מה ידוע על היידוע
לשאלת השימוש בה' הידיעה בעברית החדשה
אל המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית מגיעות שאלות רבות בעניין היידוע – דהיינו השימוש בה' הידיעה וכלליה. ויותר משיש לנו תשובות ברורות וחד־משמעיות אנחנו מוצאים את עצמנו נבוכים מן ההתבוננות בנוהגי היידוע ואי־היידוע בלשוננו; אף שדוברי עברית ילידיים (או שמא נאמר: דוברי העברית הילידיים) מרגישים לרוב בביטחון מתי מתאים ומתי לא מתאים להוסיף את ה' הידיעה, אפשר להצביע על מקרים רבים שבהם הקטגוריה הזאת מתעתעת בנו: יש שהדוברים מוסיפים את ה' הידיעה במקום שהיא מיותרת ויש שהם מחסירים אותה במקום שהיא מתבקשת, וכן יש מקרים שבהם לא ניכר הבדל בין יידוע ובין אי־יידוע.
נסקור להלן דוגמאות למקרים הללו, אך נפתח בדברי רקע קצרים.
מעניין לדעת שלא בכל הלשונות יש תווית יידוע – כלומר מילית או רכיב המציינים את יידוע השם כמו ה' הידיעה בעברית. מן המפורסמות שברוסית אין יידוע וכך גם בלשונות סלוויות אחרות. לא פלא אפוא שדוברי רוסית מתקשים בעניין זה בעברית. גם הלטינית נעדרת תווית יידוע. נראה שהיידוע אינו מקטגוריות היסוד של הלשונות. כך למשל מוסכם על החוקרים שתווית היידוע בלשונות השמיות אינה משתלשלת ממקור אחד קדום, שכן היא אינה אחידה בלשונות השמיות השונות. הדבר בולט בהשוואה בין העברית לארמית: תווית היידוע הארמית היא ־ָא בסוף המילה: מלך / מַלְכָּא; עָלַם / עָלְמָא וכדומה. ויש שפות שמיות שאין בהן יידוע כלל: האכדית (שפה שמית עתיקה) וגעז (אתיופית עתיקה).[1]
עדות למשניותו של היידוע – כלומר לעובדה שהשימוש בה' הידיעה לא היה בהכרח בעברית משחר התהוותה – עולה ממיעוט ה' הידיעה בלשון השירה המקראית. לדוגמה הינה פסוקים מברכת משה לבני ישראל (וזאת הברכה, דברים לג): "וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ…" (יג–יד).
גם בלשונות שיש בהן יידוע, ניכרים הבדלים ביניהן בשימוש בו. לדוגמה, בעברית נוהגים לומר 'בַּחורף', 'בַּקיץ' (ה' הידיעה נבלעת במילית היחס ב'), ואילו באנגלית in winter, in summer. יתר על כן, בעברית עצמה יש הבדלים סגנוניים בשימוש היידוע בין רבדיה (כמו שהפליא להראות אבא בנדויד בהשוואותיו בין ספרות המקרא לספרות חז"ל וגם בתוך כל אחת מהן [לפי סוגות, דורות ומקומות]).
בדרך כלל הוספת ה' הידיעה לשם עצם הופכת אותו לשם מסוים וידוע: 'איש' לעומת 'האיש', 'בעיות' לעומת 'הבעיות'. אך לא רק ה' הידיעה מיידעת: שמות פרטיים (שמות אנשים, שמות מקומות וכיו"ב) מיודעים מטבעם – שהרי הם מציינים פרטים מסוימים וידועים. כן מיודעים שמות בנטיית השייכות (ילדך = הילד שלך; ספריהם = הספרים שלהם; עירנו = העיר שלנו), וכך גם צירופים של שם וכינוי רמז (ילד זה, ספרים אלו, אותה [ה]עיר) – כינוי הרמז מצביע על היותו של השם מסוים וידוע. עוד נזכיר שבצירופי סמיכות היידוע בא בסומך (המילה האחרונה בצירוף) ועל כן צירופים כגון 'ילדי הכיתה', 'ערי ישראל' (הסומך הוא שם פרטי) הם צירופים מיודעים.
*
נציג עתה את תשובותינו בעניין היידוע בחמישה סעיפים:
על ענייני יידוע מיוחדים – ראו כאן.
*
1. השימושים הרגילים של ה' הידיעה
אלה השימושים הרגילים והידועים של ה' הידיעה בעברית:
- יידוע הפרט: שם עצם שנזכר בטקסט לראשונה ללא יידוע, יבוא בהמשך ביידוע המצביע אל אזכורו הראשון: "על הדשא בין שני השיחים עמד ארגז. הארגז היה גדול" (הבית של יעל מאת מרים רות). אפשר לכנות את היידוע הזה "יידוע מאַזכר".
- יידוע הסוג: שם עצם המייצג את כלל בני סוגו יבוא לעיתים קרובות ביידוע: 'הכלב הוא ידידו של האדם'.
- יידוע של פרט ייחודי מסוגו: במקרה זה היידוע תמידי: 'לוח השנה נקבע על פי מהלך השמש והירח' (היום מוכּרים כמובן שמשות וירחים רבים, אבל בתודעה האנושית הטבעית יש רק שמש אחת וירח אחד).
הינה כמה קבוצות של שמות המיודעים דרך קבע – שאפשר לשייכם ליידוע הסוג או ליידוע של פרט יחיד מסוגו: מוסדות שהם יחידים מסוגם במדינה, כמו 'הממשלה', 'המשטרה', 'הצבא'; ישויות חובקות עולם, כמו 'הים', 'העולם', 'החלל', 'היקום'; קבוצות יחידות מסוגן כמו 'המעצמות', 'החרדים', 'הירוקים'; מושגים וישויות יחידים או סוגיים, כגון 'הטלוויזיה', 'הרדיו' ו'העיתון' (צופים בַּטלוויזיה, מאזינים לָרדיו וקוראים בָּעיתון), 'המקרא', 'המקורות', 'אחרית הימים', 'העולם הבא' ו'השטן'. כך הן גם עונות השנה (קר בַּחורף וחם בַּקיץ וכדומה). אבל מאידך גיסא שמות של מקצועות הלימוד אינם מיודעים אף על פי שהם 'סוגיים': 'לומדים מתמטיקה', 'מכינים שיעורי בית בְּתנ"ך' ו'נכנסים לשיעור אנגלית'.
חוקרים עמדו על שימוש ביידוע כאשר משתמעת מן ההקשר שייכותו של פרט לגורם כלשהו, בין שהגורם נזכר קודם לכן ובין שהוא מובן מאליו. למשל איברים (השייכים לאדם שעליו מדובר): 'הוא שבר את הרגל'; רהיטים בבית וחלקים של מבנה: 'היא ישנה על הספה', 'נשענתי על הקיר'; ישויות בסביבה: 'אין לרכוב על המדרכה'; 'יש לזרוק אריזות ריקות לַמכל הכתום', 'ישבנו על הדשא'.
לכל אלו יש גם לא מעט יוצאים מן הכלל בשימוש. מקצת מהם נראה להלן.
2. יידוע עודף
כאמור לעיל, שמות פרטיים מיודעים מטבעם, ובכלל שמות פרטיים גם שמות מסחריים ועוד, ולכן אינם אמורים לקבל את תווית היידוע. אומנם במבעים מסוימים אפשר למצוא, בעיקר בלשון הדיבור, יידוע של שם פרטי בתוספת כינוי רמז אחריו: "לא יודע כלום על היעקב הזה", "הירושלים הזאת של המשכילים שבוערים באש…" (עמוס עוז עם שירה חדד, ממה עשוי התפוח). אבל שימושים מיוחדים (ומסומנים) אלו הם היוצאים מן הכלל.
בכל זאת התופעה של יידוע שמות הנחשבים שמות פרטיים אינו זר בלשוננו. כבר בעברית המקרא שמות עצמים גאוגרפיים – נהרות והרים – באים ביידוע. נזכיר כמה דוגמאות (מאמר בעניין זה ראו כאן): הירדן ("כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן", במדבר לג, נא); הגלגל ("וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל", יהושע י, ז). הכרמל ("וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל", מלכים ב ב, כה). אבל אין אחידות בעניין זה, כמו שעולה למשל מן הפסוקים האלה: "בְּבִקְעַת הַלְּבָנוֹן תַּחַת הַר חֶרְמוֹן" (יהושע יא, יז); "וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד" (במדבר לב, א) לעומת "אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד" (שם, כט). בימינו ההרים והנחלים מיודעים לרוב: התבור, הגלבוע, הירקון, הדנובה, האוורסט וכיוצא באלה.
דוברי העברית נוטים להוסיף את ה' הידיעה למגוון רחב של שמות: שמות של ארגונים ומותגים, שמות עיתונים, אוניות ומטוסים ועוד. להלן מבחר דוגמאות:[2]
- שמות ארגונים: אנחנו משווים את ישראל למדינות ה־OECD, מקבלים מידע פיננסי מן הפדרל ריזרב ובודקים את מדד הדאקס (הגרמני). ארגוני הטרור חיזבאללה וחמאס נוהגים בעברית גם ביידוע 'החיזבאללה' ו'החמאס'.
- שמות מסחריים: שמות הרשתות החברתיות רווחים ביידוע: הפייסבוק, האינסטגרם והטיקטוק; ויש גם מי שמחפשים בַּגוגל ושולחים הודעות בַּווטסאפ.
- עיתונים (זרים): הטיימס הלונדוני, 'כנס הג'רוזלם פוסט', 'לטענת הדר שפיגל' (ותינתן הדעת שהשם 'דר שפיגל' עצמו כולל את תווית היידוע הגרמנית).
- אוניות, מטוסים וחלליות: הטיטניק, מטוסי ההרקולס, מַסוקי היסעור, אסון הצ'לנג'ר (לצד אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר).
- שונות: נגיף הקורונה.
במזכירות המדעית של האקדמיה אנו נמנעים מלפסול את השימושים האלה.
3. יידוע חסר
שמות עצם שהם שמות של גופים = ללא יידוע
תופעה רווחת מאוד היא השמטת היידוע בשמות עצם המשמשים שמות של מוסדות יחידים מסוגם או של יחידות בארגונים. הנטייה להשמיט את היידוע חזקה יותר כשהשם הוא צירוף ולא מילה אחת. כך למשל: ההנהלה', 'המזכירוּת' לעומת 'הנהלת חשבונות', 'שירות לקוחות', 'מחלקת שיווק'.[3] בעברית מתוקנת ומוקפדת כל השמות האלה אמורים להיות מיודעים.
הינה כמה דוגמאות ממגוון מוסדות ציבוריים להשמטת היידוע ותיקונן לצידן:
- ועדות הכנסת: 'ועדת חוק חוקה ומשפט' (צ"ל: 'ועדת החוק החוקה והמשפט'; והשוו 'ועדת הכספים').
- בצבא: 'פיקוד דרום' (צ"ל: 'פיקוד הדרום'), 'חיל חימוש' (צ"ל: 'חיל החימוש'; והשוו 'חיל הים').
- במשטרה: 'מחוז חוף' (צ"ל: 'מחוז החוף').
- נציבויות ורשויות: 'נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות' (צ"ל: 'נציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות'); 'כבאות והצלה לישראל' (צ"ל: 'הכבאות וההצלה לישראל', וכך גם: 'נציב הכבאות וההצלה').
- מועצות אזוריות: 'מועצה אזורית גליל עליון', 'מועצה אזורית רמת נגב' ועוד (המלצתנו: 'המועצה האזורית הגליל העליון', 'המועצה האזורית רמת הנגב').
- משרדי הממשלה: בשמות במבנה שאינו שרשרת סמיכויות – אומנם לרוב השם הראשון מיודע אך מוותרים על היידוע בהמשך: 'המשרד לביטחון פנים', 'המשרד לביטחון לאומי' (צ"ל: 'המשרד לביטחון הפנים', 'המשרד לַבּיטחון הלאומי').
- בבתי החולים: 'מחלקת יולדות' (צ"ל: 'מחלקת היולדות'), 'חדר מיון' (צ"ל: 'חדר המיון'), וכך גם 'רפואת שיניים' (אבל 'שיקום הפה'), 'אגף כירורגי' (צ"ל 'האגף הכירורגי').
- באוניברסיטה: 'הנדסת חשמל' (אבל 'מדעי המוח'), 'היסטוריה של עם ישראל', 'ספרות עברית' ועוד.
את הנטייה לוותר על היידוע אפשר למצוא בכותרות של חלקים בספר: יש הנוקטים 'תוכן עניינים' ויש המקפידים על 'תוכן העניינים'. החלקים 'הקדמה', 'מבוא', 'אחרית דבר' וכן 'מפתח' או 'מפתחות' באים לרוב ללא יידוע, וכן ציון הפרקים 'פרק ראשון', 'פרק שני' (ולא 'הפרק הראשון', 'הפרק השני').
בשנים האחרונות רווחת הפנייה בראש מכתבים, מסרונים וברכות "רחל יקרה", "משה יקר". כמובן הנכון הוא "רחל היקרה", "משה היקר" – שהרי מתבקש התאם ביידוע בין השם הפרטי המיודע מטבעו לשם התואר.
יידוע חסר בלשון המקורות
ידועים מלשון המקורות צירופים של שם ותוארו המציינים ישות יחידה מסוגה שנשחקו ואיבדו את היידוע. הינה שתי דוגמאות.
בית ראשון ובית שני: מושגים אלו מציינים את בית המקדש שנבנה בתקופת המקרא (הבית הראשון) ואת בית המקדש שנבנה עם שיבת ציון בתקופת עזרא ונחמיה (הבית השני), ומכאן נתגלגל השימוש בהם לציון שתי תקופות היסטוריות בתולדות עם ישראל. בימינו רווח השימוש בצירופים האלה ללא יידוע, שימוש שמקורו בספרות חז"ל, למשל בתלמוד הבבלי: "מלמד שהראה הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שיני: בית ראשון 'על נהרות בבל'; בית שיני דכתיב 'זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה'" (גיטין נז ע"ב).[4]
דור ראשון ואחרון, דורות ראשונים ואחרונים: שחיקת היידוע בצירופים אלו מתועדת כבר במקרא. אומנם בספר דברים הצירוף מיודע: "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם" (כט, כא); אבל בלשון השירה המקראית ללא יידוע: "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם" (תהלים עח, ו); "כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם" (איוב ח, ח). וכך גם בספרות חז"ל: "בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו מכניסין פירותיהם דרך טרקסמון. כדי לחייבן במעשר. דורות אחרונים היו מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר" (ברכות לה ע"ב). מעניין שאותה המימרה באה במקום אחר ביידוע (במבנה שבו רק שם התואר מיודע כרווח בלשון חז"ל): "בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים. דורות הראשונים מכניסין פירות דרך טרכסמון… דורות האחרונים מכניסין אותן דרך גגות…" (גיטין פא ע"א).[5]
4. יידוע ואי־יידוע ללא הבדל משמעות
נתבונן בשלושת המשפטים האלה:
- השימוש במים מותפלים פתר את בעיית המחסור במים.
- שימוש במים מותפלים יכול לפתור / יפתור את בעיית המחסור במים.
- השימוש במים מותפלים יכול לפתור / יפתור את בעיית המחסור במים.
במשפט הראשון היידוע מסתבר משום שמדובר על שימוש שכבר נעשה, ומשכך הוא ידוע. ואולם במשפטים שבהם הפועל אינו בעבר – נראה שאפשר לנקוט יידוע (יידוע סוגי, כלומר 'כלל השימוש') ואפשר שלא ליידע (לאמור 'שימוש כלשהו', 'כל שימוש').
דוגמה נוספת: 'הנגיף מועבר ברוק'. אפשר לנקוט יידוע: 'הנגיף מועבר בָּרוק' (ביידוע סוגי) או 'הנגיף מועבר בְּרוק' (רוק כלשהו – רוק של אדם או של בעל חיים כלשהו).
מדוגמאות אלו אנו למדים שיש מקרים שבהם אפשר לנסח ניסוח תקין ביידוע או שלא ביידוע ללא הבדל במשמעות.
כך גם בלשון המקורות. הינה למשל מילים מופשטות הבאות הן ביידוע הן שלא ביידוע בנסיבות דומות:
- "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (מלכים א ה, ט).
לעומת:
- "וַיִּמָּלֵא [חירם] אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת כָּל מְלַאכְתּוֹ" (שם ז, יד).
בדוגמה הבאה מדובר ביידוע סוגי:
- "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה, יט).
לעומת:
- "משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל: צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (בבלי ברכות יג ע"א).[6]
5. יידוע ללא יידוע
כמה מבנים לשוניים נפוצים מציינים ישויות מיודעות באמצעות מספרים וחלופותיהם. כך הם ימי השבוע 'יום ראשון', 'יום שני' וכו' – ולכן נוכל לומר 'תשריינו את יום שני' (כידוע 'את' לציון המושא באה כאשר המושא מיודע); כך גם כיתות בית הספר – ולכן נוכל לומר 'את כיתה א' לא אשכח'. הוא הדין לצירופים של שם + מספר סתמי – צירופים אלו מיודעים מטבעם ללא ה' הידיעה, כגון 'כביש 6', 'קו 18', 'סעיף קטן 2(ב)', 'דירה 29'. המבנה הלא מיודע רגיל גם בציון שעות, כגון בְּשעה שבע (אף כי אין לפסול כמובן את הצורה המיודעת 'בַּשעה שבע').
מעניין שדוברי העברית אינם מיידעים גם את הצירופים 'יד ימין' או 'עין שמאל' אף כי הם נתפסים כמיודעים: 'עצום את עין ימין', 'הרימו את יד שמאל'. לצד אלו משמשים הצירופים במבנה של שם ותוארו שאותם אפשר ליידע: העין הימנית, היד השמאלית וכיו"ב.
***
כפי שפתחנו ואמרנו קטגוריית היידוע היא קטגוריה מתעתעת במידה רבה. במקרים רבים הדוברים מוותרים על היידוע במקום שהוא לכאורה מתבקש ולא הם ולא שומעיהם מרגישים בחסרונו; במקרים אחרים הדוברים מרגישים צורך להוסיף יידוע במקום שהוא לכאורה מיותר. במקרים נוספים יידוע השמות או היעדר היידוע טובים באותה המידה. גישתנו במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית היא למעט בהתערבות בעניין זה, ולהסתפק בהמלצה ליידע שמות רשמיים של מוסדות וגופים.
שתי הערות נוספות על היידוע
א. תווית היידוע העברית הַ־ (ה' הידיעה) – כמו תוויות יידוע בלשונות נוספות – היא מיסודה רכיב רומז. שריד לזה השתמר בביטויי הזמן 'היום', 'השבוע', 'השנה' ודומיהם, המצביעים על הזמן הנוכחי (היום = היום הזה, השנה = השנה הזאת). בצירופים אלו ה' הידיעה אינה נבלעת ('קבענו להיום', והשוו 'קבענו לַיום הראשון של שנת הלימודים).[7]
ב. בשפות אחדות נוסף על תווית היידוע משמשת תווית סותמת, כלומר תווית המציינת שהשם אינו מיודע. כך היא התווית a באנגלית (a man לעומת the man). דוברי העברית מביעים לעיתים את סתמיות השם במילים כמו 'איזה' (לקחתי איתי איזה ספר לנסיעה), 'אחד' ('יום אחד אגיע לבקר'), 'כלשהו' ('האם נדרש מסמך כלשהו?').
כתבה רונית גדיש
[1] למעשה בחלק מניבי הארמית נשחק היידוע לגמרי. תופעת השחיקה מוכרת בארמית של התלמוד הבבלי, וכך מלכא הוא 'מלך' וגם 'המלך' ועלמא הוא 'עולם' וגם 'העולם'. סביר ששחיקה זו היא פרי השפעתה של האכדית נטולת היידוע. על שחיקת היידוע בארמית ראו גם כאן.
[2] אל אלה מצטרפים שמות של רבנים בראשי תיבות, כגון הרמב"ם, הרא"ש אבל רש"י; ולעיתים אותו שם משמש ביידוע ושלא ביידוע, כגון רשב"י לצד הרשב"י (ר' שמעון בן יוחאי). ראו עוד בעניין זה כאן.
[3] וכך גם בקיבוץ: מוסדות ששמם הוא מילה אחת באים ביידוע, כגון 'המחסן', 'המכבסה', 'הרפת', 'הגזבר', אבל מוסדות ששמם הוא צירוף באים ללא יידוע, כגון 'חדר אוכל', 'בית ילדים', 'מזכיר פנים', מרכז משק'.
[4] אך השוו למימרה בירושלמי שבה הצירופים באים ביידוע: "אמר ר' יוחנן: אשרי מי שהוא רואה במפלתה של תדמור. שהיא היתה שותפת בחרבן הבית הראשון ובחרבן הבית השיני" (תענית ד, ו [סט ע"ב]). אבא בנדויד תולה את השמטת היידוע בעברית של התלמוד הבבלי בהשפעת הארמית המזרחית שאיבדה את היידוע כליל – בהשפעת האכדית (לשון מקרא ולשון חכמים, א, עמ' 187).
[5] בצירופים 'דורות הראשונים' ו'דורות האחרונים' רק שם התואר מיודע; מבנה יידוע של צירופי שם ותוארו רווח בלשון חז"ל, שלא כדרך המלך במקרא וכרגיל בלשון ימינו. ראו עוד כאן.
[6] ותינתן הדעת למשפט האחרון: הצירוף "צרות אחרונות" אינו מיודע (כדוגמת "דורות אחרונים" שראינו לעיל), ואילו "הראשונות" – כשם תואר הממלא את תפקיד הצירוף כולו ("צרות ראשונות") בא ביידוע.
[7] לא כאן המקום לדון בהיקרויות של "כְּהַיּוֹם" במקרא.
