָלִים גַּחֲלֵי־, בַּהֶרֶת בֶּהָרוֹת.

ראו עוד משקל פַּעָל.

.

כלל ג – הסגול בצורות נקבה מלעיליות

שמות שצורתם כשל השמות המנויים בכלל ב, והם צורות נקבה של משקלים זכָריים, נטייתם ביחיד כנטיית השמות בכלל ב, ובריבוי כשל השמות הזכָריים. למשל: דּוֹבֶרֶת דּוֹבַרְתָּם אבל דּוֹבְרוֹת (על פי דּוֹבֵר דּוֹבְרִים), זַמֶּרֶת זַמַּרְתֵּנוּ אבל זַמָּרוֹת זַמָּרוֹתֵינוּ, מַגֶּדֶת אבל מַגִּידוֹת, מַמְזֶרֶת אבל מַמְזֵרוֹת, צַדֶּקֶת אבל צַדִּיקוֹת (על פי צַדִּיק צַדִּיקִים).

נטיית היחיד של השם מֵינֶקֶת – מֵינִקְתּוֹ מֵינִקְתָּהּ.

.

כלל א – דין הקמץ בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים

כל קמץ הבא בשם הנפרד בהברה מוטעמת שהיא ההברה האחרונה, משתנה לפתח בנסמך היחיד ולפני כינויי הנוכחים ־כֶם,־כֶן. למשל: דָּבָר דְּבַר־ דְּבַרְכֶם, מַלְכָּה מַלְכַּת־ מַלְכַּתְכֶם, סוֹלְלָה סוֹלְלַת־(תותחים)[1], רָץ רַץ־ רַצְכֶם, כְּתָב כְּתַב־ כְּתַבְכֶם, תְּשׂוּמָה תְּשׂוּמַת־(לב,[2] ליבו).
יוצאים מכלל זה השמות המסתיימים ב־ָא, שהקמץ בהם מתקיים בנסמך היחיד. למשל: מוֹצָא מוֹצָא־, תָּא תָּא־ (אבל מוֹצַאֲכֶם, תַּאֲכֶם).

הערות

  1. כלל זה כוחו יפה גם בשמות שהקמץ בהברתם האחרונה מתקיים בנטייה, כגון השמות במשקל פַּעָל: דַּיָּן דַּיַּן־ דַּיַּנְכֶם. ואולם אין הדברים אמורים בשמות בסיומת ־ָה הנוטים על דרך הסגוליים. [3]
  2. גם שמות שבמקרא בא בהם קמץ בצורת הנסמך, כגון שְׁאָר, שְׁאָט, מִקְצָת – הקמץ בהם משתנה לפתח: שְׁאַר־, שְׁאַט־, מִקְצַת־; הוא הדין בשם מָנָה: מְנַת־, על מְנַת.
  3. צורת הנסמך של לָבָן היא לְבַן־ וגם לְבֶן־.
  4. צורת הנסמך של חָלָב היא חֲלַב־ לצד חֲלֵב־.

[1] וראו עוד משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.
[2] וגם תְּשׂוּמֶת לב על פי "תְּשׂוּמֶת יד" שבמקרא – בנסיגת הטעם לפני הברה מוטעמת (שבסומך).
[3] ראו כלל ט – משקל פְּעָלָה, סעיף 3; כלל יז – משקל מִפְעָלָה, משקל תִּפְעָלָה.

.

כלל ה – קמץ הבא לתשלום דגש

הקמץ מתקיים בכל מקום שהוא בא לתשלום דגש. למשל: חָרָט חָרַט־ חָרָטִים, חָרָשׁ חָרַשׁ־ חָרָשִׁים חָרָשֵׁי־ (משקל פַּעָל); עָרִיץ עָרִיצִים עָרִיצֵי־, שָׂרִיג שָׂרִיגִים, רָהִיט רָהִיטִים, סָרִיס[1] סָרִיסִים, פָּרִיץ[1] פָּרִיצִים (משקל פַּעִיל); חָרוּב חָרוּבִים, חָרוּץ חָרוּצָה חָרוּצִים (משקל פַּעוּל); (שַׂר) שָׂרִים שָׂרֵי־ שָׂרֵיכֶם, שָׂרָה שָׂרוֹת שָׂרוֹת־ שָׂרוֹתֵיהֶן, (צַר) צָרִים צָרֵי־ צָרֵיכֶם, צָרָה צָרַת־ צָרוֹתֶיהָ; פָּרֹכֶת פָּרוֹכוֹת.

[1] מן סָרִיס, פָּרִיץ יש במקרא צורות על משקל פָּעִיל (הלא דגוש), כגון סְרִיס המלך, סְרִיסֵי פרעה, פְּרִיץ חַיּוֹת.

.

כלל ח – משקל פַּעָל ומשקל פָּעוֹל

1. הקמץ מתקיים בשמות במשקל פַּעָל.[1] למשל: דַּיָּן דַּיָּנֵי־ דַּיָּנֵיכֶם, פָּרָשׁ פָּרָשֵׁי־, חַיָּב חַיָּבֵי־, חַלָּשׁ חַלָּשֵׁי־, נַיָּד נַיָּדֵי־; וַסָּת וַסָּתֵי־, מַדָּד מַדָּדֵי־, קַטָּר קַטָּרֵיהֶם; אַגָּס אַגָּסֵי־.

יוצאים מכלל זה השמות אַגָּן אַגְּנֵי־, אַיָּל אַיְּלֵי־, וכן צַוָּאר צַוְּארֵיהֶם.

בשמות מרובעים הגזורים במשקל פַּעָל (היינו שמות המציינים את עושה הפעולה) הקמץ מתקיים.[2] למשל: סַרְטָט סַרְטָטֵי־, פַּרְנָס פַּרְנָסֵי־ פַּרְנָסֵיכֶם (בעלי עיסוק); אַוְרָר אַוְרָרֵי־, צַנְתָּר צַנְתָּרֵי־ (כלים ומכשירים).

בשמות המרובעים האחרים אין הקמץ מתקיים. למשל: אַבְזָם אַבְזְמֵי־, אַרְנָב אַרְנְבֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי, סַחְלָב סַחְלְבֵי־, סַפְסָל סַפְסְלֵי־.

2. צורות הנקבה יחידה של שמות במשקל פַּעָל נוצרות בדרכים שונות (וכולן כשרות): במשקל סגולי, כגון זַמָּר זַמֶּרֶת; בסיומת ־ָה, כגון רַוָּק רַוָּקָה; בסיומת ־ִית, כגון סַפָּר סַפָּרִית. הצורות במשקל הסגולי נוטות ביחיד על פי כללי המשקלים הסגוליים, למשל זַמַּרְתֵּנוּ.[3]
הקמץ בצורות הנקבה מתקיים, למשל: סַפָּרִית סַפָּרִיתְכֶן סַפָּרִיּוֹת־(צמרת), רַוָּקָה רַוָּקַת־ רַוָּקוֹת־, זַמָּרוֹת זַמָּרוֹת־(אופרה).

צורת הנקבה של אַיָּל היא אַיָּלָה או אַיֶּלֶת, ובנטייה: אַיֶּלֶת־ אַיַּלְתִּי (על דרך הסגוליים) אַיְּלוֹת־(השדה).

3. הקמץ מתקיים במשקל פָּעוֹל – בשמות המציינים את עושה הפעולה (אדם או כלי). למשל: לָקוֹחַ לָקוֹחוֹת לָקוֹחוֹת־ לָקוֹחוֹתָיו, כָּרוֹז כָּרוֹזוֹת, סָמוֹךְ סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשׁ פָּגוֹשֵׁי־.
כן הקמץ מתקיים בשמות האלה: מָמוֹן מָמוֹן־ מָמוֹנְכֶם מָמוֹנוֹת, נָמוֹש נָמוֹשׁוֹת, פָּמוֹט פָּמוֹט־(כסף), פָּעוֹט פָּעוֹטוֹת,[4] פָּשׁוֹשׁ פָּשׁוֹשִׁים.

הערה: סיומת הרבים במשקל פָּעוֹל בעל הקמץ המתקיים היא ברגיל במקורות העברית ־וֹת, וכך נוהגות המילים בימינו, כגון לָקוֹחוֹת, כָּרוֹזוֹת, פָּעוֹטוֹת. בכמה שמות נוהגת סיומת הרבים ־ים, כגון במילים פָּגוֹשׁ, פָּשׁוֹשׁ, פָּמוֹט (פָּמוֹטִים לצד פָּמוֹטוֹת).

כן הקמץ מתקיים במשקלים פָּעוֹלָאפָּעוֹלַאי, שהם תולדות פָּעוֹל. למשל: אָמוֹרָא אָמוֹרָאִים, סָבוֹרָא סָבוֹרָאִים; אָמוֹדַאי אָמוֹדָאִים.

[1] ראו גם שמות במשקל פַּעָל בעלי ע' הפועל הח"ע.
[2] אבל שמות בעלי שתי הברות שוות נשקלים במשקל פַּלְפַּל. ראו פתח ודגש בנטייה.
[3] ראו הסגול בצורות נקבה מלעיליות. הכלל נוסח במזכירות המדעית בעת עריכת המהדורה השלישית.
[4] אולם דבר פָּעוּט [ש"ת], דברים פְּעוּטִים.

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.