"האוניברסיטה תהיה עברית או לא תהיה כלל"

מאה שנים לייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה העברית בירושלים נוסדה בניסן תרפ"ה (1925) והייתה האוניברסיטה העברית הראשונה בעולם. בשנים הראשונות התקשו אנשי הסגל והתלמידים בדיבור העברי, והורגש מחסור במונחים מקצועיים עבריים – אך עבריותהּ נשמרה. סגל האוניברסיטה קיים קשרים ענפים עם ועד הלשון העברית ותמך בהקמת האקדמיה ללשון העברית.

תכנון אוניברסיטה עברית בירושלים

בשנת 1925 קמה אוניברסיטה עברית ראשונה בעולם – האוניברסיטה העברית בירושלים. ואולם עוד בשלבי ההקמה עמדו המייסדים על הקושי להקים מוסד עברי, משום שחוקרים – שהתאימו מצד ידיעותיהם להוראה באוניברסיטה החדשה – לא בהכרח ידעו עברית:

אל נא נשלה את עצמנו: עוד רובצת תהום בין יודעי השפה ובין יודעי הענין ומעטים, יוצאים מן הכלל, הם האנשים שאצטלת ההוראה תהלום אותם משני הצדדים. (שמואל הוגו ברגמן, "הועידה האוניברסיטאית", העולם, 26 בדצמבר 1919, ההדגשות במקור)

למרות הקושי קבע ברגמן כי "האוניברסיטה תהיה עברית או לא תהיה כלל", והוסיף כי חבר ועד הלשון אליעזר מאיר ליפשיץ קיבל עליו את תפקיד "המתווך" – בין האוניברסיטה ובין התפתחות העברית המדוברת. בישיבת הוועד הפועל הציוני, שהתקיימה ב־1920, אמר חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, כי "כיום תיתכן רק אוניברסיטה שכל־כולה עברית".

טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים

טקס הפתיחה של האוניברסיטה התקיים באחד באפריל 1925. בטקס בהר הצופים השתתפו אלפי אנשים, ובין היתר הגיעו לורד ארתור ג'יימס בלפור, הגנרל אלנבי, סר הרברט סמואל, נחום סוקולוב, אחד העם, חיים נחמן ביאליק, מנחם אוסישקין, י"ל מאגנס, הרב הראי"ה קוק, הרבנים הראשיים של אנגליה וצרפת ומלומדים ידועי שם מרחבי העולם. בנאום שנשא חיים ויצמן בטקס – תחילה בעברית ואחר כך באנגלית – הוא הדגיש את מקום העברית באוניברסיטה החדשה:

אוניברסיטה עברית הננו מחנכים [=חונכים] כיום הזה; עברית תשלוט בה בכל בתי מדרשיה ומכוניה. […] רוח היהדות והשפה העברית לא נפרדו לעולם האחת מעל רעותה, ועתה תהיה האוניברסיטה הזאת לאחדותן הנצחית.

אתגר השפה

כפי שהראה במאמרו ד"ר נתן אפרתי, ההוראה והלימוד בעברית היו אחד האתגרים שליוו את ההקמה והפעילות של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנים הראשונות. מקימי המוסד ידעו שמונחים מקצועיים רבים חסרים בעברית, ושחסרונם יקשה על המרצים את מלאכת ההוראה; לצד זאת היו בחברי הסגל החדש מורים שהתקשו בדיבור העברי, ומייסדי האוניברסיטה נדרשו להכריע אם ידיעת עברית היא תנאי קבלה למשרת ההוראה.

בישיבה החמישית של מועצת האוניברסיטה, שהתקיימה בינואר 1930, דנו חברי המועצה באתגר הלשוני, ובפרוטוקול נכתב כי "ההנהלה מעירה את תשומת לב המועצה לענין ההתכוננות להוראה במדעי הטבע, הן בעִבוד מונחים והן בהכשרת המורים בלשון העברית". באותה הישיבה התקבלה ההחלטה "להפנות בשם מועצת האוניברסיטה את תשומת לב כל העובדים במדעי הטבע על הצורך להתכונן להוראה בעברית" וכן "למנות ועדה מתוך אנשי האוניברסיטה, שתקח בידיה את עִבוד הטרמינולוגיה הדרושה". בישיבת מועצת האוניברסיטה שנה לאחר מכן (1931) הוחלט כי אחד מתנאי הקבלה למשרת הרקטור הוא "ידיעת הלשון העברית במִדה דרושה".

גם בישיבת הוועדה המתמדת, שהתקיימה בינואר 1935, נידונה חובת העובדים החדשים באוניברסיטה ללמוד עברית, והוחלט כי "ההזמנה של עובדי מדעי לאוניברסיטה כוללת את ההתחיבות ללמֹד את השפה העברית".

עדות לקושי של חברי סגל האוניברסיטה בדיבור עברי עולה למשל מפרוטוקול ישיבה של מועצת האוניברסיטה, שהתקיימה בפברואר 1931. ד"ר מקס שלסינגר, שהיה סגן קנצלר האוניברסיטה וחבר בחבר הנאמנים ובוועדת התכנון של האוניברסיטה, ביקש במהלך הישיבה רשות לדבר בגרמנית כיוון שהתקשה כנראה להתבטא בעברית בחופשיות:

יש לי להציע לפרופ' קלוזנר הצעה פרטית. אם כב' [כבודו] ירשה לי להציע את דברי ברגעים שבהם שפתי העברית אינה מספיקה, בגרמנית, אכיר לו תודה.

בתגובה השיב קלוזנר: "אינני שומר השפה העברית כאן, אולם ישתדל פעם לעולם לדבר עברית. אני אעזֹר לו".

החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית

בשלהי 1925 התמנתה ועדה בראשות דוד ילין, שתפקידה היה לנסח הצעה לייסוד מחלקה למדעי השפה העברית באוניברסיטה העברית. בשנת תרצ"ג (1932) הוקמה קתדרה ללשון העברית על שם חיים נחמן ביאליק בראשות פרופ' נפתלי הרץ טורטשינר (לימים: טור־סיני), ושנה לאחר מכן החלו הלימודים בקתדרה. בתחילה היה טורטשינר המורה היחיד בחוג, ותלמידי החוג שמעו שיעורים נוספים מפי מורים מחוגים אחרים: פרופ' משה צבי סגל לימד את לשון המקרא והמשנה, פרופ' דוד ילין לימד את לשון ימי הביניים, ופרופ' יוסף קלוזנר לימד עברית חדשה. בשנת תש"ו (1946) הצטרף לסגל החוג ד"ר בנימין קלאר. הוא נרצח ב־1948 בשיירת "הדסה" שעלתה להר הצופים, ושנה לאחר מכן הצטרף לסגל פרופ' זאב בן־חיים.

האוניברסיטה העברית, ועד הלשון העברית והאקדמיה ללשון העברית

נוסף לתפקידו של טורטשינר כראש הקתדרה ללימודי ללשון העברית באוניברסיטה הוא היה חבר בוועד הלשון, ומשנת תש"א כיהן כנשיאו. בהשפעתו חוזקו הקשרים בין שני המוסדות, וועד הלשון העברית קיים קשרי גומלין ענפים עם חברי הסגל וההנהלה של האוניברסיטה העברית. ב־1926 הוקמה באוניברסיטה ועדה מתמדת לקביעת מונחים במדעים המדויקים, והוחלט כי המונחים שיתקבלו בוועדה יישלחו לאישור ועד הלשון. נוסף לכך הקים ועד הלשון ועדות מינוח מקצועיות, ואנשי הסגל המדעי של האוניברסיטה השתתפו בעבודתן – למשל בוועדות למונחי המתמטיקה, הכימיה, הפיזיקה והבוטניקה. כל מכוני האוניברסיטה ומחלקותיה נעזרו בוועד הלשון בקביעת המונחים הדרושים להוראה, ובשנים תש"א–תש"י (1941–1950) פעלו ועדות למונחי הארכאולוגיה, הפסיכולוגיה, הביולוגיה, הרפואה ועוד.

בשלהי 1948 דיווח טורטשינר לוועדה המתמדת של האוניברסיטה על התוכנית להקמת אקדמיה ללשון העברית, ובהמשך התוכנית התקבלה:

הוועדה המתמדת מקדמת בברכה את הידיעה שנעשות הכנות לקראת הפיכתו של ועד הלשון לאקדמיה של הלשון העברית, שמושבה יהיה בירושלים, המרכז הנצחי לרוח האומה ולתרבותה בארץ ובתפוצות.

עם הקמת האקדמיה ללשון העברית בשנת 1953 התמנה פרופ' טור־סיני לנשיא האקדמיה. הודות לכהונתו הבכירה בשני התפקידים הוסיפו להתהדק הקשרים בין שני המוסדות.

האוניברסיטה העברית והתוכנית להקמת קתדרה ליידיש

בשנת 1927 נשלחה אל קנצלר האוניברסיטה י"ל מאגנס הצעה לתרומה בסך מאה אלף דולר לייסוד קתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית. מאגנס נענה להצעה, אך רבים טענו שהיידיש מסכנת את מעמד העברית כלשון הדיבור בארץ, והתנגדו להקמת הקתדרה. בארץ ובעולם התעורר ויכוח סוער וממושך בין תומכי ההצעה למתנגדיה, ומשני צידי המתרס עלו טענות הנוגעות לאופייה המדעי של האוניברסיטה ולתפקידה כמוסד אקדמי יהודי, וכן להיבטים חברתיים ולשוניים רחבים ובהם מקום היידיש בחיי האומה והיחס של היישוב היהודי בארץ ישראל לגולה.

התנגדות נחרצת וקולנית להקמת הקתדרה נשמעה מגדוד מגיני השפה, שחבריו פעלו למען הנחלת העברית ודחיקת היידיש מן התחום הפרטי והציבורי. הם תלו כרזות "הקתדרה ליידיש צלם בהיכל העברי" ודרשו מאנשי ציבור להצטרף למחאתם.

בישיבה "מוצאת מן הכלל" [=שלא מן המניין] של חבר המורים של המכון למדעי‏ היהדות שהתקיימה בדצמבר 1929 החליטו המורים להתנגד "בכל תֹקף ליסוד קתדרא לאידיש באוניברסיטה כל זמן שיִסוד זה יתן חִזוק למלחמה של היודישיסטים כנגד יסוד השפה העברית בתור שפתנו הלאמית".

עם זאת היו שתמכו בהקמת הקתדרה ליידיש, וראו בה שלב בהפיכת האוניברסיטה העברית בירושלים מרכז לכל נכסי הרוח של העם היהודי. לדוגמה, במכתב למאגנס מאת כמה אנשי רוח, ובהם הוגו ברגמן וגרשום שלום, נכתב כי "לא כולם כאן בארץ תמימי דעה עם האנשים ששלחו לך טלגרמות ומחאות ואיומים". לטענתם, "עצם הרעיון לתת מקום לחקירת האידיש דווקא באוניברסיטה שלנו, הוא רעיון בריא ונכון לגמרי", ו"אי אפשר להטיל ספק אוביקטיבי במעלה המדעית של אידיש".

גם ביאליק היה מן התומכים בהקמת הקתדרה ליידיש, אך לבסוף הוחלט כי עדיין לא הגיעה השעה להקימהּ, וכי ראוי לחזור לדון בשאלה לאחר הקמתן של קתדרות ללימודי עברית, תנ"ך, היסטוריה עברית ופילוסופיה עברית. ואכן הקתדרה ליידיש הוקמה רק לאחר מלחמת העולם השנייה.