ריבוי ה”אתים” משעמם ומכער לשוננו

הפולמוס על "אֶת" בין דוד בן־גוריון ליצחק אבינרי

דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה בעברית נכס חשוב של העם היהודי וחלק בלתי נפרד מהתחייה הלאומית בארץ ישראל. לצד פעילותו המדינית עסק בן־גוריון בסוגיות של סגנון ומינוח. בן־גוריון סבר שהמילית ‘את’ לציון המושא הישיר מיותרת ונהג להשמיטהּ בדיבור ובכתיבה. פולמוס שניהל בנושא עם איש הלשון יצחק אבינרי חושף את עמדתו בנושא.

תחילת הפולמוס

ההתנגדות של בן־גוריון למילית המושא את נודעה ברבים, ובשנת 1950 פנה אליו הסטודנט דב איתן ושאל מדוע הוא משמיט בדבריו את את. בן־גוריון השיב בקיצור: “המשנה השמיטה ‘האתי”ם’ – ובצדק”. המכתב של בן־גוריון לאיתן צוטט בעיתון “מעריב” (“משבר ודקדוק”, 17.10.1950, עמ’ ו), וכך ניתן פרסום פומבי לעמדתו.

יצחק אבינרי מגיב

בעקבות פרסום הכתבה ב”מעריב” כתב הבלשן יצחק אבינרי סדרה של מאמרים בנושא. מאמריו נדפסו בעיתונות בטורו הקבוע “פִּנת הלשון” בשנים 1949–1953, וקובצו בספרו “יד הלשון” (תשכ”ד, עמ’ 57–61). אבינרי שלל את הנימוק של בן־גוריון (“המשנה השמיטה ‘האתי”ם’ – ובצדק”), ופירט את הסיבות הלשוניות־ההיסטוריות לנחיצות את. הוא הסביר כי את מצויה במשנה “הרבה מאוד. לא עשרות ולא מאות פעמים, אלא אלפי פעמים” (ההדגשות כאן ובהמשך במקור), והוסיף שאומנם “לפעמים חסרה ‘את’ במשנה, אך אין זו אלא השמטה שבאקראי”. אבינרי כינה את המילית את “אבן־חן קטנה ויקרה” וטען שהיא הכרחית:

בלעדיה נפגמת הטבעיות והדמות של שפתנו. כל העוקר ‘את’ מתוך המשפט בכוונה ומדעת – כאלו עוקר מפיו שן בריאה. בהשמט ‘את’ מתוך המשפט ירגיש כל עברי שכאלו נתלש משהו מתוכו.

אבינרי תיאר את השימוש המרובה באת במקורות העבריים העתיקים וקרא לסופרים העבריים להקפיד על השימוש בה. עוד הוא טען שמקור הנוהג הפסול להשמיט את את הוא חיקוי של שפות לועזיות:

הייאמן כי יסופר שבמדינה העברית תגזר גזרת שמד על מלה עברית, האופיינית ביחוד ללשון העברית? […] היום נשמיט את ה”את”, משום שאין כיוצא בה בשפת לעז; מחר נשמיט גם את הא הידיעה, ומחרתים נכפה על לשוננו מלים וצורות יתרות משום היותן נמצאות בלעז. אנה אנו באים בהתבטלות זו מפני הלועז? הכפרוצה נעשה את שפתנו? […] “את” זו חפצת חיים היא, כולה מלאה חיות וכולה מוסיפה חן ובהירות ללשוננו. מדוע תומת? מה החטא נמצא בה? כולה טובה, כולה מועילה, כולה יפה ומום אין בה.

אבינרי פנה אל בן־גוריון מעל דפי העיתון וביקש:

ארשה, אפוא, לעצמי לריב את ריבה ולבקש מלפני ראש ממשלתנו – בזכות הנמוקים וההסברות שהבאתי – כי תנתן חנינה ל”את” הקטנה, רבת הזכויות ורבת הערך והתועלת. אקוה שיודה על האמת ויעביר את רוע הגזרה.

בן־גוריון עומד על דעתו

בעקבות טוריו של אבינרי פרסם בן־גוריון מאמר בעיתון “דבר” (“בלא את”, 14.8.1953) , ובו הסביר כי אינו מבקש לגזור כליה על את, אך שב והדגיש שהשימוש בה אינו בבחינת חובה אלא רשות, “ורק במקרים יוצאים מן הכלל, יש צורך ב’את’ למען הבהיר מיהו הפועל ומיהו הנפעל, מיהו הנושא ומיהו המושא”. בן־גוריון כתב כי אומנם את מופיעה בפסוק הראשון בתורה, “אולם הפסוק הראשון בתורה – אינו אלא הפסוק הראשון. ויש פסוקים אחרים לאלפים, המתירים לעצמם להשמיט ‘את’ – ומה שמותר לתנ”ך מותר גם לנו”. בסיום מאמרו פסק:

אין “את” חובה, ואין צורך בה, ומכיון שאין בה צורך – מוטב להשמיטה, למען חסוך עבודה, דיו, נייר, ולמען מנוע מונוטוניות בלשון.
ריבוי ה”אתים” משעמם ומכער לשוננו, וכל הממעיט הרי זה משובח.

בתגובה למאמר זה פרסם אבינרי טור נוסף, ובו טען שדברי בן־גוריון לוקים בסתירות ובאי‏־דיוקים.

הפולמוס נמשך בהתכתבות אישית

בן־גוריון ואבינרי דנו בנחיצות את לא רק מעל דפי העיתון אלא גם בתכתובת פרטית. בשנת 1953 כתב בן־גוריון מכתב לאבינרי ובו הסביר:

קראתי, מר אבינרי, שלושת מאמריך “עת לעשות לאת” – ונוכחתי שוב כי השימוש ב”את” הוא רשות ולא חובה […] אבל אין בדעתי לחדש הוויכוח בעיתונך.

במכתב נוסף משנת 1954 חזר בן־גוריון על עמדתו:

מכיוון שאני סבור כי “את” היא רשות ולא חובה, אבל איני חושב שהיא אסורה, והדברים באו לאכסניה שלך – הרשות בידך להוסיף את, אם כי היא מיותרת, ומצאתי עוד כמה אתים מיותרות – אבל הן כולן רשות – וברשותך!

*

במשך השנים מעטים הלכו בדרכו של בן־גוריון והשמיטו את את בדיבור ובכתיבה, אולם רוב דוברי העברית בני זמננו אינם נמנעים מן המילית את, ונוהגים בה כשם שנהגו משתמשי העברית במרוצת הדורות.

 

הצעה לרשומה: בית בן־גוריון בתל אביב  

כתבה: נטע דן