קטגוריה: סיומת ־ָן

עֵרָן הוא שם עברי ותיק למדי. הוא נזכר בתנ”ך כשמו של אחד מנכדי אפרים (במדבר כו, לו).

גיזרון השם אינו מחוור דיו. על פי רוב מקובל לומר שהנו”ן אינה מן השורש, אלא נוספת לו כסיומת טיפוסית לשמות עבריים דוגמת אָרנן, זֵיתן, עֵינן ושִׁפטן, לצד שמות מוכרים יותר בסיומת ־וֹן דוגמת גדעון, גרשון, נחשון, שמעון ושמשון. הסיומות ־ָן (בתנועה a) והסיומת ־וֹן (בתנועה o) מקורן אחד: בענף הכנעני של השמות השמיות חל מעתק של a ארוכה ל־o בתנאים מסוימים (הבלשנים מכנים זאת “המעתק הכנעני”). אף בלשונות שמיות אחרות מוצאים את הסופית ־ן בשמות פרטיים וסביר להניח שהיא התפתחה מתפקיד דקדוקי מסוים (למשל ליצירת שם תואר או לציון הקטנה).

מכל מקום לפי זה הרכיב הראשון הוא עֵר. השם עֵר כשלעצמו ידוע מן המקרא – בנו של יהודה, ואף השם הקרוב לו עֵרִי – בנו של גד. יש מן החוקרים שהסבירו בפשטות כי מדובר במילה הכללית עֵר שעניינהּ ‘לא ישן’, ובהרחבה גם ‘זריז’, ‘נמרץ’, ‘מלא חיים’. פעלים מן השורש עו”ר נפוצים במקרא במגוון הקשרים: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב), “עוּרָה לָמָּה תִישַׁן” (תהלים מד, כד), “עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר” (שופטים ה, יב), “הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלַ͏ִם” (ישעיהו נא, יז) ועוד.

משורש זה גזורה גם המילה הארמית עִיר במשמעות ‘מלאך’,[1] כגון “וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת” [=והינה מלאך וקדוש יורד מן השמיים] (דניאל ד, י). מכאן הביטוי “עירין קדישין” בלשון הפיוט ובלשון התפילה.

אחרים הציעו שהרכיב (או השם) עֵר קשור אל השורש עׄו”ר/עׄי”ר באוגריתית (העיצור עׄ נהגה כמו غ בערבית; בתעתיק המדעי: ġ) במובן ‘שומר’, כגון בנוסח הברכה האוגריתי “אִלם תערכ תשלמכ” (‘האלים ישמרוך וישלמוך’),[2] ואולי זו כוונת הפסוק “כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף” (דברים לב, יא).[3] לפי זה ייתכן כי עֵר עניינו ‘שומר’, ‘מגן’, ואולי דווקא בצורה הסבילה: ‘שמוּר’, ‘מוּגן’. יש הקושרים לכאן את השם המקראי יָעוּר (או במסורת הכתיב: יעיר), שם תאופורי מקוצר שלפי זה מורה ‘האל ישמור’.

בכיוון אחר לחלוטין – ייתכן כי הנו”ן של ערן היא מן השורש, אבל הצורה המקורית הייתה ‘עדן’, כמו שאומנם משתקף בכמה מתרגומי המקרא (ליוונית ולארמית־סורית) ובנוסח השומרוני של התורה.

השם ערן לבנים שב ונתחדש בפי דוברי העברית החדשה.

_________________________

[1] המילונים מציעים גלגול משמעות מעין ‘ער’ > ‘צופה’, ‘משקיף’ > ‘מלאך’.

[2] בספר איוב מוצאים את שני הפעלים האלה בסמיכות דומה: “כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ” (ח, ו). יש מן החוקרים שסברו שהן ‘תערכ’ האוגריתי הן ‘יעיר’ העברי (מן הפסוק באיוב) גזורים מן השורש נע'”ר, המקביל אל נט”ר (שמובנו כידוע שמ”ר). מחלוקת חוקרים זו נתרחבה למחלוקת כללית על אופי ההקבלה של מילים וביטויים בלשונות שמיות (מומלץ לעיין במבחר המקורות).

[3] לבד מן השמות הפרטיים זו הפעם היחידה שבה מוצאים מילה מן השורש הזה בחמשת חומשי התורה.

הפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן ייחודיים בצורתם. הם דומים לפעלים דוגמת נוֹפֵף וסוֹבֵב (משקל פּוֹלֵל של בניין פיעל), הִתְנוֹפֵף והִסְתּוֹבֵב (משקל הִתְפּוֹלֵל של בניין התפעל), אבל שני העיצורים האחרונים שלהם אינם זהים. מהו אפוא השורש של הפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן, ומה פשר צורתם הייחודית?

ביסודם של פעלים אלו עומד כמובן השורש רי”ק המוכר משם התואר רֵיק, אך תוספת הנו”ן מלמדת שהם לא נגזרו ממנו ישירות. ואכן לצד שם התואר המקראי רֵיק יש בלשון חז”ל שם תואר מקביל בתוספת נו”ן: רֵיקָן. שם תואר זה משמש הן במשמעות המוחשית היסודית, כגון “שתי עגלות […] אחת טעונה ואחת ריקנית – מעבירין פרוקה מפני הטעונה” (ירושלמי בבא קמא ג:ד, ג ע”ד), הן במשמעות מושאלת ‘בּוּר וחסר דעת’: “שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון” (בבלי סנהדרין לז ע”ב ועוד).

נראה שהצורה רֵיקָן נוצרה בהוספת הסיומת ־ָן לשם התואר רֵיק, בדומה ללֵץ ולֵצָן.[1] נעיר כי שם התואר רֵיקָן שונה מן המילה המקראית רֵיקָם (“וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם”), שהרי היא תואר הפועל בדומה למילים אָמְנָם, חִנָּם, יוֹמָם.

מן המסורות הכתובות של ספרות חז”ל עולות שלוש צורות פועל בבניין פיעל שנגזרו מן רֵיקָן: רִקֵּן, רֵיקֵן ורוֹקֵן. הצורה רִקֵּן – בחיריק ובדגש – מתאימה לתבנית הרגילה של בניין פיעל. הצורה רֵיקֵן משמרת את הצירי המלא של רֵיק ורֵיקָן (צורה זו מתועדת רק בשני עדי נוסח). הצורה רוֹקֵן, הנוהגת כיום, מתועדת בעברית של חז”ל פעם אחת בנטיית שם הפועל: “לרוקן כל נכסי האומות וליתן לך” (ויקרא רבה כד, ז). ייתכן שהצורה בדפוסים יסודה בחילוף גרפי בין וי”ו ליו”ד. ואולם צורת פועל זו מתועדת בארמית, למשל בתרגום אונקלוס: “וּתְרוֹקְנוּן יָת מִצְרָיִם” (לשמות ג, כב: “וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם”).[2]

כמו כן, לצד הפעלים בבניין פיעל מצוי בלשון חז”ל פועל בבניין התפעל (נתפעל) שבו הווי”ו בטוחה: נִתְרוֹקַן – למשל על המילים “וְהַבּוֹר רֵק” (בראשית לז, כד) נאמר בבראשית רבה: “נתרוקן בורו של יעקב” – ואפשר שצורת הפועל רוקן בבניין פיעל נוצרה כך (במשקל פּוֹלֵל) בהשפעת הצורה נתרוֹקן.[3]

הפועל רוֹקֵן נדיר מאוד בספרות העברית עד לדורנו. ואין פלא בדבר: לרשות הדוברים והכותבים עמד הפועל המקראי הֵרִיק (בבניין הפעיל) שמשמעותו זהה: “וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ” (בראשית מב, לה), “וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב” (ויקרא כו, לג; רש”י: “כששולף החרב מתרוקן הנדן”). וכמו בימינו גם בעבר היו שהטו אותו על דרך גזרת פ”י: הוֹרִיק. למשל על הכתוב בשירת הים “אָרִיק חַרְבִּי” נאמר במדרש ויקרא רבה: “מוריק אני את חרבי בהן” (צורת הטיה זו נחשבת לא תקנית).

לעומת זאת כנגד הפועל הִתְרוֹקֵן לא עמד פועל מקראי, והשימוש בו למן ספרות חז”ל רווח למדי.

בעברית של העשורים האחרונים הפועל רוֹקֵן ושם הפעולה רִיקוּן הולכים ותופסים את מקומם של הפועל הריק ושל שם הפעולה הרקה. עד לא מכבר הריקו את האשפה (ואלו שלא הקפידו על לשונם “הוריקו” אותה), ואולם הדוברים כיום יעדיפו לרוקן אותה. אך על תיבות הדואר האדומות עדיין כתובים זמני הרקה.

לצד השימוש המוחשי בפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן רווח השימוש המושאל, כגון ‘ריקון התפקיד מתוכן’. שימוש דומה מצוי בכותרת מאמרו של אחד העם: “שמות שנתרוקנו מתוכנם” (1897).

____________________________

[1] לפי השערה אחרת, שהעלה (בלשון שמא) חוקר הלשון בן־ציון גרוס, הצורה רֵיקָנִים היא ביסודה צורת רבים של רֵיק בריבוי כפול (בדמיון מה למילה ניצנים), וממנה נוצרה בגזירה לאחור צורת היחיד רֵיקָן.

[2] אף בארמית רֵיקָן הוא שם התואר – לציון חפץ ריק או אדם ריק (וממנו נגזר בארמית הפועל) – וסביר שהוא נשאל ללשון חז”ל מן הארמית. 

[3] לדעת חוקר הלשון משה בר־אשר התנועה o באות השורש הראשונה בצורה נתרוקן היא פרי המעתק a > o, בהשפעת העיצור התוכף האחורי ק (באות השורש השנייה): נתרָקן > נתרוֹקן. הדוגמה המובהקת היחידה המוכרת במבנה הזה היא הפועל נתיוֹאש (< נתיָאש); אף בה העיצור א התוכף הוא עיצור אחורי.

מונחים מן המילון לביולוגיה המולקולרית והמיקרוביולוגיה (תשנ”ה) והמילון לביולוגיה כללית (תשס”ט)

יצורון, תשנית, מַעֲצָב, קולטן, צוותאות, מעבדן, אַקְטָר

תַּשְׁנִית (מוטציה)

תשנית היא שינוי במערך הגנטי (genotype) של פרט מסוים הגורם לשינוי בתכונותיו. יש תשניות המתרחשות באופן אקראי, יש תשניות הנגרמות מהשפעות סביבתיות כגון זיהום, ויש תשניות שהאדם יוזם, כגון לצורך פיתוח זן של פרי או ירק.
המילה תַּשְׁנִית בנויה כמו המילים תַּבְנִית, תַּמְצִית, תַּכְלִית. בכולן התי”ו הראשונה והתי”ו האחרונה אינן מן השורש.
מן המילה תשנית נגזרה המילה מְתַשְׁנֵת, שהיא החלופה העברית למוּטָגֵן (גורם חיצוני לתשנית).

יְצוּרוֹן (מיקרואורגניזם)

יצורון הוא יצור חד־תאי זעיר שאפשר לראותו רק במיקרוסקופ, כגון חיידק או אמבה.
בביולוגיה, מטבע הדברים, יש מונחים רבים המציינים הקטנה. במילה יצורון ההקטנה מצוינת על ידי הסיומת וֹן, וכך גם במילה וְרִידוֹן (סעיף דק של וריד). גם הסיומת ־ִית עשויה לציין הקטנה, כגון במילים רִשְׁתִּית, כַּדּוּרִית (דם). דרך אחרת לציין הקטנה היא הכפלה של אות או הברה מסוף המילה. למשל: גּוּפִיף, עוֹרְקִיק (סעיף דק של עורק), עַלְעַל (חלק מעלה מורכב). ויש שההקטנה מצוינת על ידי הוספת שם תואר, כגון ‘עץ ננסי’, ‘קרפדה גמדית’ (מין של קרפדה), ‘שן זעירה’.

מַעֲצָב (גנגליון)

מעצב הוא צביר של תאי עָצָב.
המילה עָצָב – סיב בגוף המעביר תחושות וגירויים – מקורה בימי הביניים. כמו מונחים מדעיים רבים בני אותה תקופה היא נשאלה ללשוננו מן הערבית: עַצַבּ (השורש הערבי עצ”ב מציין ליפוף וקשירה). בצורת הרבים עֲצַבִּים חָברוּ צליל המילה בערבית והמילה המקראית עֲצַבִּים שמשמעה פסילים ואלילים.

קוֹלְטָן (רצפטור)

קולטן הוא תא או קצה עָצָב המזהה שינוי או גירוי בסביבה וגורם לייצור אותות עֲצַבִּיִּים בתגובה.
המילה קוֹלְטָן זהה בתבניתה למילה נוֹגְדָן ולמילים נוספות מתחום הביולוגיה והרפואה:
מוֹשְׁכָן – אַטְרַקְטַנְט, חומר המושך חרקים או בן זוג מן המין השני.
דּוֹחֲיָן – רֶפֵּלֵנְט, חומר הגורם להרחקתו של דבר, כגון חומר דוחה חרקים.
סוֹתְרָן – אַנְטִידוֹט, תרופה הסותרת את השפעותיו של רעל.
קולטן הוא גם מתקן לניקוז מי גשמים – בור מכוסה בסבכת ברזל המחובר למערכת הביוב.

צַוְתָּאוּת (סימביוזה)

צוותאות היא תופעה שבה שני יצורים שונים (שני צמחים, שני בעלי חיים או צמח ובעל חיים) חיים בצוותא בקשר מרחבי הדוק מתמשך או תמידי. לעיתים כל אחד מן היצורים מפיק תועלת ממשנהו, ולעיתים רק יצור אחד מפיק תועלת.
המילה צוותאות נוצרה מן המילה הארמית צַוְתָּא המצויה בספרות חז”ל והמשמשת בעברית החדשה בביטוי “בצוותא”. המקבילה העברית של צוותא היא צֶוֶת. בלשון חז”ל מצוי גם הפועל צָוַת (=התחבר, היה לחֶבְרָה): על הפסוק ממגילת קהלת “כי זה כל האדם” (יב, יג) מובא בתלמוד הפירוש המדרשי: “כל העולם כולו לא נברא אלא לִצְוֹת לזה”.

מַעְבְּדָן (לבורנט)

מעבדן הוא מי שעובד במעבדה. צורת הנקבה: מַעְבְּדָנִית.
את המילה מַעְבָּדָה חידש אליעזר בן־יהודה במשמעות “מקום של עבודה, בפרט מיוחד לעבודת נסיונות של חכמת הכמיה”, כהגדרתו במילון. החידוש מבוסס על המשמעות המילולית של המילה הלטינית לַבּוֹרָטוֹרְיוּם = מקום של עבודה.
המילה מעבדן דומה בצורתה למילה מִנְהֲלָן – מִנְהָלָה (או מִנְהָל) בתוספת ־ָן.
המילה מעבדן מתועדת במילונים משנות השישים של המאה העשרים.

אַקְטָר (אוֹטוֹקְלָב)

אקטר הוא מְכָל לעיקור ולחיטוי של אביזרים רפואיים וכלֵי מעבדה על ידי הפעלת קיטור בלחץ גבוה. המילה נוצרה משורש המילה קיטור במשקל אַפְעָל, הנדיר יחסית, בזיקה לצלילי המילה הלועזית.
בתנ”ך קיטור משמעו עשן, ובעברית החדשה – אדים שנוצרים ממים רותחים. ממשמעות זו חודשה בסוף המאה התשע־עשרה המילה קַטָּר – כשעוד פעלו הקטרים באמצעות קיטור.

תחפיף, אל־ריח, מסקרת, בסיס איפור

תַּחְפִּיף (שמפו)

תחפיף הוא תכשיר לחפיפת הראש.
המילה תַּחְפִּיף מצטרפת לקבוצה גדולה של מילים באותו משקל המציינות תכשירים וחומרים, ובהן תַּחְלִיב, תַּרְחִיף, תַּרְחִיץ, תַּמְהִיל, תַּחְמִיץ (מרינדה), תַּרְכִּיז, תַּרְסִיס, תַּרְכִּיב. ועוד ברשימה הזאת המילים המחודשות תַּקְרִישׁ (ג’ל לשיער) ותַקְלִיף (פילינג).
המשמעות הבסיסית של השורש חפ”ף היא שפשוף וניקוי. את חפיפת הראש ירשנו מלשון חז”ל, למשל “נזיר חופף ומפספס [מפריד] אבל לא סורק” (משנה נזיר ו, ג). ויש קשר בין חַפִּים מפשע – נקיים מחטא, ובין חפיפת השיער – ניקויו מלכלוך.
את המילה תַּחְפִּיף הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס”ה (2005).

אַל־רֵיחַ (דאודורנט)

תַּכְשִׁיר אַל־רֵיחַ נועד להפחית את ריח זיעת הגוף, בעיקר מבית השחי. הצירוף אל־ריח הוא בבואה של המילה הלועזית: de – שלילה; odor – ריח.
הצירוף אל־ריח מצטרף לצירופים ותיקים ממנו שנוצרו באותו האופן: אַלְחוּט, אַלְחוּשׁ, אַל־חֶלֶד, אַל־מַתֶּכֶת ועוד. מן המילה אַלְחוּט אף נוצר שם התואר אַלְחוּטִי ושם בעל המקצוע אַלְחוּטַאי או אַלְחוּטָן, ומן המילה אַלְחוּשׁ נוצר הפועל אִלְחֵשׁ ושם הפעולה אִלְחוּשׁ (הרופאים מבחינים בין אִלחוּש של איבר בגוף ובין הרדמה של הגוף כולו).
הצירוף תַּכְשִׁיר אַל־רֵיחַ אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס”ז (2007).

מִסְקֶרֶת (מַסְקָרָה, “רימל”)

מסקרת היא תכשיר לצביעת הריסים, לעיבוים ולהארכתם.
המילה מִסְקֶרֶת היא לבוש עברי למילה הלועזית מַסְקָרָה, והיא שקולה במשקל המילה מִבְרֶשֶׁת. השורש סק”ר נגזר מן סִקְרָא שבלשון חז”ל – צבע אדום עז ששימש בימי קדם לכתיבה וגם לצביעה ליד העיניים. בישעיהו ג, טז מתוארות בנות ציון תיאור שלילי למדי ובין השאר נזכר שהיו “מְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם”, ועל כך נאמר במדרש איכה רבה: “שהיו מסקרות את עיניהם בסיקרא”.
את המילה מִסְקֶרֶת הציעה הוועדה למילים בשימוש כללי, והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס”ה (2005).

בְּסִיס אִפּוּר (מייק־אפ)

בלי ניקוד: בסיס איפור.
בסיס איפור הוא תכשיר שתכליתו ליצור מראה אחיד וצבע אחיד של עור הפנים והצוואר (על ידי כיסוי הפגמים) והוא משמש בסיס לאיפור הפנים.
שם הפעולה אִפּוּר והפעלים אִפֵּר והִתְאַפֵּר נוצרו בעברית החדשה, ככל הנראה בעקבות המילה המקראית אֲפֵר – שמשמעה כיסוי לעיניים: “וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו, וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא” (מלכים א כ, מא). בדומה לאֲפֵר, גם האיפור מכסה את הפנים ומשווה להם מראה אחר.
הצירוף בְּסִיס אִיפּוּר אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס”ה (2005).

המונח התקני שנקבע באקדמיה ללשון העברית הוא מַקְלֵף. השם שקול במשקל מַפְעֵל, משקל המכשירים, כמו מַצְפֵּן, מַגְהֵץ, מַפְסֵק, מַחְשֵׁב ועוד. בציבור רווחת גם המילה קוֹלְפָן הבנויה מהוספת הסיומת ־ָן לצורת הבינוני קוֹלֵף, בדומה למילים כגון פּוֹתְחָן, רוֹכְסָן, אוֹגְדָן. ויש גם המכנים את הכלי קוֹלֵף יְרָקוֹת.

מכיוון שיש יתרון לקיומה של צורה אחת – אנחנו ממליצים לדבוק בשם הכלי מַקְלֵף – כפי שנקבע במילון למונחי כלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל”ח (1977).

קָלַף וקילף

בלשון חז”ל משמשים שני הפעלים קָלַף בבניין קל וקִלֵּף בבניין פיעל – ללא הבדל משמעות, וכך גם בימינו. גם הצורות הסבילות המקבילות מתועדות בלשון חז”ל: קָלוּף (בינוני פעול) ונִקְלַף (בבניין נפעל) – המתקשרות לבניין קל; מְקֻלָּף (בבניין פועל) – המתקשרת לבניין פיעל. עוד מתועדת צורת התפעל (נתפעל): “תאינה שנתקלפה” (תוספתא).

אל הפעלים מן השורש הזה מצטרפים גם השמות קְלִפָּה וקְלָף (עור מעובד).

הן הפעלים הן השמות מן השורש קל”ף מופיעים בעברית לראשונה בלשון חז”ל. השורש מוכר מן הארמית לניביה.