עיתון הצבי

ייסוד העיתון

עיתון הצבי פורסם לראשונה ביום שישי ה’ בחשוון תרמ”ה (24 באוקטובר 1884). לשם הוצאה לאור של עיתון חובה היה לקבל היתר פרסום (פירמן) מהשלטונות העות’מניים, ואולם סיכוייו של אליעזר בן־יהודה להשיג היתר היו נמוכים. הוא פנה ליצחק הירשנזון שהיה בעל היתר להדפסת עיתון, ושכר ממנו את ההיתר ואת שירותי הדפוס. ההיתר היה להדפסת עיתון שכותרתו הצבי (על פי השם הירשנזון), וכך נאלץ בן־יהודה לקרוא לעיתונו בשם זה. כעבור כמה שנים ניסה בן־יהודה לשנות את שם העיתון ל”האור” אך הגנזר (הצנזור) הטורקי ציווה עליו לחזור לשם הקודם. רק בראשית המאה העשרים הצליחה חמדה בן־יהודה, רעייתו השנייה של אליעזר בן־יהודה, לקבל רישיון לעיתון בשם “השקפה”.

תפוצת העיתון, מדוריו וקהל היעד שלו

בן‏־יהודה עסק בעריכה ובפרסום של הצבי מתוך מסירות נפש. בראשית פעילותו עשה במו ידיו את כל מלאכות העיתון: כתיבה, הגהה, סידור האותיות, קיפול העיתונים וחלוקתם למנויים. בהדרגה הצטרפו אל בן־יהודה ירושלמים אחדים, לעיתים בשכר ולרוב בהתנדבות, אשר כתבו לעיתון ודיווחו על המתרחש בחדרים, בישיבות ובמוסדות החסד של היישוב הישן. בעיתון כתבו גם משוררים, סופרים ואנשי רוח, ובהם ברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי ויוסף קלוזנר. חודש לאחר שהחל הצבי לראות אור דווח על מכירת 300 גיליונות.

בן־יהודה עסק בעיתונו בענייניים מקומיים ופנימיים של היישוב: הזוהמה, הקבצנות, הבטלה, הבערות, ההתקרבות אל המיסיון, האמונות הטפלות, המחלוקות שבין העדות ושחיתות המנהיגים. בהצבי נחשפו ליקויים בסדרי חייהם של היהודים בירושלים והוקעו בפומבי תופעות חברתיות פגומות. בכך העלה בן־יהודה את חמת פרנסי העיר ורבניה, והם התנכלו לו ואף החרימו אותו.

הצבי נועד לבני העלייה הראשונה. הוא הגן על בני המושבות והטיף למודרניזציה ולהפצת השפה העברית. בשנה הראשונה לקיומו פורסמו בעמוד הראשון של העיתון המדורים “דברי הימים להמדינות” (חדשות חוץ), “מקרב הארץ” (חדשות פנים) ו”מחוץ לארץ” (חדשות העולם היהודי). בן־יהודה פרסם בעיתון מִרעשים (סנסציות) לצד מאמרי פולמוס וביקורת. כן פורסמו בעיתון סיפורים דרמטיים בהמשכים. בתחילת המאה העשרים החלו להופיע בעיתון מדורים חדשים, למשל מדור אופנה בעריכת חמדה בן־יהודה. חמדה בן־יהודה פרסמה בעיתון גם סיפורים רומנטיים קצרים, שכונו “ירכתונים”.

תדירות הפרסום והפסקת הפעילות

בתחילה פורסם הצבי פעם בשבוע. מכסלו תר”ס (נובמבר 1899) ובמשך כחצי שנה הופיע העיתון פעמיים בשבוע, ולאחר מכן חזר להתפרסם פעם בשבוע. בשנים 1904–1908 הופיע העיתון פעמיים בשבוע, ובאוקטובר 1908 הפך הצבי לעיתון יומי. איתמר בן־אב”י, בנו של אליעזר בן־יהודה, סייע לאביו בעבודת העריכה, ומתשרי תרס”ט ועד תשרי תרע”ב (ספטמבר 1908 עד ספטמבר 1911) היה העורך הראשי.

המאסר של בן־יהודה

בגיליון הצבי מיום ט”ז בכסלו תרנ”ד (24 בנובמבר 1893) פרסם חותנו של בן־יהודה, נפתלי הרץ יונאס, מאמר ושמו “מצות צריכות כונה”. המאמר הוקדש לחג החנוכה, ובו מתח יונאס ביקורת על מי שמדליקים נרות כדי לצאת ידי חובה ואינם שמים ליבם למקור החג ולחשיבותו. במאמרו תבע מן העם “לא להתיאש מן הפורעניות, לחוס על כבודנו, לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל ללכת קדימה – קדימה ולא כסרטן ההולך אחורנית”. המתנגדים לבן־יהודה ניצלו את המאמר כדי להיפרע ממנו ומחותנו, והעבירו אותו לפקידי משרד ההשכלה והגנזרות העות’מנית. בן־יהודה הואשם בבגידה ובהסתה למרד וזומן לחקירה. בסופה נשלח למעצר בכלא “חבס אל־דם” עד לבירור משפטו. בבית המשפט הורשע בן־יהודה בקשירת קשר ונגזרה עליו שנת מאסר. נוסף על כך הורה השופט לסגור את העיתון לאלתר. בן־יהודה שוחרר לביתו בערבות, ערער על פסק הדין, ולאחר שהופעל על השלטונות העות’מניים לחץ דיפלומטי כבד – זוכה. עונשיו בוטלו, אך מושל ירושלים התיר את חידוש הופעת הצבי רק כעבור ארבעה־עשר חודשים, בטבת תרנ”ה.

קווי לשון אופייניים

עיתון הצבי התייחד בין עיתוני התקופה בסגנון דיווח ססגוני וסנסציוני ובקווי לשון לא שגרתיים. סגנון זה נודע בכינוי “הלשון הירושלמית”, ונועד להעמיד חלופה לסגנון המשכילי ששלט בעיתונות התקופה. היו שביקרו את סגנון הדיווח של הצבי. לדוגמה, יוסף חיים ברנר כתב כי הצבי הוא “שק־הפטפוט של בית־בן־יהודה ושותפו בירושלים, שאם הוא צהוב למדי גם בחיצוניותו, הנה חוסר־טעמו הקיצוני משכיח גם את זה, משכיח את הכל” (בתוך: “רגשים והרהורים”).

בן־יהודה התנגד לשימוש במילים לועזיות והדיר אותן מעיתונו. הוא שילב בהצבי מילים שחידש, ואכן רבות מהמילים שהוצגו לראשונה בעיתוניו התקבלו והפכו לחלק בלתי נפרד מהעברית. לצד זאת היו חידושים שפורסמו בעיתון ולא התקבלו, למשל מנאם (=נאום), חושמה (=קונסטיטוציה, חוקה) ומכושית (=פסנתר).

“עיתון”, “עיתונאי” ו”עיתונות”

אליעזר בן־יהודה הוא מחדשהּ של המילה עיתון. לפני כן שימשו הצירופים מכתב עתי, ספר עתים, גיליון לשבועות, מכתב קורות הימים, וכן מכתב וספר. כעשר שנים לפני שחידש בן־יהודה את עיתון הוא הציע את המילה אֶבְשַׂר, אך היא לא נקלטה. המילה עיתון החלה להופיע בהצבי ובעיתונים אחרים בשנת תרנ”א (1891), אולם רק משנת תרנ”ה (1895) נדפסה בכותרת המשנה של הצבי.

המילה עיתונאי אינה חידוש של בן־יהודה, אך חודשה על סמך עיתון. עיתונאי החלה להופיע בהצבי בשנת תרס”ט (1909). עד אז כונה העיתונאי סופר, כותב ומן המודיעים. עד לחידוש המילה עיתונות שימש הצירוף ספרות עִתית.

יש עם עברי!

בן־יהודה עודד בעיתוניו את הדיבור העברי ודיווח על מצבו. במאמר “יש עם עברי!” (ט’ בכסלו תר”ע, 22.11.1909) הגיב על רשימה שפרסם בהצבי הסופר בוקי בן־יגלי (יהודה לייב קצנלסון), שבה תיאר את השתאותו מהדיבור העברי הטבעי ששמע בארץ. במאמרו הכריז בן־יהודה שאכן קם בארץ ישראל עם עברי שעברית היא שפתו:

יש עתה צבור עברי בארץ, שהיתה לפנים ארץ העם העברי. יש. […] שוטטו בחוצות ירושלם והקשיבו והאזינו: בכל עבר ופִנה הקולות המתוקים של לשוננו עולים ובאים לאזניכם מפי ילדים וילדות, מפי בחורים ובתולות, הולכים לתומם, מסיחים בינם לבין עצמם […] לא בכוָנה לדבר עברית […] אלא פשוט בדרך טבעי, מפני שזו כבר לשונם, מפני שכבר אי אפשר להם לדבר ביניהם לבין עצמם בלשון אחרת!

בסיום קבע בן־יהודה:

אין לי מקום לפקפק יותר: יש עם עברי, ובכח טבעי הכרחי יגדל ויתרבה ויהיה לעם על אדמתו. אשריך, בוקי בן־יגלי, שהיית הראשון שהרגשת ושהכרזת הדבר הזה. תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי. אמותה הפעם במנוחה, כי במנוחת נפש אעצֹם את עיני ברגעי האחרון: יש עם עברי בארץ ישראל.

שערי עיתונים עבריים שקדמו ל”הצבי” ולחידוש המילה “עיתון”