“כי לדגדגך אני בא”

עיתון היתולי לפורים מראשית המאה העשרים

“ליהודים!” היה העיתון ההיתולי הראשון בארץ ישראל, ופורסמו בו שירים, רשימות סטיריות, פרודיות וקריקטורות. עורכו היה יהודה קדיש סילמן והוא גם הוציאו לאור. העיתון פורסם פעם בשנה, בדרך כלל בפורים, ועשרת גיליונותיו ראו אור בשנים תרס”ט–תרפ”ה (1909–1925). שם העיתון “ליהודים!” נגזר, כך אפשר לשער, מן הפסוק הידוע במגילת אסתר “ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר” (ח, טז).

כותרת המשנה של העיתון הייתה “עִתון חֻשמתי”, על שם החלופה חֻשְׁמָה שהציע אליעזר בן־יהודה למילה קונסטיטוציה (חוקה). בעמוד השער נדפסה הסיסמה “כי לדגדגך אני בא”, על דרך הסיסמה של עיתון “המעורר” – “כי לעוררך אני בא”. בגיליונות 7–9 נדפסה בשער גם הסיסמה “עִתון פורימי, מקסימי, נעימי, טעימי, אינטימי ואנונימי”.

“להִתול וּבִטול, לעקיצה ויקיצה”

על שער הגיליון הראשון של “ליהודים!” (אדר תרס”ט) נדפסה הצהרת כוונות היתולית, שבה פורטו ברשימה ארוכה קהלי היעד של כתב העת ומטרותיו. הרשימה כתובה בסגנון אי־גיון (נונסנס) פרוע, ומשולבים בו משחקי מילים, חרוזים, מילים לועזיות ומילים מומצאות. לדוגמה, נכתב כי העיתון מוקדש “להִתול ובִטול, לעקיצה ויקיצה, לנפנוף ולפלוף, לשפשוף ורפרוף”; “לחנפים ועטלפים”; “לסטירות־לחי וסטירות־בכי”; “לריזולוציות, דימונסטרציות ודיפוטציות, לפרוטקציות, דירקצות ו’אינספקציות'”; “לגַלים וטבע, לנחלים וגבע, למעמקים ומחשכים, לרום וקרום וכרום, לאשקוקיות וצחוקחוֹקיות”; “לאריות ושועלים, למַכַבים וערבים, לארנבתנות ותַישנות”.

“גם כן בפסיחולוגיע חזקות אנכנו מאוד”

בגיליון השני של “ליהודים!” נדפס מכתב היתולי, כביכול מאת גננות עבריות שסיימו את לימודיהן בברלין. המכתב המומצא כתוב בשגיאות כתיב רבות, כלעג משועשע לאוריינות החלקית של הגננות בשפה העברית. המכתב מופנה אל “בא כֹחה של החברה ‘עזרה’ בירושלים ולמרקז [מרכז] אגודת המורים ביפו”, ובתחילתו מובאים שני ציטוטים מאת אנשי החינוך פרבל ופסטלוצצי [פרידריך פרבל ויוהאן היינריך פסטלוצי]: “אהבו את הטינוקות” [תינוקות] ו”דעו את תבע [טבע] הקטנטנים”.

במכתב המומצא הגננות מספרות על ההכשרה שרכשו “במלאחט גני ילדים אל פי השיתה של פרבעול” [במלאכת גני ילדים על פי השיטה של פרבל] ועל שליטתן בעברית: “ובנוגא לספה העיברית קבר הנסיון אשר לנו מרעה, כי אנכנו יודים אותה טוב” [ובנוגע לשפה העברית כבר הניסיון אשר לנו מראה, כי אנחנו יודעים אותה טוב]. הכותבות מבקשות לכאורה שהסמינר לגננות, שעתיד להיפתח בארץ, יופקד בידיהן: “חופצות אנכנו [אנחנו] אשר אתם תמסרו בידים שלנו את הסמינאר החדש, למאן [למען] כי הוא יוחל להבי [יוכל הביא] ברכה והצלכה [והצלחה] לשדה של החנוך הארץ ישראלי, ויהיו לנו ילדים עיברים בריאים בגוף ובנשמה”. על המכתב חתומות “בכל רקשי [רחשי] הכבוד” “הגננות המדופלמות אשר בארץ ישראל, בנות לוי בן יעקב”.

בסיום המכתב נדפסה “הוספה” מאת מנהלת הגן ב”אכוזת בית” [אחוזת בית] ביפו בשם הגננות העבריות בארץ, שלא למדו במוסד להכשרת גננות. הגננות הללו מקנאות כביכול בחברותיהן המלומדות, “מסקימות” [מסכימות] למסור לידיהן את ניהול הסמינר החדש, וחפצות ללמוד בו “בשביל שה יש לנו קשרון גדול ליהיות [בשביל שיש לנו כישרון גדול להיות] גננות”.

“מדרכנו הקוצית לא נסור!”

סילמן כתב בכתב העת פרודיות המחקות סגנונות כתיבה שונים. רבות מהרשימות הסטיריות הוקדשו לאליעזר בן־יהודה ולחידושיו, וכן לרעייתו חמדה, לבנם איתמר בן־אב”י ולעיתונם. בגיליון השני של “ליהודים!” נדפסה פרודיה שבה נוסח נאום שנשא כביכול אליעזר בן־יהודה לרגל הדפסת העמוד השמונה־מאות במילונו. בנאום שילב כותב הפרודיה חידושים רבים מאוד – מקצתם פרי המצאתו ומקצתם מחידושי בן־יהודה, ועיצב קטע שסגנונו מגוחך וקשה לקריאה. בנאום המומצא בן־יהודה מהלל את עצמו ואת מפעלותיו למען החייאת השפה, ובא בטענות אל המזלזלים בו ובמשפחתו:

כל אותם הזעטוטים־הגחמנים אינם רוצים, אינם מרגרגים אפילו להציץ הֲצָצה כל שהיא, הצצה של עִתָּה במַעֲמלה־העצומה הענקית שנטלנו עלינו. ולא עוד אלא שיש להם שקיקה גלויה לְשַנֵק את יצורי כפנו, את “הצבי” ואת המלון בתשנוק נורא, אכזרי, ולשבור שַעֲגֵנו בחיים!

בן־יהודה מוסיף כביכול שהוא ובני משפחתו ימשיכו בעבודתם המאומצת, וכי בבוא היום עוד יזכו לכבוד המגיע להם. או אז יוחלף שם השפה והיא לא תיקרא עוד “לשון הקודש” או “עברית” אלא “בן־יהודית”:

מדרכנו הקוצית לא נסור! בלי תְּגורָה, בעֶלְצוֹן, בעֶלסון ובעֶלץ נעבוד עבודתנו. משכנעים אנחנו ואשתנו כי […] בהדָפס הדף האלף ושש מאות של מלוננו, יבואו ויתאספו כל ישראל מדן עד באר שבע אל חצרנו, […] וכלם יריעו ויקראו אז בקול חזי ולבבי: “יחי האדון בן יהודה, מלך השפה!” משוכנע אני, ידידי, כי מן היום ההוא והלאה לא תקרא עוד השפה לשון־קודש, גם עברית לא תקרא עוד, כי אם בן־יהודית יהיה שמה על שם יוצרה ומחדשה הגדול […]. לחי השפה הבן־יהודית!

קדיש יהודה סילמן

קדיש יהודה סילמן (1880–1937) נולד וגדל בעיירה בוטרימנץ, ליטא, ועלה לארץ בשנת 1907. סילמן היה עיתונאי, מורה ומתרגם, פזמונאי ומחבר מחזות וסיפורים לילדים. סילמן קידם את השלטת העברית בארץ והיה פעיל במיוחד במלחמת השפות (תרע”ג–תרע”ד). בשנת תרפ”ח פורסם ספרו “לכו נרננה”, שבו קובצו “שבעים שירי עם משירת הגולה וארץ ישראל”. השיר הפותח את הספר הוא “רק עברית”, ובו קרא המשורר לקוראים לדבר עברית בלבד בכל מקום ומצב: בכעס ובפיוס, בלימודים ובעבודה, בעיר ובניר.

תודה לד”ר עידו בסוק על עזרתו בהכנת הרשימה.

כתבה נטע דן