נושא: אותיות בגדכפ"ת

הגייה

הגיית הרי"ש בעברית

לא פעם פונים לאקדמיה בדאגה: לאן נעלמה הרי"ש שהתגלגלה על לשונם של קרייני החדשות? ובכלל – האומנם איננו הוגים את הרי"ש העברית כהלכה?
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

גָּנְבָה – מונח או מילת עגה

במונחי האקדמיה נקבע המונח תָּכְנָה גְּנוּבָה [בעגה: גָּנְבָה]. מדוע הוחלט שלא לאמץ את המילה גונבה כמילה תקנית?

המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

רפיון בגדכפ"ת אחרי שווא נח

איך ייתכן שבמילים רבות כגון מַרְבָד, צַרְכָן, מַלְכוּת, יַדְכֶם, בגדכפ"ת באות רפות אחרי שווא נח?
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

על ניקוד משקל פַּעְלָן

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.
המשך קריאה >>

מילים לועזיות ותעתיק

בגדכפ"ת במילים לועזיות ובשמות זרים

"בְּבַנק" או "בְּבַּנק"? "לְפָּריז" או "לְפָרִיז"?  דרך המלך היא לשמר את ההגייה של העיצורים בּ פּ במילים ובשמות אלו, אך הרוצה לרפותן הרשות בידו.
המשך קריאה >>

הגייה

מַשְׁאָב ומַשְׁאַבִּים

ההגייה התקנית של המילה משאבים היא בבי"ת דגושה: מַשְׁאַבִּים, מַשְׁאַבֵּי­־אנוש. לעומת זאת בצורת היחיד הבי"ת רפה: מַשְׁאָב (ולא "משאבּ").
המשך קריאה >>

הגייה

מְכַּכֵב או מְכַכֵּב? – הגיית ב', כ' ופ' בפעלים גזורי שם

מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל).
המשך קריאה >>

כתיב וניקוד

ניקוד אותיות השימוש

כיצד יש לנקד את אותיות השימוש מש"ה וכל"ב?
המשך קריאה >>

הגייה

מכחול, הכחיש, הכחדה

רבים הוגים מכְּחול, הכְּחיש, הכְּחדה וכדומה – בכ' דגושה. ואולם על פי כללי הדקדוק נכון להגות את המילים האלה בכ' רפה: מִכְחוֹל (כמו מִכְשׁוֹל), הִכְחִישׁ (כמו הִכְנִיס), הַכְחָדָה (כמו הַכְנָסָה).
המשך קריאה >>

הגייה

בּוֹאִי כַלָּה או בּוֹאִי כַּלָּה – על ריפוי בגדכפ"ת בראש מילה

נשאלנו מדוע יש האומרים "בּוֹאִי כַלָּה" בלי דגש קל בכ"ף, אף שידוע כי אותיות בגדכפ"ת בראש מילה דגושות בדגש קל.
המשך קריאה >>

הגייה

בְּכַרְמִיאֵל – בכ"פ בראש שמות עבריים לאחר אותיות וכל"ב

דין השמות העבריים – שמות מקומות ושמות פרטיים  – כדין כל מילה עברית: בראש השם באות בכ"פ דגושות. אבל אחרי מילות השימוש – וכל"ב – יש להגות את העיצורים האלה ללא דגש.
המשך קריאה >>

.

ב. כתיב והגייה של מילים ממוצא יווני

1. מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות בזי"ן. למשל: פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזאון.

2. מילים לועזיות שמקורן במילים יווניות בעלות האות היוונית χ נכתבות בעברית באות כ"ף, והיא מנוקדת בדגש או ברפה כפי הרגיל במבטא, כגון כּוֹלֶסְטֵרוֹל, אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה.

הערות
א. הרוצה לנקד את הכ"ף לפי כללי הניקוד של העברית רשאי לעשות כן, כגון כִּימיה, בְּכִימיה.
ב. מילים לועזיות שיש בהן הרצף ks נכתבות בקו"ף כגון מקסימום, טקסט, אורתודוקסי.

3. הסיומת ־וס במילים שאולות מיוונית מנוקדת בהתאם להגייה הרווחת בשורוק, כגון אוֹקְיָנוּס, אַפּוֹטְרוֹפּוּס, קֻלְמוּס, בֻּלְמוּס. הניקוד בחולם – כמתועד בספרות חז"ל – אפשרי. הוא הדין למילה קוֹקוּס (לצד קוֹקוֹס).

.

2.1.3 משקל פְּעַלְעַל

אות מאותיות בגדכפ"ת הבאה לאחר השווא הנח במשקל פְּעַלְעַל מנוקדת בדגש קל, כגון לְבַנְבַּן, אֲפַרְפַּר, הֲפַכְפַּךְ, שְׁפַנְפַּן.

על נטיית השמות במשקל זה ראו פתח ודגש בנטייה.

.

ד. הדגש בתי"ו בסיומת ־תָן

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).

.

2.1.4 משקל פַּעְלָן

במשקל פַּעְלָן אין בא דגש (חזק) בע' הפועל ואין בא דגש (קל) בל' הפועל, כגון סַפְרָן, כַּלְבָן, נַקְדָן, צַלְבָן, צַרְכָן.

יוצאים מכלל זה קצת שמות הבאים בדגש בע' הפועל, ואלו הם: דַּבְּרָן, דַּכְּאָן, וַכְּחָן, חַבְּלָן, טַפְּסָן (המטפס על הרים, כנגד טַפְסָן – המתקין טפסים בבנייה), עַבְּדָן, קַבְּלָן, קַבְּצָן, קַפְּדָן (וגם קַפְדָן).
בשם עַצְבָּנִי בא דגש בל' הפועל.

לפי כלל זה דרך המלך בהגיית השם חלבן היא בריפוי הבי"ת: חַלְבָן.

.

2.4.8 בגדכפ"ת אחרי תיבה המסתיימת בתנועה

בגדכפ"ת בראש תיבה דגושות גם כשהתיבה באה אחרי נסמך או אחרי מילת יחס או אחרי מילית המסתיימים בתנועה. למשל: כְּלֵי בַּיִת, לִפְנֵי בּוֹאוֹ, דּוּ־כִּוּוּנִי, אִי־בְּהִירוּת, לֹא־פָּעִיל.

יוצאים מן הכלל: הצירוף 'לא כלום' וצירופים כגון 'לפני כן', 'אחרי כן', 'כמו כן', 'אף על פי כן', '(ה)לא כן'.

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

עברית לשבת

פרשת בשלח – מי כמכה

.

כלל טו -ניקוד ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר

ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נַחַתְּ או נַחְתְּ, הִשְׁבַּעַתְּ או הִשְׁבַּעְתְּ.

התי"ו באה בדגש קל ובשווא בשני המקרים.