לגופו של עניין
על הסמיכות הכפולה נטולת היידוע
בעברית שבפינו מהלכים ביטויים כגון כללו של דבר או לגופו של עניין מבלי לפרש מהו הדבר או העניין. בהנחה שמתכוונים ל'דבר' או 'עניין' ידועים לשומע או לקורא, כמו בצירופים אחרים במבנה הזה דוגמת "דבריה של המרצָה" (ולא "דבריה של מרצה") או "נאומו של השר" (ולא "נאומו של שר"), נשאלת השאלה: לאן נעלמה בהם ה' הידיעה?
נתאר את מבנה הצירוף בטבלה:
| [שם עצם + כינוי חבור] | דבריה | כללו |
| 'של' | של | של |
| [שם עצם] | המרצה | דבר |
מדובר בצירוף 'של' שבו לאיבר הראשון מצטרף כינוי חבור מקדים המוסב על האיבר השני (דבריה > הדברים שלה, של המרצָה). צירוף זה של סמיכות מפורקת (באמצעות 'של') עם כינוי מקדים מכונה בקרב הלשונאים "סמיכות כפולה".[1]
התשובה לשאלת היעלמותה של ה' הידיעה בצירוף כללו של דבר ודומיו נעוצה בסיפור לידתה של המילית 'של'. בעיקרהּ 'של' היא צירוף ש' הזיקה ואות השימוש ל־. במקרא רגיל הצירוף 'אשר ל־' להבעת שייכות: "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם" (ויקרא טז, טו) ובתקופה מאוחרת יותר החליפה ש־ את אשר בתהליך שרישומיו ניכרים כבר בעברית המקראית המאוחרת: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" לעומת "מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה". לפי זה מתבקש כמובן שרצף האותיות של־ יהיה מחובר למילה שאחריו, ואומנם כך מוצאים לא רק בדוגמה המקראית היחידה לעיל אלא גם בכתבי היד הטובים של ספרות חז"ל, כגון בכתב יד קאופמן למשנה: כוסות שליין (פסחים י, א), רחובה שלעיר (מגילה ג, א), פתחו שלבית (אהלות יז, ה).
חוקרי לשון חז"ל העלו טעמים שונים להיפרדות האותיות של־ והפיכתן למילה עצמאית, אבל דבר אחד ברור למדי: אם אומנם הן מחוברות לשם העצם שלאחריהן – היידוע מובע בניקוד האות ל', כדין היידוע באותיות השימוש בכ"ל (למשל: בְּ + הַ + בַּיִת > בַּבַּיִת), ולפי זה: פתחו שלַבּית. משעה שנתפרדו האותיות של משם העצם שוב לא הוסיפו את ה' הידיעה במקום הצפוי, וכך הצירוף "פתחו שלבית" לא הפך ל"פתחו של הבית" אלא ל"פתחו של בית".[2]
היפרדות המילית 'של' והתאפסות היידוע כבשו את דפוסי המשנה והתלמוד, וכך נקלטו צירופים אלו בקרב לומדי מקורות העברית במשך מאות שנים. ה"תקלה" ההיסטורית הזו הולידה צירופים שגורים כגון ריבונו של עולם, אף שברור שהמילה 'עולם' אמורה להיות מיודעת,[3] כשם שסתם כך נגיד "צידו האחר של העולם" (ולא "של עולם"). בכלל זה השתרשו ביטויים שהאיבר השני בהם הוא 'דבר' (ויסודם בלשון חכמים) שנעשו שגורים בכתיבה העיונית: כללו של דבר, קיצורו של דבר, סופו של דבר, עיקרו של דבר, טעמו של דבר, פירושו של דבר, לאמיתו של דבר, לגופם של דברים, וכן קיצורו של עניין, לגופו של עניין ועוד. ברי כי במקור הייתה כאן תווית יידוע: "כללו שֶׁלַּדָּבָר" כלומר "כללו של הדבר", הוא הדבר הידוע שדובּר בו עד עתה.
אכן בשימוש החופשי בעברית בת ימינו צירופי סמיכות כפולה הם לעולם מיודעים (לא תמיד נחוצה ה' הידיעה, שכן יש שהאיבר השני מיודע מעצמו: שם פרטי כגון 'תלמידיו של אהרן'; או שם הבא בכינוי שייכות: 'סיפוריה של אימי'). ואולם דרך ההבעה ללא היידוע, ירושת הכתיב של מקורות העברית במאות השנים האחרונות, הולידה בימינו גם צירופים ספרותיים חסרי יידוע דוגמת "סיפורה של שפחה" או "גלגוליו של מעיל" – שהקורא אינו נדרש לתווית יידוע בהם (אף שהשפחה או המעיל הם מסוימים וידועים).
__________________________
[1] ומה טעם 'כפולה'? כיוון שהזיקה בין איבר א לאיבר ב באה בשתי דרכים: הכינוי המקדים והמילית 'של'. יש המסתייגים מן השימוש במילה 'סמיכות' לצירופים אלו וגם לצירופים דוגמת 'הדשא של השכן' המכונים 'סמיכות מפורקת' או 'סמיכות פרודה' – שכן אין בהם הייחוד של מבנה הסמיכות (ראו כאן). כך או כך נראה שכיום הוראתם זהה (דברי המרצה = דבריה של המרצה = הדברים של המרצה), והבחירה ביניהם היא לרוב עניין של סגנון.
[3] ההגייה המיודעת נשתמרה במסורת תימן: "ריבונו שֶׁלָּעוֹלָם".
