נושא: קמץ

מטבעות לשון

כמה שנאמר

במרכז ההגדה ניצב סיפור יציאת מצרים המבוסס על דרשות וביאורים לפסוקים מן התורה – הביטוי כְּמָה שֶׁ־ זהה במשמעו לביטוי כְּמוֹ שֶׁ־, אך ההגייה היא בקמץ רגיל שתנועתו a. כלומר ההגייה הנכונה היא Kema.

המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

עיקרי תורת הניקוד

אֲקַדֵּם – ידיעון האקדמיה

אקדם 32

.

כלל א – דין הקמץ בצורת הנסמך ולפני כינויי הנוכחים

כל קמץ הבא בשם הנפרד בהברה מוטעמת שהיא ההברה האחרונה, משתנה לפתח בנסמך היחיד ולפני כינויי הנוכחים ־כֶם,־כֶן. למשל: דָּבָר דְּבַר־ דְּבַרְכֶם, מַלְכָּה מַלְכַּת־ מַלְכַּתְכֶם, סוֹלְלָה סוֹלְלַת־(תותחים)[1], רָץ רַץ־ רַצְכֶם, כְּתָב כְּתַב־ כְּתַבְכֶם, תְּשׂוּמָה תְּשׂוּמַת־(לב,[2] ליבו).
יוצאים מכלל זה השמות המסתיימים ב־ָא, שהקמץ בהם מתקיים בנסמך היחיד. למשל: מוֹצָא מוֹצָא־, תָּא תָּא־ (אבל מוֹצַאֲכֶם, תַּאֲכֶם).

הערות

  1. כלל זה כוחו יפה גם בשמות שהקמץ בהברתם האחרונה מתקיים בנטייה, כגון השמות במשקל פַּעָל: דַּיָּן דַּיַּן־ דַּיַּנְכֶם. ואולם אין הדברים אמורים בשמות בסיומת ־ָה הנוטים על דרך הסגוליים. [3]
  2. גם שמות שבמקרא בא בהם קמץ בצורת הנסמך, כגון שְׁאָר, שְׁאָט, מִקְצָת – הקמץ בהם משתנה לפתח: שְׁאַר־, שְׁאַט־, מִקְצַת־; הוא הדין בשם מָנָה: מְנַת־, על מְנַת.
  3. צורת הנסמך של לָבָן היא לְבַן־ וגם לְבֶן־.
  4. צורת הנסמך של חָלָב היא חֲלַב־ לצד חֲלֵב־.

[1] וראו עוד משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.
[2] וגם תְּשׂוּמֶת לב על פי "תְּשׂוּמֶת יד" שבמקרא – בנסיגת הטעם לפני הברה מוטעמת (שבסומך).
[3] ראו כלל ט – משקל פְּעָלָה, סעיף 3; כלל יז – משקל מִפְעָלָה, משקל תִּפְעָלָה.

.

דְּיוֹקָן – צורת הרבים

צורת הרבים של דְּיוֹקָן היא דְּיוֹקְנָאוֹת או דְּיוֹקָנִים.

תנו דעתכם: הקמץ מתקיים בסמיכות לטעם – דְּיוֹקָנוֹ (ולא דיוקְנו).