א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.

שמות המורכבים ממילת יחס ומשֵם או מתחילית ומשֵם – מומלץ לכותבם בשתי תיבות ומקף ביניהן, ולא בתיבה אחת. למשל: עַל־מִפְלַגְתִּי, תַּת־קַרְקָעִי, בֵּין־עִירוֹנִי, חַד־מַשְׁמָעִי, דּוּ־כָּנָף, דּוּ־קֶרֶן,[1] רַב־תַּכְלִיתִי, קְדַם־צְבָאִי, אִי־תְּלוּת, אַל־מִינִי.

במקרים ספורים נשתגרה הכתיבה בתיבה אחת, כגון אַלְחוּטִי, חַדְגּוֹנִי.

הערת המזכירות המדעית: בישיבה ריז החליטה האקדמיה לדחות הצעה לכללי יידוע וריבוי של צירופים בעלי תחיליות (ולפיהם היידוע יהיה בראש הצירוף והריבוי יהיה בסופו). השתמעות ההחלטה היא שאין האקדמיה קובעת עמדה בשאלת היידוע והריבוי של צירופים בעלי תחיליות כגון 'תת־אלוף' ('התת־אלוף' / 'תת־האלוף'; 'תת־אלופים' / 'תתי־אלופים' וכיו"ב).

א. צורת הרבים של שמות שאולים המסתיימים ב־וּ, כגון קֶנְגּוּרוּ, גְּנוּ (שמות יונקים), קָקָדוּ, מָרַבּוּ (שמות עופות), היא בסיומת ־וּאִים, כגון קֶנְגּוּרוּאִים, מָרַבּוּאִים.

על צורת הרבים של שמות המסתיימים ב־וֹ ראו כלל א – החולם המלא, הערה 3.

ב. צורת הרבים של שמות בעלי חיים וצמחים המסתיימים ב־ִי, כגון יַרְגָּזִי, עוֹרְבָנִי, שֶׂכְוִי, תֻּכִּי; עִירְיוֹנִי, צִבְעוֹנִי, היא בהוספת ־ם, כגון יַרְגָּזִים, תֻּכִּים[2], צִבְעוֹנִים.

הערה: אין הדברים אמורים בשמות ממשקל פְּעִי, כגון צְבִי צְבָאִים.

שמות שהצירי בא בהם לפני הסיומות ־ִי, ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה – הצירי מתקיים בנטייתם. למשל: חֲבֵרִי חֲבֵרִיִּים, הֶמְשֵׁכִי הֶמְשֵׁכִיִּים; שְׁאֵרִית שְׁאֵרִיתָם; חֲבֵרוּת חֲבֵרוּתָם; כְּנֵסִיָּה כְּנֵסִיּוֹתֵיהֶם.
כן הצירי מתקיים לפני הסיומת ־ִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: (הֶמְשֵׁכִי) הֶמְשֵׁכִיּוּת הֶמְשֵׁכִיּוּתָם.

תנו דעתכם: בשמות בעלי סיומות הגזורים משמות שיש בהם צירי שאינו מתקיים בנטייה – יבוא שווא (או חטף) במקום הצירי. למשל: (מועָצה) אֲזוֹרִית (מן אֵזוֹר), דּוֹבְרוּת (מן דּוֹבֵר), טִפְּשִׁי, טִפְּשׁוּת (מן טִפֵּשׁ), לְבָבִי (מן לֵבָב), (רב־)מוֹקְדִי (מן מוֹקֵד), (לוח) מַלְבְּנִי (מן מַלְבֵּן), (תלת־)מְמַדִּי (מן מֵמַד), מַסְגְּרִיָּה (מן מַסְגֵּר), עֲדָתִי (מן עדה); אבל שֵׁמִי שֵׁמִיִּים (מן שֵׁם)[1], כְּתֵפִיָּה כְּתֵפִיּוֹתֵיהֶם [2].

1. הקמץ מתקיים בצורות שבהן הוא בא לפני הסיומות ־ִי (־נִי), ־ִית, ־וּת, ־ִיָּה.

דוגמאות:
לפני הסיומת ־ִי (־נִי): אֶמְצָעִי [ש"ת] אֶמְצָעִית אֶמְצָעִיּוֹת, אֶמְצָעִי [ש"ע] אֶמְצָעֵי־, חַקְלָאִי [ש"ת] חַקְלָאִיִּים, כְּנָפִי כְּנָפִיִּים, עֲמָמִי עֲמָמִיִּים, צְבָאִי צְבָאִיִּים, רָאשִׁי רָאשִׁיִּים; רוּחָנִי רוּחָנִיִּים.
לפני הסיומת ־ִִית: זָוִית זָוִיתוֹ זָוִיּוֹת, חֲצָאִית חֲצָאִיּוֹת.
לפני הסיומת ־וּת: אֶמְצָעוּת אֶמְצָעוּתוֹ, גָּלוּת גָּלוּת־ גָּלוּתֵנוּ גָּלוּיוֹתֵינוּ, דַּיָּנוּת דַּיָּנוּתוֹ, חָזוּת חָזוּתְכֶם, חַקְלָאוּת חַקְלָאוּת־, מְלָאכוּתִי מְלָאכוּתִיִּים, רָשׁוּת רָשׁוּיוֹת.
אבל אַלְמָנוּת אַלְמְנוּתָהּ אַלְמְנוּתָם.
לפני הסיומת ־ִִיָּה: חָזִיָּה [מן חָזֶה] חָזִיַּת־, מֶרְכָּזִיָּה מֶרְכָּזִיּוֹתֵיהֶם, עַגְבָנִיָּה עַגְבָנִיּוֹת־.[1]
כן הקמץ מתקיים לפני הסיומת ־ִִיּוּת (הבאה בשמות מופשטים הגזורים משמות בסיומת ־ִי). למשל: אַכְזָרִיּוּת[2] אַכְזָרִיּוּתָם, אֶמְצָעִיּוּת אֶמְצָעִיּוּתְכֶם, עֲמָמִיּוּת עֲמָמִיּוּתָם, צְבָאִיּוּת צְבָאִיּוּתְכֶם, רוּחָנִיּוּת רוּחָנִיּוּתוֹ.

2. בשמות ייחוס של עמים ומשפחות וכדומה, המסתיימים ב־ִי, הקמץ מתקיים בכל הברה שהיא (על פי מָכִירִי, עֲמָלֵקִי וכדומה הבאים במקרא). למשל: דָּוִידִי, לְבָנוֹנִי, תָּבוֹרִי, תֵּל־אָבִיבִי.

יוצאים מכלל זה: יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׁמְעֵאלִי, גְּלִילִי (לצד גָּלִילִי).

1. שמות המסתיימים ב־ָן וסיומת זו היא צורן סופי או חלק של המשקל (כלומר, הנו"ן אינה מן השורש) – הקמץ שבסיומת מתקיים בנטייה. בכלל זה השמות בסיומת ־תָן. למשל: קַבְּלָן קַבְּלָנֵי־, יוֹמָן יוֹמָנֵיהֶם, מַזְגָן מַזְגָנֵיכֶם, אִילָן אִילָנוֹת־(סרק), נוֹגְדָן נוֹגְדָנֵי־; גַּאַוְתָן גַּאַוְתָנֵי־.
כן מתקיים הקמץ במילה סַדָּן (שמקורה בארמית) ובכמה שמות שאולים: גּוֹפָן, לַבְקָן, לוֹכְסָן, לֻלְיָן.

יצאו מכלל זה השמות האלה, שאין הקמץ בהם מתקיים בנטייה:

• שמות במשקל פֻּעְלָן, פָּעְלָן: אָבְדָן, אֻלְפָּן, אֻמְדָּן, חֻרְבָּן, פֻּלְחָן, פֻּרְקָן, קָרְבָּן, שֻׁלְחָן.
• שמות במשקל פִּעְיָן: בִּנְיָן, מִנְיָן, עִנְיָן, קִנְיָן.
• שמות שונים: אַלְמָן, בֻּסְתָּן, דּוּכָן, דְּיוֹקָן[1], כִּבְשָׁן, לִפְתָּן, מִזְרָן, מִפְתָּן, פִּשְׁתָּן.[2]

לדוגמה: אֻלְפָּן אֻלְפְּנֵי־, שֻׁלְחָן שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם; בִּנְיָן בִּנְיְנֵי־; דּוּכָן דּוּכְנֵיהֶם.

הקמץ (הראשון) בשם קַיְטָנָה מתקיים בנטייה, כגון קַיְטָנַת־ קַיְטָנוֹת־.

2. הקמץ מתקיים בשמות המסתיימים בצורן הסופי ־ָר והמציינים עיסוק או תכונה. למשל: סַנְדְּלָר סַנְדְּלָרֵיכֶם, סְמַרְטוּטָר סְמַרְטוּטָרֵי־, בִּימָר בִּימָרֵי־, וכן בשמות בַּלְדָּר בַּלְדָּרֵי־, לַבְלָר לַבְלָרֵיכֶם, קֵיסָר קֵיסָרֵי־.

אבל: אוֹלָר אוֹלְרֵיכֶם, סוּדָר סוּדְרֵי־, סִינָר סִינְרֵי־, קוֹלָר קוֹלְרֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי־, ואף גִּזְבָּר גִּזְבְּרֵי־, טַפְסָר טַפְסְרֵי־ (או טִפְסָר טִפְסְרֵי־).

צורת הרבים של שמות בסיומת ־יוּת, כגון אישִיוּת, אחרָיוּת, נגזרת בדרך הרגילה בעברית: אישיוּיוֹת, אחריוּיוֹת.
המבקש להימנע מן הצורות האלה ישתמש בתחליפים, כגון סוגי אישיות, מינֵי אחריות.

על ניקוד סיומת הרבים ־וּיוֹת ראו סיומת ־וּיוֹת.

התיבה על מנוקדת בקמץ כשהיא באה בסוף צירוף, כגון בניין־עָל, מוליך־עָל.

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).