מילון הלשון העברית הישנה והחדשה

"מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" נחשב למפעל חייו הגדול ביותר של אליעזר בן־יהודה זולת החייאת הדיבור העברי. המילון יצא לאור בהדרגה בשנים 1908–1959. בשלמותו הוא מונה שישה־עשר כרכים ועליהם נוסף כרך המבוא הגדול. במילון מופיעות יותר מחצי מיליון מובאות, ומסומנות בו בסימון מיוחד מילים שחידש בן־יהודה ושהתקבלו בספרות של זמנו או בדיבור העברי בארץ ישראל.

העריכה והפרסום של המילון

בשנת תרמ"ז (1887) החליט בן־יהודה לחבר מילון ללשון העברית לכל תקופותיה, ועסק בהתקנתו במשך כארבעים וחמש שנה – עד יום מותו. חמשת הכרכים הראשונים של המילון נדפסו לפני מלחמת העולם ראשונה (1908–1914), והם היחידים שראו אור בחיי בן־יהודה. בן־יהודה עוד הספיק לערוך את הכרך השישי והשביעי של המילון והם נדפסו לאחר מותו. את הכרך השמיני והתשיעי ערך משה צבי סגל, ואת שאר הכרכים ערך נפתלי הרץ טורטשינר (טור־סיני), נשיא ועד הלשון העברית ולימים הנשיא הראשון של האקדמיה ללשון העברית. שמונת הכרכים הראשונים נדפסו בברלין ושאר הכרכים נדפסו בירושלים.

הכרכים שראו אור לאחר מות בן־יהודה פורסמו בהפסקות גדולות. שני הכרכים האחרונים פורסמו בשנת 1959, חמישים ואחת שנים לאחר צאת הכרך הראשון, ובכך הגיע לסיומו המפעל המילוני הגדול ביותר בתולדות העברית ומפעלו המדעי הגדול ביותר של בן־יהודה.

המבוא הגדול

כרך "המבוא הגדול", אשר משתרע על כשלוש־מאות עמודים, הוא יחיד במינו בתולדות המילונות העברית. בן־יהודה כתב את "המבוא הגדול" במהלך מלחמת העולם הראשונה בשעה שישב בארצות הברית, ובו תיאר את השקפתו הבלשנית על התפתחות הלשון העברית ואת גישתו הלקסיקוגרפית. הכרך ראה אור בעריכת טור־סיני בשנת 1940.

בכרך המבוא הגדול תיאר בן־יהודה גם את צעדיו הראשונים בדיבור בעברית ואת הנסיבות שהובילו אותו לחבר מילון:

ובאחד החוצות של פריז, באחד מבתי הקהוה […] סחתי עברית בפעם הראשונה עם אחד ממכרי בשבתנו אצל שלחן עגל […] והקולות התמוהים של זו הלשון המזרחית העתיקה, המתה, התערבו בתוך שאון הקולות העליזים של הלשון הצרפתית החיה, היפה, העשירה…

[…] ומאז התחלתי לדבר עברית תדיר, עד כמה שזה היה אפשר בפריז בימים ההם. […] אבל ככל אשר הרביתי לדבר עברית […] כן התחלתי לחוש מעט מעט קצת מחנק. […] אלה היו לי שעות קשות, שהיו עלולות לקעקע כמעט את כל הבירה שבניתי לי בדמיוני. אך הן הן שהיו שעות החִבּוּל [מ’חבלי לידה’] של המלון. […] קויתי למצא את כל הצריך בספרי המלים, שהיו בזמן ההוא, מרוסית לעברית, אבל אחר חפוש מעט בֹּשׁתי מִשִּׂברי זה, וראיתי כי המעט שיש לנו אינו מספיק לצרכי דבור אמתי וטבעי.

וההגיון הפשוט של הבחרות הביאני מהרה למחשבה פשוטה זו: אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה. […]
וביום מהימים החלטתי:
חסרון זה אמלא אני.
והמחשבה לחבר מִלּוֹן נולָדָה. (עמ’ 3–4)

בן יהודה העיד כי לכתחילה כלל לא התכוון לחבר מילון מדעי אלא מילון מעשי לא גדול, לצורכיהם של דוברי עברית בני הדור הראשון של תחיית הדיבור העברי:

ועלי להודות, כי למלאכת מִלּוֹן אמתי להלשון העברית, לא הייתי כלל מוכן, לא מפאת ידיעותי המדעיות בחכמת הלשון, ואף לא מפאת נטיָּתי הרוחנית. […] החכמה הלשונית לא היתה מקצוע חביב עלי, […] ולא מפני תשוקה לחבר מִלּוֹן רציתי לעשות זאת, אלא מפני שראיתי צרך גמור בזה להדבור בעברית. אשר על כן היה בדעתי לחבר ספר קטן, שיוכל להיות לסיוע מעשי למי שרוצה לדבר עברית. (עמ’ 5)

עוד העיד בן־יהודה שבתחילת הכתיבה של המילון לא העריך את שיעור העבודה שיידרש ממנו:

בימים ההם עוד לא היה לי מֻשָׂג ברור מה מלאכה כזו דֹרשת מבעליה, עוד לא ראיתי מדות המפעל, לא חשבתי כמה זמן וכמה עבודה קשה ידרש ממני. וטוב הדבר שכך קרה, שלא ידעתי בתחלה מה אני נוטל עלי, כי אין ספק בדבר שאלמלא ראיתי אז מה העבודה הזאת, כמה היא גדולה ורחבה וכמה היא קשה, ודאי שלא הייתי מֹצא את לבבי להתחיל בה. (עמ’ 6)

בהדרגה שקע בן־יהודה באיסוף החומר למילון, במיון המילים ובהגדרת משמעויותיהן. הוא העמיק בחקר הלשון העברית, בלימוד הלשונות השמיות ובלימוד דרכיהם של גדולי המילונים באירופה. במהלך מלאכת הכתיבה השתנה ייעוד המילון:

ועם השתלשלות העבודה והרחבת הגבולים והתעמקות החקירה המדעית הלכו והשתנו לא בלבד מהותו ואיכותו של הספר אלא גם תכליתו ותעודתו. לא התכלית האחרונה שהיתה במחשבתי תחִלה, היא תחית הלשון, שהיא נשארה עד הרגע האחרון הכח המניע העקרי בעבודה זו, אלא התכלית הראשנה הקרובה. […] ככה נשתחרר מפעלי יותר ויותר מיעודו המעשי לצרכי הדבור העברי של יום יום, שהיה במחשבתי תחלה, ומקומו לקח יעוד אחר יותר עליון. […] מה שעמד עתה לפני עיני […] הוא לבנות […] מקדש להלשון העברית, מקדש שיֵאָצֵר בו למשמרת עולם כל האוצר הקדוש של הלשון כלה, מראשיתה ועד היום הזה, […] וזה אי אפשר אלא כשיהיה החבור מפעל מדעי גמור. (עמ’ 16–17)

עקרונות הסידור במילון

הפעלים על כל בנייניהם סדורים במילון בן־יהודה על פי השורש. שאר הערכים סדורים על פי האל"ף־בי"ת של צורת היסוד שלהם. שיטה זו הולכת בעקבות המילון הגרמני של גזניוס למקרא במהדורותיו המאוחרות, ובשונה מן המילונאים העבריים שפעלו במאה התשע־עשרה – אלה נהגו לסדר את כל הערכים בשורשיהם כדרך המילונים העבריים בימי הביניים.

בן־יהודה עשה במילונו ניסיון ראשון בתולדות המילונות העברית שמחוץ למקרא לברר את מקורה של כל מילה ושל כל שורש. הוא השווה את המילים העבריות ואת משמעותן ללשונות שמיות אחרות, וכן בחן את הגיזרון של המילים בתוך הלשון העברית.

אף שמילון בן־יהודה הוא מילון חד־לשוני – עברי-עברי – בן־יהודה הוסיף בו לכל מילה תרגום ללשונות אירופה (גרמנית, צרפתית ואנגלית).

מניין השנים במילון בן־יהודה

עד שנת 1917 נהג בן־יהודה לציין את השנים במילון על פי המניין לחורבן הבית השני. לאחר מלחמת העולם הראשונה הנהיג בן־יהודה את המניין להצהרת בלפור, ועם הקמת מדינת ישראל הנהיגו בני משפחת בן־יהודה את מניין השנים למדינה.

חשיבות המילון

"מילון הלשון העברית הישנה והחדשה" הוא מפעל מדעי עצום, שבן־יהודה יזם ומימש כמעט בלא עזרתם של מלומדים אחרים. המילון העלה את המילונות העברית לרמה של המילונות האירופית, ובכך קבע את מסגרתה של המילונות העברית מזמנו והלאה.

היום ידוע שיש במילון גם חוסרים: בן־יהודה הסתמך בעיקר על דפוסים שהיו בהישג ידו ולא על כתבי יד עתיקים. נוסף על כך המילון כמעט אינו מתעד את אוצר המילים של העברית במאה העשרים, ולא נכללות בו מילים זרות שנכנסו לספרות התלמוד והמדרש. למרות זאת המילון זכה להערכה רבה, ועד היום הוא משמש מקור ייחודי לחקר הלשון העברית לדורותיה. פרופ’ זאב בן־חיים, מחשובי הבלשנים העבריים במאה העשרים, העריך את מפעלו של בן־יהודה:

משעה שהעמיק בן־יהודה בעבודתו במילון, חלה בו תמורה עצומה. הלוחם לעברית, העיתונאי והסופר, החובבן בבלשנות העברית הפך מהר מאוד להיות גדול בבלשנות העברית. הוא קנה ידיעה מושלמת בערבית וידיעה הגונה בסורית, ואין צריך לומר בתחומי ספרות עברית שלא ידעם קודם לעבודתו, והיה לבן בית במחקר הלשונות השמיות שבימיו. אך בחושו החריף ובמקוריותו הכיר יפה כי ליצירה מסוג שהוא שאף להעמידה לא יוכל להיבנות מן הבלשנות השמית, אלא עליו לבקש מופת ועזר מן הבלשנות ההודו־אירופית דווקא. לפיכך התעניין בנעשה – בייחוד בתחום המילונים – בבלשנות של הלשונות הלאומיות, צרפתית, גרמנית, אנגלית. (…) ובכך נתייחד בן־יהודה לא רק מן המילונאים לעברית שקדמו לו אלא אף מכמה וכמה בלשנים מובהקים מבני דורו.