נושא: ראשי תיבות

הגייה

דּוּחַ או דּוֹח?

ההגייה התקנית של המילה היא דּוּחַ – כהגיית המילים רוּחַ ולוּחַ. ואיך כותבים – דוח או דו"ח? בעניין זה שתי הדרכים נכונות, ואפשר לכתוב את המילה בגרשיים או בלעדיהם
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

לקראת הבחירות: יחדה ונגדה, שדולה, מצע, אחריות דיווח

זכרו: מי שמצביע – משפיע!
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

רואים וקוראים בעברית: צג, גופן, מתאר, רמז צץ, צרופה

מאמרים

על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני

מילים לועזיות

דוקטור ובקיצור ד"ר

קיצורה של המילה דוקטור הוא ד"ר. דרך הקיצור הזאת אינה על פי הרגיל בלשוננו.
המשך קריאה >>

המכנה המשותף

משלמים ואוכלים: הסעדה, תשר, מרכולית

ט"ו בשבט

מי המציא את התפוז?

זכר ונקבה

תפקיד או תואר של אישה

למד לשונך

למד לשונך 40

.

א. סיומת נקבה בראשי תיבות

מומלץ להצמיד את סיומת הנקבה לראשי תיבות המבוטאים כמילה ממש – כאשר מדובר באישה.
למשל: מנכ"לית, מזכ"לית, יו"רית.

ראו גם צורות נקבה של תפקידים, תארים ודרגות.

.

ב. מין ומספר בראשי תיבות הגוּיים

אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.

.

ד. כתיב מנצפ"ך בראשי תיבות

כותבים בסוף ראשי תיבות אותיות מנצפ"ך סופיות אם ראשי התיבות מבוטאים כמילה ממש, כגון שָׁ"ץ (שליח ציבור), עַבָּ"ם (עצם בלתי מזוהה), נָלָ"ן (נקודה לנקודה), תָּנָ"ךְ.
אבל כאשר האות האחרונה היא כ או פ ההגויות בדגש – לא תיכתב אות סופית, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

אם המילים המקוצרות נקראות במלואן או שקוראים את האותיות בשמן, כותבים מנצפ"ך לא סופיות. למשל: מ"מ (=מֵם מֵם; מפקד מחלקה); אח"כ (= אחר כך); חוה"מ (=חול המועד).

ההחלטה בעיקרה נקבעה בכללי הפיסוק; ראו דיני הקיצור.

.

30 – גרשיים (")

גרשיים משמשים לסימון ראשי תיבות, והם באים לפני האות האחרונה של הקיצור (ואינם מוזחים משָם בנטייה). למשל:
בי"ס (בית ספר), לענ"ד (לעניות דעתי), צה"ל (צבא ההגנה לישראל), עכו"ם (עובד כוכבים ומזלות; ולא עכ"ום); רש"י (רבי שלמה יצחקי).
ובנטייה: ח"כים, רמטכ"לים, רס"ריות, וכן בשמות התואר הנגזרים: תנ"כי, צה"לי.

(ראו גם על כתיבת אות סופית בראשי תיבות.)

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א-ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12. פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.