אקדמיה – לשאלת שמו של המוסד העליון ללשון העברית

רבים תוהים מדוע לאקדמיה ללשון העברית לא נקבע שם עברי.

ראשית יש לומר כי לא לכל מילה לועזית מחפשים חלופה עברית – וכך אין חלופות עבריות, ואף אין מחפשים חלופות כאלה, למילים 'טכנולוגיה', 'טלפון', 'טלוויזיה', וכידוע גם למילה 'אקדמיה' ולמילים רבות נוספות.

ואולם גם אם למילה הכללית 'אקדמיה' אין חלופה עברית, נשאלת השאלה אם הכרח הוא להשתמש בה בשם המוסד העליון ללשון העברית. מטבע הדברים לשאלה הזאת יש היבט היסטורי, והיא אכן העסיקה לא רק את אנשי ועד הלשון שפעלו להקמת האקדמיה אלא אף את מנהיגי המדינה בשנותיה הראשונות. למרות כל הטרדות שעמדו לפתחם של שרי הממשלה והעומד בראשה, הם מצאו זמן לעסוק בסוגיית שמו של המוסד העליון ללשון העברית והדגישו את חשיבותו של שם עברי.

מימי ייסוד ועד הלשון העברית בראשית המאה העשרים פיעמה בחברי הוועד תחושת שליחות עזה והכרה פנימית בחשיבות ובגורליות של משימת תחיית העברית, אך לצד זה הם חשו שהם נתפסים כמין בית חרושת למילים ושהציבור הרחב וההנהגה אינם מכירים בחשיבות עבודתם. על רקע זה הם שאפו להיות כמו כל האקדמיות ללשון בעולם – ארגון המושתת על מחקר הלשון ומכוון את השפה על יסוד המחקר, ובמילים אחרות 'אקדמיה ללשון'.

סמוך להקמת המדינה החליט ועד הלשון לפעול להקמת אקדמיה ללשון שתחליף אותו. ההנחה הייתה שוועד הלשון כגוף התנדבותי מיצה את עצמו, והתקווה הייתה שהגוף החדש יזכה בהכרה רשמית של מוסדות המדינה העתידית ותוענק לו סמכות חקיקה בענייני לשון, וחשוב לא פחות: שמחקר העברית לתקופותיה יתפוס בו מקום מרכזי.

בטבת תש"ט (ינואר 1949) התכנסה אספה פומבית לכבוד ההכרזה על הקמת האקדמיה ללשון העברית בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן־גוריון. אולם באספה התגלעה מחלוקת בין שרי הממשלה ובין אנשי ועד הלשון בשאלת שמו של המוסד החדש. חברי ועד הלשון עמדו על כך שהמוסד החדש יהיה 'אקדמיה', ואילו ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שר החוץ משה שרת וחבר הכנסת (לימים נשיא המדינה) יצחק בן־צבי התנגדו נחרצות לשם הלועזי.

בהמשך ההתכתבויות וניסיונות הפשרה בין ראשי המדינה ובין פרופ' נפתלי הרץ טור־סיני, נשיא ועד הלשון העברית, ולאחר שהועלו הצעות שונות ומשונות דוגמת "מחכמה", "תחכומון", "משכלה" או "אבידן" – קבע טור־סיני: "אין אפשרות להביע במילה עברית מחודשת את כל משמעותו של השם הבין־לאומי הזה, שהתייחד בשימושו למוסד תרבותי עליון במדינה בכל אומה ולשון בהיסטוריה".

במהלך הדיונים על הצעת החוק שהונחה על שולחן הכנסת כעבור ארבע שנים – משה שרת, מהלוחמים הבולטים למען העברית שהיה אז שר החוץ וממלא מקום ראש הממשלה, הסתייג מהמונח "אקדמיה" אף הוא: "כשבאים להקים מוסד ללשון העברית, הוא צריך להיות זך כגביש", אמר שר החוץ. "זה לא יכול להיות תחת שם זר, בבחינת טומאה בהיכל הקדושה".

בה' באלול תשי"ג (אוגוסט 1953) אושר החוק. הפשרה בין הצדדים הוצגה בסעיפו הראשון: "מוקם בזה מוסד עליון למדע הלשון העברית: המוסד הוא אקדמיה ללשון, ושמו ייקבע על ידיו".

מאז הייתה זו בחירתם של נשיאי האקדמיה ללשון העברית וחבריה לדורותיהם לכבד את רצונם של מייסדיה. וכך הסביר פרופ' משה בר־אשר, נשיאה הנוכחי של האקדמיה: "אין סיבה לשנות את השם הכה מושרש, כפי ששימרו לפנינו את המילה היוונית 'סנהדרין'".‍‍

עוד על השתלשלות העניינים ועל הדיונים בשאלת שמו של המוסד העליון ללשון העברית קראו כאן.