ריצה עונש או נשא בעונש?

מדוע יש הנמנעים מן הצירופים "ריצוי עונש" או "ריצה את עונשו" ומעדיפים נְשִׂיאָה בעונש או נשיאת עונש​ ונָשָׂא את עונשו? מה הפסול בשימוש הפועל לרַצות ושם הפעולה ריצוי בהקשר זה?​

הפועל ריצה (מן השורש רצ"י בבניין פיעל) רווח למן העברית של ספרות חז"ל, ומובנו העיקרי 'פִּיֵּס'. כך למשל במשנה במסכת יומא נאמר על יום הכיפורים: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר; ושבינו לבין חבֵרו – אין יום הכיפורים מכפר עד שיְרַצֶּה את חבֵרו" (ח, ט), כלומר 'עד שיפייס את חברו'.[1] על פי זה הצירוף ריצוי עונש משמעו 'פיוס העונש', וברי שזאת אינה הכוונה. גם בימינו כאשר 'מְרַצִּים' אדם מפייסים אותו או גורמים לו להיות מרוצה.

הצירוף נוֹשֵׂא עֹנֶשׁ משמש כבר במקרא (משלי יט, יט), וייתכן שלרעיון של נשיאה בעונש מתכוון קין בתגובתו לעונש שהֵשית עליו אלוהים לאחר שהרג את הבל אחיו: תגובתו הייתה "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג), ולפי אחת ההבנות קין אינו מודה כי חטא אלא מלין שקשה לו לשאת את עונשו.[2] הנשיאה בעונש כמוה כנשיאה בעול.

ואומנם במרבית החוקים בחר המחוקק בימינו את הצירוף 'נשיאת עונש', 'נשיאת מאסר' (שהיא כמובן 'נשיאת עונש מאסר') וכדומה. כך למשל סימן ב'1 לחוק העונשין עניינו 'נשיאת מאסר בעבודת שירות'; וכך גם שמו של אחד החוקים הוא 'חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר'. עם זאת פה ושם יש מקרים שבהם השתרבב 'ריצוי העונש' גם ללשון החוק.[3]

אם ריצוי פירושו 'פיוס', כיצד בכל זאת אפשר להסביר את השימוש בו בימינו בהקשר הזה?

אמרנו שהפועל רִצָּה פירושו 'פייס', מעין גרימת נחת רוח. ואומנם במקרא גם בפועל רָצָה (בבניין קל) מקובל שהמשמעות של נחת רוח (ושביעות רצון) היא המשמעות העיקרית. כך למשל בדברי יעקב לעֵשו: "אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י).[4]

ואולם יש במקרא גם שימוש שונה (או שונה במקצת) בפועל רָצָה. למשל בספר ויקרא מפורטים העונשים שיבואו על בני ישראל אם לא ילכו במצוות ה'. "אוֹ אָז" – נאמר – "יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם" (כו, מא; ודומה לו פסוק מג). יִרצו כאן (בבניין קל) מתפרש 'ישַלמו', 'יכפרו'. דמיון כלשהו אפשר למצוא בין משמעות זו למשמעות הפועל בבניין פיעל בימינו בצירוף כמו 'ריצה את עונשו', שיכול להתפרש 'שילם את עונשו'. יש הסבורים שפועל זה, שעניינו כאמור – כאן ובמקומות מעטים אחרים במקרא – 'לפרוע', 'לשלם', איננו רָצָה הרגיל, אלא ששני פועלי רָצָה לפנינו (פעלים הומונימיים); אחרים סבורים שפועל אחד הוא בעל מובנים שונים שהתפתחו זה מזה (במקרה הזה רָצָה מתפרש 'הניח את הדעת על ידי תשלום'). כך או כך אפשר לטעון ש'יְרַצֶּה את עונשו' בימינו מבוסס על פסוקים כגון 'יִרְצֶה את עוונו' במקרא, ושעיקר השינוי הוא המעבר מבניין קל לבניין פיעל.[5] ברם נזכיר שבבניין פיעל שימשה – ועודנה משמשת – משמעות פיוס.

סיכומו של דבר: אין ספק שמבחינת העברית המסוּרה לנו עדיף לשאת את העונש (או לשאת בעונש) מלרַצות אותו. ואומנם כך נהגו על הרוב לנסח את דברי החקיקה של מדינת ישראל, וכן נקבע במונחי הדין הפלילי של האקדמיה ללשון העברית. ואולם אפשר שפתח לשימוש בלשון ריצוי במשמעות 'פרע', 'שילם' אפשר למצוא כבר במקרא (אף שכאמור במקרא בניינו שונה).

_____________________________________

[1] כך יש המבינים גם את הפועל רִצָּה בהיקרותו היחידה באיוב כ, י: "בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים, וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ". הקשר בין ריצוי לפיוס ניכר היטב בנוסח זה של תפילת תחנון (כאן בבניין התפעל): "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, התרצה והתפייס לעם עני ומדולדל".

[2] לפי הבנה זו, עוון כאן משמעו 'עונש'. לפי הבנה אחרת, עוון כאן הוא 'אשמה', וקין מודה בגודל אשמתו; אפשר גם שעוון כאן הוא 'חטא', וקין מבין שחטאו חמור מכדי שייסלח לו (לפועל נשׂא גם המשמעות 'סלח', כאמור על אלוהים: "נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה", תהלים פה, ג).

[3] לעיתים אף לצד הפועל נשׂא. כך בסעיף 51ט לחוק העונשין, שהוא בבחינת תוספת לחוק העונשין שנחקק בשנת תשל"ז (1977), ועניינו הפסקה מנהלית של עבודת שירות, נאמר (בתיקון משנת תשמ"ז): "נציב בתי הסוהר… רשאי… להחליט כי עבודתו של עובד השירות לא תחל או תופסק וכי הוא יישא את עונשו או את יתרת עונשו בבית סוהר…", ובתיקון מאוחר יותר (משנת תש"ע) האפשרות הראשונה הניתנת לכך היא "אם ראה כי הוא לא התייצב לתחילת ריצוי עבודת השירות או נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה".

[4] בלשון חכמים המשמעות העיקרית של הפועל רָצָה כמשמעותו היום – 'חפץ' – אם כי גם ברובד לשון זה משמשת משמעות הפיוס, כמו בארבע המידות בדעות שבפרקי אבות, דוגמת "נוח לכעוס ונוח לִרצות – יצא שכרו בהפסדו" (ה, יא).

[5] מאחר שרָצָה הוא בימינו 'חפץ' בלבד, אי אפשר לומר כיום ש'אדם רוצה את עונשו'. הפתרון היה מעבר לבניין פעיל אחר – בניין פיעל.