מאמריםאבא בנדויד זכור בציבור בזכות פועלו בייעוץ לשון ברדיו ובטלוויזיה. לרגל יום השלושים למותו נערכה במכון מזי"א בירושלים התכנסות לזכרו, והכותב הוזמן לומר כמה מילים על הנפטר. השיחה נסַבּה סביב אימוץ לשון המקורות בעיצוב הסגנון המופתי בעברית שלנו. הנושא ממשיך להיות אקטואלי, ועמדותיו של בנדויד עדיין ראויות לשוב ולהיזכר.
המשך קריאה >>
מילים מתגלגלותעורכי הלשון רגילים לתקן את הכותבים 'בטח' או 'בטוח' ומעדיפים תמורתם את 'ברור', 'ודאי', 'ללא ספק' ודומיהם. התחקות על גלגולי המשמעות של מילים מן השורש בט"ח עשויה לשפוך אור על הרקע לתיקון.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהמילית את לציון מושא ישיר מיודע היא מן המילים הנפוצות ביותר בעברית. מה החוקיות בשימוש בה ומתי נוהגים לוותר עליה?
המשך קריאה >>
אישים כותביםראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון סבר שהמילית אֶת לציון המושא הישיר מיותרת ונהג להשמיטהּ בדיבור ובכתיבה. בעניין זה התנהל פולמוס בינו ובין איש הלשון יצחק אבינרי.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןשני הביטויים 'מלבד' ו'חוץ מן' משמשים בימינו במקרים רבים באותה המשמעות, אך מלשון המקורות עולה תמונה מורכבת יותר, ובעקבותיה יש המבקשים להבחין ביניהם.
המשך קריאה >>
זכר ונקבההעברית נוטה להביע סתמיות בדרך כלל בצורת זכר, אבל יש גם שימוש בצורות נקבה דוגמת 'זאת אומרת', 'בכל זאת', 'אחת היא לי', 'לא עלתה על ליבי'.
המשך קריאה >>
שגיאות נפוצותכיום נפוצים למדי משפטים כמו 'ניפגש שבוע הבא', 'שבוע שעבר דיברנו'. דרך הביטוי התקנית היא: 'ניפגש בַּשבוע הבא'; 'בַּשבוע שעבר דיברנו'.
המשך קריאה >>
שאלות ותשובותהמילה בערך והמילית כ־ שוות במשמען בהקשר זה לציון קירוב או אומדן, ולכן הבאתן זו לצד זו היא כפילות מיותרת.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןבעברית בת ימינו המילה יֵשׁ ונטיותיה בגוף שלישי – יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנָהּ, יֶשְׁנָם, יֶשְׁנָן – משמשות פעמים הרבה שימוש זהה: "שכונה אחת יש בירושלים ושמה רחביה" לצד "שכונה אחת ישנה בירושלים ושמה רחביה".
המשך קריאה >>
שגיאות נפוצות'ראשית כול' כמו 'קודם כול' הוא ביטוי פותח לדבר שהוא הקדמה ובסיס לכל מה שייאמר אחר כך. לעומת זאת 'שנית' הוא ביטוי השייך לסדרה: ראשית… שנית… שלישית…
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהמבנים הקלסיים בעברית הם דברים רבים, דברים הרבה (מן המקרא) ודברים מרובים (מן המשנה), אך כבר בתלמודים מצוי המבנה הרבה דברים (תחילה רק בראש משפט).
עניין של סגנוןבדרך כלל רצוי לחזור על מילת היחס, אך בהחלט יש מקום לשיקול דעתו של הכותב ולנתונים כמו אורך המשפט ומידת הקרבה בין השמות.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןאנו נשאלים הרבה על תקינות השימוש בצירוף 'בתור' במשמעות 'בתפקיד של', 'במעמד של', 'כ־'. בקרב מתקני הלשון בימינו הדעות חלוקות – יש המסתייגים משימוש זה ויש שאינם מוצאים בו פסול.
המשך קריאה >>
שגיאות נפוצותהרצף כְּשֶׁ, בדיוק כמו כַּאֲשֶׁר, פותח פסוקית זמן ועונה על השאלה 'מתי', ואילו המילית שֶׁ־ פותחת פסוקיות העשויות לענות על השאלה 'איזה' או 'מה'.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןאחת משאלות הניסוח המתגלגלות שוב ושוב לפתחנו היא אם נכון לומר 'החל מ־' או 'החל ב־' – יש מקום לשני הניסוחים, ואין סיבה להעדיף דווקא אחד מהם.
עניין של סגנוןפסוקית זיקה ממשיכה מוסרת מידע חדש – פעולה או מעשה שזמנם לאחר המידע המסופר במשפט הראשי, ולרוב הם אף תוצאה שלו.
הגייהבעברית בת ימינו המבנה הרגיל כולל רק ו' אחת הבאה לפני האיבר האחרון של שם המספר: מאה ושלושים, מאה שלושים ושתיים, חמשת אלפים ארבע מאות וחמש עשרה. אך כמובן אין מניעה לחזור על ו' החיבור גם לפני האיברים האחרים, כרגיל בלשון המקורות.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבהזמנה לערב הורים נכתב: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדם לקראת המפגש". את המשפט הזה אפשר לנסח גם כך: "ההורים מתבקשים לשוחח עם ילדיהם לקראת המפגש". שתי דרכי הניסוח האלה רווחות בעברית בכל תקופותיה, ושתיהן כמובן כשרות גם בימינו.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןאנו נשאלים על המבנה היה + בינוני (פועל בזמן הווה), כגון 'הייתי יָשֵׁן', 'היינו נפגשים' – מה מקורו של מבנה זה ומתי מקובל להשתמש בו?
מאמריםהמחבר עומד על משמעו המדויק של הפועל מהווה, מדגים שימושים לא מדויקים בו ומציע ניסוחים חלופיים.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהביטוי הנדון מתועד בעיקר למן ספרות ההשכלה, וכבר אז אנו מוצאים את שני הניסוחים: מדובר על ומדובר ב. עיון במקורות מלמד כי יש יסוד לשניהם, אך כפי שנראה יש עדיפות מסוימת למדובר ב.
המשך קריאה >>
מאמריםבמאמר מסופר על האתגרים שהמציאות החדשה מציבה ליועצי הלשון, על העקרונות שעליהם נוהגים להקפיד במיוחד ואיך חידושי הלשון והדקדוק משתלבים בלשון השידור.
המשך קריאה >>
מטבעות לשון'שוב (או חזור) לשלום' או 'שוב (או חזור) בשלום'? בביטויים אלו הגרסה המקובלת בימינו היא דווקא 'בשלום'. כך אנו מוצאים תמיד גם במקרא, למשל: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי".
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןבכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןנשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןבהצגה של טיעונים סותרים או היבטים הפוכים רווחים צמדי הביטויים 'מצד אחד… ומצד שני' או 'מצד אחד… ומצד אחר'. כן משמשת הגרסה הארמית 'מחד גיסא… ומאידך גיסא' ואף קיצורה 'מחד… ומאידך'. מה מעמדם של ביטויים אלו?
שאלות נפוצותמבנה הכלאיים 'הסכים לו לעשות' איננו מומלץ, ומוטב לנקוט תמורתו את אחד המבנים הרגילים בלשוננו – 'הרשה לו לעשות', 'הסכים שהוא יעשה'.
המשך קריאה >>
שגיאות נפוצותמה הביא לשימוש המוטעה בתחילית יו"ד במקום בתחילית אל"ף? מקורו של השיבוש בהרגל הגייה בעברית בת ימינו: רוב הדוברים אינם הוגים את העיצור אל"ף.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןמתקני לשון רבים ממליצים לנקוט את הביטוי לאור רק בהקשרים חיוביים או ניטרליים. אך מדובר בשאלה של ניסוח וסגנון, ואלה נתונים לשיקול דעתו ולטעמו של הכותב.
גם וגםשלושת הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים לציון דבר המצורף למכתב. מה מסתתר מאחוריהם?
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןמקובל להמליץ על הצורה המיודעת: 'רותי היקרה', 'מאיר היקר', וכך גם 'מר כהן הנכבד', 'גב' לוי הנכבדה'. שם פרטי מיודע מטבעו, ולכן שם התואר המצטרף אליו אמור לבוא בה"א הידיעה.
המשך קריאה >>
גם וגםביטויים רבים משמשים בלשוננו להבעת תודה, ובהם הביטוי 'רַב תודות' או 'רוב תודות'. ביטוי זה על שתי נוסחאותיו נתחדש בעברית החדשה.
המשך קריאה >>
צירופיםנכון לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.
מטבעות לשוןזכר ונקבהנשאלנו איזה ביטוי נכון יותר – כאחד או כאחת, ואם יש להתאים את הביטוי למינם הדקדוקי של השמות הקשורים אליו. תשובתנו היא ששני הביטויים נכונים ואפשר להשתמש בכל אחד מהם הן לשמות בזכר הן לשמות בנקבה.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןיש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה.
המשך קריאה >>
זכר ונקבהבפיוט הידוע 'ונתנה תוקף' נאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". מדוע משמשת צורת הזכר 'מעבירין'? ומדוע רבים אינם מבחינים בכך?
המשך קריאה >>
יחיד ורביםשתי צורות הרבים 'בתי כנסת' ו'בתי כנסיות' הן תקניות. הראשונה עולה בקנה אחד עם דרך הריבוי הרגילה של צירופי הסמיכות, ואילו השנייה משמשת בעיקר בלשון הגבוהה ובספרות.
המשך קריאה >>
פיסוקמובאת כאן סקירה על השימוש בסימני הפיסוק בכתיבה העברית ועל תולדות כללי הפיסוק מימי ועד הלשון ועד ימינו.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןבעברית בת ימינו רווחים מבנים מעין 'מורי ותלמידי הכיתה', 'העלאת והורדת נוסעים', 'הכרעת וגזר הדין'. אלו מבני סמיכות שבהם שתי המילים הראשונות הן במעמד נסמך, ואחריהן בא סומך המשותף לשתיהן. אנשי לשון בני ימינו חלוקים בשאלה אם לפסול מבנים אלו או להתירם.
עניין של סגנוןניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןכמה דרכים שביסודן המילה 'בין' משמשות בלשוננו לציון הבחנה וקשר:
בין ובין; בין ל־; בין לבין; בין ו־. האם יש עדיפות לאחת מהן?
המשך קריאה >>
פיסוקלעיתים קרובות אנו נשאלים אם ו' החיבור יכולה לבוא לאחר פסיק או נקודה. התשובה העקרונית היא כן!
המשך קריאה >>
מאמריםמכווני הלשון עוסקים רבות בשאלת השלילה של הנשוא השמני והנשוא-הבינוני ב'אין' או ב'לא'. הקושי העיקרי הוא בתקנת משפטים דומים שנשואם בינוני. כאן קשה יותר לכותבים לקבל את המומלץ: "אין הוא הולך", "הוא איננו הולך".
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןאנו נשאלים לעיתים על תקינות הרצף 'את אותו', 'את אותה' וכדומה, כגון במשפט "אנחנו קוראים את אותו הספר". בבסיס השאלה עומדת הכפילות שיש לכאורה בשימוש המילה 'את'.
גם וגםשתי הצורות – כָּמוֹךָ וגם כְּמוֹתְךָ – טובות ותקניות. כמו במקרים רבים אחרים, אף כאן מדובר בשתי צורות חלופיות – הראשונה מלשון המקרא והשנייה מלשון חכמים.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהאקדמיה ממעטת לעסוק בענייני ניסוח ולא דנה בשאלת ו/או, ואולם רבים מסתייגים משימוש זה – משפטנים ואנשי לשון כאחד.
המשך קריאה >>
מאמריםהמבנה ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית וחדר אף ללשון הכללית. מובאות כאן שתי דעות על השימוש במבנה זה – של השופט חיים כהן ושל הבלשן פרופ' משה אזר.
המשך קריאה >>
שאלות נפוצותשאלת השימוש בעתיד בתפקיד ציווי היא בעיקרה שאלה של סגנון. יש המסתייגים משימוש זה משום שהוא חורג מדרכי הציווי שירשנו מן המקורות. אחרים סוברים שמדובר בהתפתחות טבעית בלשון החיה.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןבלשון ימינו, ובייחוד בלשון הכתובה, רווח למדי השימוש בנטיותיה של המילה הִנֵּה בתפקיד אוגד: "התובעת הינהּ מנכ"לית החברה". שימוש זה אינו עולה בקנה אחד עם שימושיה של המילה הִנֵּה בעברית הקלסית.
המשך קריאה >>
מטבעות לשוןזכר ונקבהיש מקום לשתי דרכי ההבעה: 'שלוש רגלים' על פי הכתוב בספר שמות ו'שלושה רגלים' על פי הנוהג בלשון חז"ל בשינוי המשמעות ובשינוי המין הדקדוקי שחלו במילה.
המשך קריאה >>
גם וגםשני הניסוחים 'הגעתי הַבַּיְתָה', 'הגעתי לַבַּיִת' כשרים. הצורה 'הביתה' מקבילה לצורה 'לבית' בדומה לזוגות מצרימה–למצרים, ירושלימה–לירושלים, הָעִירָה–לעיר.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהקדמת שם המשפחה לשם הפרטי נחוצה ברשימות שמיות לפי א"ב. בכל הקשר אחר מומלץ לכתוב את השם הפרטי תחילה.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהמקפידים ללכת אחר לשון המקורות נמנעים בדרך כלל מן השימוש בצירוף על ידי לציון עושה הפעולה, ובוחרים ככל האפשר בניסוח פעיל, כגון 'התושבים הזועמים חסמו את הכניסה ליישוב'.
המשך קריאה >>
צירופיםבלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. אולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןהאם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.
המשך קריאה >>
צירופיםשתי דרכי היידוע תקניות: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.
המשך קריאה >>
עניין של סגנוןמקומה המתבקש של ה"א הידיעה הוא כבכל צירוף סמיכות, לפני הרכיב השני: עורך הדין, בדיוק כמו 'רופא השיניים', 'דוברת המשרד', 'אוצר התערוכה', 'מנהלת הלשכה', 'מדריך התיירים', 'מבקרת המדינה'.
המשך קריאה >>
גם וגםכינויי הרמז זאת וזו (בחולם, כלומר בתנועת o) נרדפים, כלומר אין הבדלי משמעות ביניהם. הכינוי זאת מלשון המקרא והכינוי זו מלשון חכמים. כינויי הרמז אלה ואלו נרדפים גם הם.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםהאקדמיה לא פסקה אם יש לראות בצירופים האלה יחיד או רבים. עם זאת יש הממליצים לראות בהם רבים: 'השנה וחצי האחרונות', 'השעה ורבע הראשונות'.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבצירופים שרכיבם הראשון כַּמָּת – אפשר להתאים את הפועל הן לרכיב הראשון הן לרכיב השני: 'הרוב הצביע' או 'הרוב הצביעו'.
המשך קריאה >>
דרך המלך לפתיחת משפט זיקה היא במילת הזיקה (ש או אשר). למשל: 'המספר שהגעת אליו איננו מחובר' או 'המספר שאליו הגעת איננו מחובר'.
בצירוף שמות שביניהם או – ההתאם הוא בלשון יחיד או בלשון רבים, כגון 'שמעון או ראובן יבוא', 'שמעון או ראובן יבואו'.
[ישיבת המליאה רטז]
המבקש למסור התרחשויות שהיו זו אחר זו, ינקוט משפט איחוי ולא משפט מורכב.
כך למשל במקום לומר 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, שהמשיך אחר כך בדרכו' יש לומר: 'נפגשתי ברחוב עם ידידי, והוא המשיך אחר כך בדרכו'.
הפסוקית במשפט הראשון נקראת משפט זיקה ממשיך, דהיינו משפט זיקה לא מצמצם המוסר עובדה שהתרחשה אחרי האמור במשפט העיקרי. אין השימוש בה יאה בעברית.
ההחלטה – על פי הערה למונח 'משפט זיקה ממשיך' במונחי דקדוק לבתי ספר.
[ישיבת המליאה קנד]
בצירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת) – ההתאם של הפועל (או של האוגד) הוא לרכיב הראשון (הכמת) או לרכיב השני, כגון 'רוב האנשים הלכו' או 'רוב האנשים הלך' (כך גם: רבע, עשירית, עיקר, זוג, כלל וכיו"ב).
אין לפסול גם התאם לפי התוכן: 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכלו להצביע', לצד 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכל להצביע'; 'חלק מן האוכלוסייה לא תוכל להצביע'.
השימוש במבנה התחבירי "היה זה פלוני שאמר" שימוש פסול הוא, ומן הלעז בא ללשוננו. ראוי לומר 'פלוני הוא שאמר' על דרך 'אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך'.
[ישיבת המליאה צא]
נכון הוא: 'אלפא שָׁוֶה תשעים מעלות' וגם 'אלפא היא תשעים מעלות'.
שָׁוֶה – בלשון יחיד זכר, והוא על דרך "ארבעים חסר אחת" ועל דרך המונחים המקובלים בפעולות החשבון 'כפול', 'מחולק'. לפי זה ייאמר 'אחת ועוד שתיים שָׁוֶה שלוש' (ולא "שווֹת").
[ישיבת המליאה צב]
1. צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה' הידיעה – כגון 'גֶּרבּיל אלנבי', 'ישימונית תמנע' – לא תבוא בו ה' הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה' הידיעה – כגון 'דרור הירדן', 'צבי הנגב' – ה' הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה' הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]
2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה' הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: 'כלב־ים', 'כלב־ים מצוי'; 'נְחש־מים', 'נחש־מים אירופי'; 'מַקּור־חסידה תמים'.
שם הסוג הוא בה' הידיעה, כגון 'כלב־הים', 'נְחש־המים', 'מַקּור־החסידה', כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: 'הכלב', 'העורב', 'הרקפת'.
3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה' הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: 'צבי ישראלי', 'גֶּרבּיל דרומי', 'עורב אפור', 'נורית עגולת־עלים'.
[1] החלטה דומה התקבלה בנוגע למונח ממונחי השירה והפיוט בימי הביניים: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְפֻיֶּטֶת – צירוף הסמיכות מיודע ותוארו אינו מיודע [ישיבה שד].
[ישיבת המליאה סו]
צירוף שמות תואר כגון (מסמך) חברתי־כלכלי, אפשר ליידעו בשתי דרכים: יידוע שם התואר הראשון או יידוע כל אחד משמות התואר. לדוגמה: 'המסמך החברתי־כלכלי' או 'המסמך החברתי־הכלכלי'. סימון המקף בצירוף כזה אינו חובה.
[ישיבת המליאה ריג]
צירוף של שני שמות המחוברים בו' החיבור והמציין מושג אחד אפשר ליידעו בראשו. למשל: 'הדין ודברים', 'הדין וחשבון', 'המשא ומתן', 'הנושא ונותן', 'המוציא ומביא', 'המיקח וממכר'. אפשר גם ליידע כל אחד מן השמות, למשל: 'המיקח והממכר', 'המשא והמתן'.
צירוף מעין זה נתפס כמושג אחד בין שהוא מיודע בראשו ובין שה' הידיעה באה בראש כל אחת ממילות הצירוף, ועל כן ייאמר: 'הדין וחשבון הוגש'; 'המשא והמתן הארוך'.
סיומת הרבים באה תמיד בשני השמות. למשל: 'דינים וחשבונות', 'משאים ומתנים'.
מילת השאלה לָמה משמשת הן לסיבה הן לתכלית. צמצומה לתכלית בלבד סותר את שימוש המקורות במילה זו. במָקום שדרושה הבחנה בין סיבה לתכלית ראוי להשתמש במילים כגון מדוע או מפני מה לסיבה ולשם מה לתכלית.
[ישיבת המליאה צב]
צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.
[ישיבת המליאה ריז]
מותר השימוש בצירופי סמיכות במעמד נסמך על דרך 'בית חולים שדה' (שלא כמבנה המצופה "בית חולי שדה"); כמו כן מותר היידוע של צירופים אלו ברכיב השני, כגון 'בית החולים שדה'.
[ישיבת המליאה רצו]
שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.
במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.
הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).
[1] צורת הרבים של דּוּ־קֶרֶן (שם מין מצמחי ארץ ישראל) – דּוּ־קַרְנִים.
אין האקדמיה פוסלת את השימוש הלוואִי במילה עוד, כגון 'האות הוענק לעוד שלושה חיילים'; 'מעצרו הוארך בעוד שבוע' (לצד 'האות הוענק עוד לשלושה חיילים'; 'מעצרו הוארך עוד בשבוע').
[ישיבת המליאה רטז]
1. שם העצם הבא אחר אותו, אותה, אותם, אותן יכול לבוא ביידוע או שלא ביידוע, כגון 'אותו המקום' או 'אותו מקום'.
2. השימוש בצורות אלו במשמעות של זהות (sameness) מותר, כגון 'ניפגש באותו המקום ובאותה השעה'.
הצירוף הנכון הוא נחקר באזהרה, חקירה באזהרה (ולא "נחקר תחת אזהרה").
[ישיבת המליאה רלה]
עברית לשבתעברית לשבתעברית לשבתעברית לשבת
