אמציה פורת ז״ל

דברים שאמרה רונית גדיש בהלוויה

פרופ’ משה בר־אשר עושה בחו"ל וביקש ממני לומר דברי הספד בשם האקדמיה ללשון העברית שאמציה היה חבר חשוב ויקר ופעיל בה.

הכרתי את אמציה פורת במליאת האקדמיה, בוועדות שהיה חבר בהן או עמד בראשן, ובייחוד בוועדה למונחי ביולוגיה שהייתה קטנה יחסית ושרתה בה אינטימיות (למילה אינטימיות – סיפר פעם אמציה – הוא השתמש בתרגומיו בחלופה קְרֵבות). בישיבות הוועדה הפליא לספר מחוויות ילדותו בירושלים בשנות השלושים והארבעים, לדקלם על פה שורות ארוכות מיצירות מקור ומיצירות מתורגמות שזכר מימי נעוריו, להפגין את שליטתו הווירטואוזית במכמַני העברית – ועל כל אלו נסוך היה הומור מתובל בביקורתיות אך נטול ארסיות. אמציה היה צבר בן תרבות. עם כל המטען הלשוני והתרבותי לא גבה ליבו ולא רמו עיניו, או כמו שאומרים בעברית של ימינו הוא תמיד דיבר בגובה העיניים.

גם בוועדות וגם במליאת האקדמיה דיבר בחביבות, הציג את הצעותיו – מקצתן מילים שהשתמש בהן בתרגומיו – בנעימות, ולא התעקש עליהן והיה פתוח לשמוע ולקבל דעות של אחרים. בדיונים בענייני כתיב ותעתיק הביא מניסיונו המעשי ובכך השפיע לא פעם על כיוון ההחלטות.

בנושא אחד היה פעיל נמרץ ומשפיע: הדיון על כללי הפיסוק שהיה באקדמיה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. בין היתר הדגיש ש"צריך להיזהר מפסקנות בפיסוק" וחתר לצמצום הכללים ולהעמדתם בגדר אפשר ולא בגדר מותר ואסור – וכל זה מתוך תפיסת העומק שלו בכל מה שנוגע לסגנון העברי.

אבל תרומתו ניכרה לא רק בענייני הסגנון ואוצרות העברית. אמציה פורת ניחן במה שקרוי שכל ישר. פעם אחת – מבחינתי בלתי נשכחת – שכלו הישר שחרר את מליאת האקדמיה מדרך ללא מוצא בדיון שהלך והסתבך, בהצעה פרוצדורלית פשוטה שהעבירה את הדיון למסגרת אחרת.

לאמציה פורת היו הבחנות־לשון דקות מן הדק – שהן נחלתו של מי שמרגיש וחי את העברית מפנימיותה, והוא פעל להנחילן לתלמידיו ולכלל הכותבים והעורכים. כך למשל הסביר את מהותו של הפועל היווה – המציין היווצרות, הֲבָאָה לידי הוויה – ולכן אין מקום לשימוש הרווח בו כאוגד.

פנינים משלו פזורות בזיכרונות האקדמיה ללשון העברית ואשתדל לאסוף אותן ולפרסם אותן בהקדם.

אסיים בדברים שאמר אמציה עצמו על עצמו באירוע לכבודו באוניברסיטת בר־אילן עם פרישתו מן ההוראה (בשנת 2005):

בכל עיסוקיי בַּעריכה וּבְתרגום, בכתיבה ובהוראה, אני שואל את עצמי – מתוך קנייה בשינוי מדברים שאמר הסופר האנגלי תומס הרדי, בספרו "הרחק מהמון מתהולל", שהיה לי הכבוד והעונג והקושי לתרגם אותו – אני שואל את עצמי איך פועלים שההישענות על פועל רוחם של ראשונים לא תיראה לקורא בן זמננו מיוּשנת ומיוסדת על טעות, ולא תעיר התנגדות לו, ובוודאי לא צורך לנתץ ולהחריב אותו; איך פועלים שרוח הבונים הראשונים תפַעם גם את הקורא בן זמננו; איך פועלים שהקורא הזה יראה את הלשון העברית ויהגה בה מתוך נחת מן הרציפות שבה, מתוך הכרת טובה וגאווה על תמידותו של הרעיון שצבר וערם אותה כל השנים, עם כל חידושה והתחדשותה, והביאה עד כאן. מעצם ראיית הדבר הזה משתווה תפארת לתרבות העברית.

אחתום בדברים שביקשני פרופ’ בר־אשר שאומר בשמו על אמציה פורת ידידו שבו ראה עורך ומתרגם דגול: הוא היה אחד מיודעי העברית שבדור! יהי זכרו ברוך.

לקט מדברי אמציה פורת ז"ל בזיכרונות האקדמיה
אמציה פורת – דף חבר האקדמיה