לקט מדברי אמציה פורת ז"ל

דברים שנאמרו בישיבות מליאת האקדמיה ללשון העברית

על הפיסוק א

ישיבה רא, כ"ד באייר תשנ"א, 8 במאי 1991 (עמ' 98)

תרשו לי לספר לכם סיפור. מורה אחד שהיה לנו בבית הספר התיכון סיפר לנו על המורה שלו למתמטיקה שהיה מתעצל לכתוב על הלוח, ולכן היה כותב באוויר: "אם A פה ו־B פה, איפה C?" וכל הכיתה הייתה צועקת "שָם!"

זו בקירוב הרגשתי עכשיו – כולנו צועקים "שָם". אבל על מה אנחנו מדברים קצת קשה לי להבין. יש כאן סעיף האומר שפסיק יבוא תמיד בין משפטים מאוחים. עכשיו בא משפט שאומר: "משפטים מאוחים המעמידים מחזורת – לעולם יבוא פסיק ביניהם גם אם יש לפניהם מילת חיבור. היכן נזכרה פה מילת חיבור כל עיקר? רק בנוסח תש"ן נאמר "ובדרך כלל יבוא פסיק ביניהם גם לפני מילת חיבור כלשהי", ושם יש מקום למשפט הזה.

על הפיסוק ב

ישיבה רב, כ"ג בתמוז תשנ"א, 5 ביולי 1991 (עמ' 132 ואילך)

תרשו לי להסביר מפני מה נראה לי שיש להימנע מפסקנות יתרה כשבאים להעמיד כללי פיסוק. כבר נתליתי בדיון קודם בספרו של אהרן מירסקי, הפיסוק של הסגנון העברי, כדי לומר שראוי שההבנה של הכתוב לא תהיה תלויה בפיסוק – הכתוב עצמו צריך שיהיה מובן גם בלי פיסוק, על פי החיתוך הטבעי של הדברים. כאן אני מבקש להוסיף ולומר שהפיסוק בזמן שהוא נעשה טָפוּל לכתוּב ואינו מגופו ממש, מוטב לראות בו לפעמים גם כמיני הוראות של הסופר לקורא או לבימאי, או הוראות של הבימאי לשחקן, או אינטרפרטציה של השחקן או הקורא. תרשו לי להביא לפניכם דוגמה אחת מן המדרש. מסופר בדברים רבה (פרשה יא), באגדה על מיתתו של משה, שאמר הקב"ה לסמאל הרשע צֵא וְהָבֵא את נשמתו של משה. [- – -] אמר לו [משה לסמאל] אֵין אתה נוטל את נשמתי […] יש בי כוח מכל באי העולם. אמר לו [סמאל למשה]: מה כוחך? אמר לו:

אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למהלני ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה והלכתי ברגלי ודיברתי עם אבי ואמי ואפילו חלב לא ינקתי וכשהייתי בן שלושה חודשים התנבאתי ואמרתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש וכשהייתי מהלך בחוץ נכנסתי לפלטרין של מלך ונטלתי כתר מעל ראשו וכשהייתי בן שמונים שנה עשיתי אותות ומופתים במצרים והוצאתי שישים ריבוא לעיני כל מצרים וקרעתי את הים לשנים עשר קרעים והפכתי מי מרה למתוק ועליתי ודרכתי דרך בשמים והייתי תופס במלחמתן של מלאכים וקיבלתי תורה של אש ודרתי תחת כיסא אש וסוכתי תחת עמוד אש ודיברתי עמו פנים בפנים ונצחתי בפמליא של מעלה וגיליתי רזיהם לבני אדם וקיבלתי תורה מימינו של הקדוש ברוך הוא ולימדתי אותה לישראל ועשיתי מלחמה עם סיחון ועם עוג שני גיבורי עובדי כוכבים שבשעת המבול לא הגיעו מים לקרסוליהן מפני גובהן והעמדתי חמה ולבנה ברום עולם והכיתים במטה שבידי והרגתים מי יש בבאי עולם שיכול לעשות כן

עד כאן לשונו של משה. ודאי שמעתם שיש לנו פה מחרוזת ארוכה של כשלושים משפטים מאוחים בווי"וין. אין כל קושי להבין את הדברים בלי כל סימני פיסוק, הדברים חתוכים וברורים ואין דרך להבין אותם שלא ככוונת המקור, שנכתב כמובן בלי כל פיסוק. אכן אין כאן הבנה אחרת, אבל יכולה להיות כאן קריאה אחרת – לקרוא את הדברים אפשר בכמה אופנים. נתאר לעצמנו שני שחקנים או קריינים שמגלמים את דמותו של משה בפגישה זו עם סמאל. האחד מבקש להציג דמות של האיש משה שמכסה על עלבונו וכאבו במעטה של נעימה סרקסטית וצינית, ונוקט כמין התנשאות על סמאל ונוהג ביטול בַּפָּחוּת הזה שצריך לפרש לו מי הוא משה ומה כוחו. ומשה זה אומר במין ניחותה מוטעמת: "אני בן עמרם שיצאתי ממעי אמי מהול ולא נצרכתי למהלני [אתנחתה וניע ראש ומבט של תהייה לראות את פעולת הדברים על סמאל – ובכתוּב שלעיני השחקן כל זה מתבטא בפסיק], ובו ביום שנולדתי מצאתי פתחון פה והלכתי ברגלַי ודיברתי עם אבי ואמי [ניע ראש שאומר כן־כן], ואפילו חלב לא ינקתי [אתנחתה ומבט שאומר ומה תאמר על זה?], וכשהייתי בן שלושה חודשים התנבאתי ואמרתי שעתיד אני לקבל תורה מתוך להבי אש [אתנחתה ומבט וניע ראש שאומר הלוא אני יודע יפה שאתה יודע זאת, ואינך אלא מיתמם, אבל אולי שכחת משהו וברצון אזכיר לך]". וכן הלאה כל שאר המשפטים המאוחים – הצד השווה שבהם שעל פי קריאתם מתבקש פסיק בין משפט למשפט.

וכנגד זה נצייר לנו שחקן או קריין אחר שקורא את הדברים קריאה אחרת – קריאה שלי עצמי היא נראית כאן יותר – קריאה של אדם שהינה־הינה עומדים ליטול את נשמתו והוא טוען על חייו בקדחתנות נואשת ואומר הכול בנשימה קדחתנית אחת, אין לו זמן להכניס לתוך דבריו אפילו פסיק אחד, ומכאן ריבוי הווי"וין המאַחוֹת את המשפטים, ובכתוּב שלעיני הקריין הדברים כאילו אמורים בלי כל פיסוק, כמו במקור. (אגב, במהדורה המנוקדת והמפוסקת של מירקין נתן המהדיר לפעמים פסיק בין המאוחים ולפעמים לא נתן, ופה ושם נתן נקודה, הכול לפי קריאתו והאינטרפרטציה הריתמית שלו.)

מה אני בא לומר? קודם כול אני מבקש לחזור ולומר מה שאמרתי בישיבה הקודמת, שיש לי ספק בדבר עצם סמכותנו לחייב לשים פסיק בין משפטים מאוחים בווי"ו. אין אנו רשאים לומר אלא שאפשר לשים פסיק ביניהם. הלוא ו' האיחוי עצמה היא סימן פתיחה של משפט, וממילא היא כמין סימן פיסוק טבעי בלשון, ורק כשהכותב מבקש לרַווח את האתנחתה, או להקל את הקריאה, או להכתיב את הריתמוס הפנימי המתבקש לו, הוא רשאי לתת פסיק בין המאוחים. אבל בשום פנים אין הוא חייב לעשות כן. והלוא יש שהכותב גם בוחר מדעת להניח את הקריאה לכל קורא, שתהיה האינטרפרטציה הריתמית מסורה לקורא, ולא תמיד הכותב מבקש להכתיב אותה, וממילא ימעט בפסיקים.

אפשר שתבואו ותאמרו לי מה שאמר לנו ידידנו ראובן סיוון בישיבה הקודמת, שחסרונננו בכללים האלה שאנחנו מביאים יותר מדי דוגמאות מן התנ"ך ומלשון חכמים, בזמן שבני אדם מתלבטים בפיסוק של משפטים "מן החיים", כלשונו, וצריך אפוא לתת דוגמאות מן הספרות ומן העיתונות. בתנ"ך, כך אמר לנו סיוון, אין פיסוק, ובלשון חכמים אין פיסוק. והלוא יבואו תלמידים ויאמרו שבמקורות אין פסיקים. יש לשנות שינוי גמור ולהביא הרבה יותר דוגמאות מעשיות של דורנו. עד כאן מדבריו של סיוון, ודעתו משקפת כמובן גם את דעתם של אחרים מחברי האקדמיה, שיש לנו עניין בעברית החדשה והחיה, קַצנו בכל הדוגמאות האלה מן המקרא ומלשון חכמים.

תרשו לי אפוא להביא לפניכם דוגמה מתוך ספר אחד שנדמה לי שאיש לא יכפור בשייכותו לספרות העברית בת זמננו. אני קורא את תיאור המסיבה באבו־תור מתוך ספרו של דן בן־אמוץ "זיונים זה לא הכל" (1979), עמ' 226, שני עמודים תמימים ברצף אחד בלי כל פיסוק (אטול רשות לעצמי לדלג פה ושם על מילים או משפטים – מי שסקרנותו גוברת עליו יוכל לעיין שם שם, כמו שאומרים חכמים, כגון ביאליק ב"אלוף בצלות ואלוף שום": "עיין בדבריהם ותמצא נחת"). וזה לשון הקטע:

בשלב זה כולם כבר היו שתויים ואילו שלוש הסמינריסטיות שאפרתי הביא מסמינר בית הכרם צחקקו בלחיים סמוקות לצורך ושלא לצורך ומקלר "הממציא" נעלם מתחת לשולחן ונתפש כשהוא מחפש משהו [– – –] ודן הורוביץ כבר התווכח בצווחות עם כידן על הבעיה הכורדית ומאקס כבר צחק ברוורס ויודל התחיל לדחוף ידים [– – –] ועיניו של מן ורדי החלו להתערפל ואביבי "אוהב־האדם" כבר התחיל להשמיץ ולקבור את כל הנוכחים ואלן שבפירוש השתעממה לחשה לי שהיא עייפה והולכת הביתה ונחומה אמרה שהיא מצטרפת אליה ומישהו כבר זעק "על נהרות בבל היי! היי!" וזאביק בילו התעקש לחזור בפעם החמישית על הברכה שהמציא [– – –] ואפרתי בשקט־בשקט טרח למלא לכולם את הכוסות וכשהוא נשא את כוסו למעלה כולם הצטרפו לשתייה כמו אבירים והיין והקוניאק כבר נשפך על המפה ועל החולצות הלבנות ויודל צועק למקלר [– – –] "לך כיבינימט אתה עם החכמות שלך!" ושערותיהן הסרוקות של הבחורות כבר סתורות ומחשופיהן גלויים ומישהי כבר יצאה מכלל פעולה ומנמנמת על מזרן בפינה והרב עמי סלוצקי שיכור ככולם מבקש לפתע שקט מוחלט אבל איש לא שם לב אליו ושתיקה כלשהי משתררת רק אחרי שאפרתי מוריד את הלאפה שלו במכה אדירה כל כך על השולחן עד שהכוסות מצטלצלות ובקבוק טוקאי מגעיל נשפך על המפה וסלוצקי מנגב את צווארו בכיפה הסרוגה ואומר "תשמעו סיפור יפה עם מוסר השכל חשוב" והוא מחכה שאחרוני המפטפטים ישתתקו ויביטו בעיניו המתכסות דוק של "אידישקייט" ורק אז כשהכול מוכנים לשמוע דברי חכמים הוא פותח ב"אבא שלי עליו השלום…" וכאן הוא עושה פאוזה קטנה להגברת המתח ומאקס כבר מרים גבות בחוסר סבלנות ואביבי כבר מצמיד אגרוף לשפמו כדי לטזטז בבוז אבל עמי שולח פתאום את זרוע ימינו היישר באוויר במועל יד קומוניסטי ומניח את כף יד שמאלו ליד כתף ימינו ומסיים את סיפורו בשורת מחץ מפתיעה [– – –]

עד כאן דברי דן בן־אמוץ. אני מקווה שכולנו מסכימים שהתכנים, לפחות, הם "מן החיים" ועל כל פנים מן הספרות העברית החדשה. גבירותיי ורבותיי, אני מבקש לומר שיש להניח לו לכותב מידה של חופש בפיסוק. […] צריך להיזהר מפסקנות בפיסוק. אין לומר, למשל, שלעולם יבוא פסיק בין משפטים מאוחים בווי"ו. עלינו להציע את האפשרויות ולא לחייב חיובים.

על הלעז

ישיבה רה, ל' בסיוון תשנ"ב, 1 ביולי 1992 (עמ' 220; קטע מתוך הרצאה)

פסוק אנגלי כגון Perhaps it was significant that he has given his heroine his mother's name מיתרגם היום תרגום "שבוי": "אולי זה היה משמעותי שהוא [הסופר] נתן לגיבורה שלו את שמה של אימו". תארו לכם שהיינו אומרים: "אולי זה היה משמעותי שזרזיר הלך אצל עורב…". מכאן אנו למדים שאת הפסוק האנגלי הזה אפשר לתרגם כך: "אולי לא לחינם נתן לגיבורה שלו את שמה של אימו" – הרי לכם תרגום משוחרר, שהעברית נושמת בו את אוויר פסגותיה שלה. בדוגמה הזאת ביקשתי להראות איך ה"תרגוּמִיזְם" מבטל את עצמאותה של לשון ומאַבּן את כוח היוצר שבשימושה. וזו הסכנה החמורה מכול.

על הכתיב המלא

ישיבה ריא, ה' במרחשוון תשנ"ד, 20 באוקטובר 1993 (עמ' 33–34)
הדיון נסב על ביטול כלל חמש הנקודות שנהג באקדמיה: ניקוד חלקי חובה של חולם, שורוק, מפיק, דגש קל בבכ"פ ושי"ן שמאלית.

עליי להודות, לבושתי ולכלימתי, שבעברית פשוט תענוג: מבינים כל מילה כשקוראים.
אני רוצה להמליץ לעשות את מה שקרוי 'כללי הברירה' לדרך האחת. את וי"ו התנועה אפשר לנקד ניקוד חלקי לפי השכל הישר. אם במקום מסוים, למשל, צריך להבדיל בין מדוּבר ובין מִדּוֹבֵר וההקשר אינו מכריע, אפשר להוסיף חולם או קיבוץ, הכול לפי המתבקש. זה עניין של שכל ישר פשוט, ואין צורך לבלבל את העם, כי העם מבולבל ממילא. הרי כל בית הוצאה יש לו כתיב משלו, כל תלמיד באוניברסיטה יש לו כתיב משלו. ואנחנו נבוא ונאמר לעם שיש לנו שתי דרכים, ולא אחת?! צריך שתהיה דרך פוסקנית אחת, ואין לבוא מלכתחילה עם שתי דרכים. אדם מתייאש כשהוא רואה את זה וחושב: מה זה? בשביל מה לי שתי דרכים?

על צירופי הבינוני

ישיבה ריז, כ"ט בסיוון תשנ"ד, 8 ביוני 1994 (עמ' 169)

אני רוצה להסב את תשומת הלב להתנהגות הבינוני שאחריו שֵם. לפנים בישראל היה לנו סיפור של פרץ, 'העושה נפלאות'. במהדורות אחרונות של משרד החינוך שינו את זה משום מה וכתבו 'עושה הנפלאות'. האמת היא שכשבאים ליידע צירוף סמיכות שהנסמך בו הוא הבינוני, כדאי לעיין שמא מוטב לבטל את הסמיכות וליידע לא בה' הידיעה אלא בה' הזיקה, כגון "שמעו הדבר הזה פרות הבשן… העֹשקות דלים הרֹצצות אביונים" (עמוס ד, א), כלומר כאילו נאמר 'שעושקות דלים' וכו'. גם בתפילת 'נשמת כל חי', כשמדובר על המיודע מכל מיודע אצל עם ישראל, הקב"ה, אומרים: "המעורר ישנים והמקיץ נרדמים והסומך נופלים והזוקף כפופים" וכו'. ההתנהגות הזאת של העברית היא דגם לצירופים כגון 'הארצות המפיקות נפט', 'הסטודנטים הדוברים צרפתית', דוגמאות שמביא אבא בנדויד (מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה, עמ' 168).