דוד בן־גוריון והדיבור העברי

דוד בן־גוריון (תרמ"ז–תשל"ד, 1886–1973), ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, נולד בעיירה פלונסק שבפולין בשם דוד גרין. שפת הדיבור בביתו הייתה יידיש, אך הוא ואחיו שמעו גם פולנית ורוסית. בן־גוריון למד עברית מפי סבו מגיל שלוש, ומגיל חמש למד בחדרים שונים – אחד מהם היה "חדר מתוקן", שבו למדו עברית בשיטת "עברית בעברית". שעות אחדות ביום למד גם בבית הספר הכללי, כנדרש בחוק. בן־גוריון למד גם רוסית והרבה לקרוא.

הפעילות של בן־גוריון למען העברית החלה כשהיה בן ארבע־עשרה: בחנוכה 1900 הקים עם חבריו שלמה צמח ושמואל פוקס את אגודת "עזרא", שנקראה על שם הסופר המקראי. מטרתם הייתה להנהיג את השימוש בשפה העברית כשפת הדיבור בחיי היום־יום ולהפיץ השכלה עברית בקרב הנערים בני דלת העם. האגודה פעלה כשש שנים, ובשיאה מנתה כמה עשרות חברים. חבריה ארגנו שיעורי ערב בעברית ונתנו הרצאות בנושאים ציוניים.

בשנת 1906 עלה בן־גוריון לארץ ושינה את שם המשפחה גרין לשם העברי בן־גוריון. בארץ התנסה בעבודה חקלאית בגליל והשתלב בפעילות של מפלגת פועלי ציון. ב־1911 עזב לסלוניקי ולמד טורקית, וב־1912 החל ללמוד משפטים באוניברסיטה באיסטנבול. בן־גוריון לא השלים את לימודיו וחזר לארץ, אך ב־1915 גורש למצרים בשל פעילותו הציונית. הוא הגיע לניו יורק וחזר לארץ ב־1919.

בן־גוריון התעניין כל ימיו בלשון העברית ובהתחדשותה. הוא תמך בהקמת האקדמיה ללשון העברית והיה מעורב בקידום העברית באפיקים מגוונים, ובהם מינוח עברי, עברות שמות, הנחלת העברית בקרב חיילים ועולים חדשים ועוד.[1]

כשהיה בן־גוריון חבר כנסת ריאיין אותו פרופ' בר־אדון. בן־גוריון סיפר בשיחה כיצד למד עברית מפי סבו כשהיה בן שלוש: "היה לוקח אותי על ברכיו ומלמד אותי עברית. קודם לימד את כל הדברים שבבית, וכעבור שלושה חודשים היה מדבר איתי עברית". עוד תיאר בן־גוריון את הפעילות של אגודת עזרא: "דיברנו עברית, אחר כך ההורים התחילו לדבר עברית. מקודם צחקו לנו אבל התחילו לדבר באופן שכמעט כל העיירה דיברה עברית". בן־גוריון סיפר על המצב הלשוני ששרר בארץ עם עלייתו בתחילת המאה העשרים: "בימים הראשונים לא ידעו עברית", ואת השינוי שחל בידיעת השפה לאחר מלחמת העולם הראשונה: "אז רבים מאוד כבר דיברו עברית. לא הייתה עלייה ואנשי הארץ למדו עברית". עוד הוא סיפר על הניב הגלילי שדיבר בשנותיו בגליל: "שם החלטנו לבטא בּי"ת: אבּיב, זבּובּים, אבל אחר כך אבד העסק הזה", ועל החשיבות שייחס להנחלת העברית בצבא: "לא יצא חייל מהצבא שלא ידע עברית". במהלך הריאיון תיאר בן־גוריון את העברית ששמע מפיהם של אליעזר בן־יהודה, נחום סוקולוב, ח"נ ביאליק, אחד העם, זאב ז'בוטינסקי ואחרים.

להאזנה לקטעים מתוך הריאיון:

לתכתוב הקטע

טופס דיווח על שגיאה

 

ריאיון זה הוא חלק מאוסף ציפורה ואהרן בר־אדון לתולדות תחיית הלשון העברית בדיבור־פה שנמסר לאקדמיה ללשון העברית.

שפת הדורות

בשנת 1951 כתב בן־גוריון מכתב שכותרתו "שפת הדורות" אל חברי "הקונגרס העולמי לתרבות אידית". במכתב עמד בן־גוריון על התפקיד ההיסטורי שמילאה היידיש, ותיאר את עתידה של העברית בתור "המלט התרבותי" של העם היהודי:

אנו עומדים בתהליך של קיבוץ גלויות ומיזוג גלויות. זהו תהליך כבד, נמשך ומסובך, ובו מעלות ומורדות, ואין איש יכול לנבא, לפי שעון בידו, את תוצאותיו ואת מועד השלמתו. אולם הרצון ההיסטורי ברור הוא ואיתן: אומה בעלת עצמאות מדינית־כלכלית ויחוד תרבותי והעברית שפתה, – שפת האומה בכללה ושפת כל יחיד כבן האומה, מעורה בעבר היהודי, הכולל אלפיים שנות ארץ־ישראל ואלפיים שנות גלות כאחת, מועשרת בכל יצירות־התרבות, יהודיות וכלל־אנושיות.

[…] י"ד במאי 1948 היה רק ראשית; אנו עומדים בתוך מהפכת אין־דומה־לה בתולדותינו. המתרחש כאן אין אח לו בעברנו. שבטי־גלויות מתמזגים יחד לעם אחד, מאוחד ומיוחד. העברית היא המלט התרבותי, כשם שהארץ היא המלט החמרי, והעצמאות – המלט המדיני לאומה היהודי המתחדשת.

אידיש, ארמית ושאר לשונות, שהשתמשנו בהן קודם ביצירותינו, יהוו בוודאי נושא לחקירה ולהכרה ההיסטורית החדשה שלנו, אולם מבע־התרבות העתיד שלנו יהא כולו בעברית. ומבע זה יאחד וימזג, ללא כל מחיצות, יהדות ואנושיות. הקרע ביניהן הוא נחלת הגלות, וכאן לא יישאר זכר לפירוד לא־תקין זה. […] רק העברית היא נחלת דורי־דורות. הגשר בין כל הדורות וכל התפוצות יכולה להיות רק העברית – לפחות כאן, בישראל.

המכתב פורסם בכתב העת "הדֹאר" 31 (ג), מרחשוון תשי"ב, עמ' 51–52.

————————

[1] בן־גוריון התנגד לשם הלועזי של האקדמיה ללשון העברית. למידע נוסף ראו כאן.