צילום של אסתר גולדנברג

אסתר גולדנברג – לזכרה

דברי זיכרון מאת גבריאל בירנבאום, אקדם 73, תשפ"ג – 2023

ראשית היכרותי עם אסתר גולדנברג הייתה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה. הייתי אז דוקטורנט צעיר במחלקה ללשון העברית ונרשמתי לקורס שלה על מדקדקי ימי הביניים. ידע רב רכשתי בקורס הזה, אבל הדבר שבלט ביותר מהרגע הראשון היה ההתלהבות שלה — הנושא היה בנפשה ממש, וכשדיברה שכחה עולם ומלואו. אותי היא הצליחה להדביק בתובנותיה המעניינות על שיטות המדקדקים השונים ועל הקשר שבין תורתם ובין הערבית, שהייתה שפת אימם. אפיזודה אחת תדגים את האווירה בקורס: פעם אחת הזכירה מחקר ברוסית של הבלשנית גיטה גלוסקינה, והמליצה לקרוא אותו. כשאמרתי לה שאינני קורא רוסית, אמרה: אני מוכנה לשבת איתך ולתרגם לך… מאז נהיינו גם ידידים. קשרינו התהדקו כשהגעתי לאקדמיה ללשון ושימשתי המזכיר המדעי שלה. היא הייתה אז יועצת לשון ברדיו, ובעיקר הטביעה את חותמה על תוכניות הילדים.

המחקרים על העברית בימי הביניים (להבדיל ממחקרים על פועלם של המדקדקים) הם מעטים יחסית גם היום, והם היו מעטים עוד יותר באמצע המאה שעברה. אבל בתחילת שנות השבעים כתבה גולדנברג באנציקלופדיה יודאיקה את החלק על עברית ימי הביניים בערך הגדול Hebrew Language (כרך 16, במסגרת Supplementary Entries). לאורך 34 טורים היא תיארה תיאור בלשני, תמציתי ובהיר את כל התת־לשונות בתקופה הזאת: הפיוט הארץ ישראלי הקדום, שירת ספרד, העברית המשוערבת, העברית הרבנית ועוד. עד היום משמש הערך המופתי הזה את כל מי שמתעניין בלשון ימי הביניים בין לצורך מחקר ובין כדי להעשיר את ידיעותיו.

ואומנם הרבתה גולדנברג לעסוק בלשון ימי הביניים ובמפעלם של המדקדקים, וכתבה כמה מחקרים חלוציים בתחום הזה.

הדבר שבלט ביותר מהרגע הראשון היה ההתלהבות
שלה — נושא הלימוד בקורס היה בנפשה ממש, וכשדיברה שכחה עולם ומלואו.

אחד ממאמריה הראשונים היה סקירה ביקורתית[1] על המהדורה המדעית של ספר האגרון, שהוציא נחמיה אלוני.[2] היא שילבה בו סיכום יסודי של תוכן ספר האגרון עם ביקורת מנומסת אך חריפה על עבודתו של המהדיר. היא לא מנעה שבחים מהמהדיר: "ביד חרוצים, המודרכת באהבה רבה לנושא, התקין […] מהדורה מרובת כמות ורבת חומר זו", שהיא "פרי עמלו והתלהבותו של המהדיר". אבל בהמשך המאמר, על שני חלקיו, היא מצביעה על ליקויים הן בתוכן דברי הפירוש שהן בשיטת הההדרה ובשיקול הדעת שמאחוריה, שגרמו לדעתה לחָסֵר וליתר. בביקורת גולדנברג מגלה בקיאות מעוררת התפעלות בכל כתביו האחרים של רב סעדיה גאון מזה, ובתורתם של המדקדקים שהיו אחריו מזה. לדעתה, אלוני לא השתמש בפירושו בכתבי הגאון כראוי ובמידה מספקת. למשל, היא קובעת, בניגוד לאלוני, שעל אף הערכתו הרבה של רס"ג לפיוט הקדום הוא "לא נחשב בעיניו כמקור לשוני־בלשני לשאוב ממנו צורות חדשות", והוא סירב לתת הכשר דקדוקי נורמטיבי לחידושים הנועזים של הפייטנים. ומנגד, גולדנברג מבהירה, רס"ג עודד חידוש צורות וחילוף משקלים במידה הראויה, ואילו משוררי ספרד עמדו על ציטוט מדויק של הצורות המצויות במקרא. גם בזה לא דייק מהדיר הספר.

עניין נוסף שהבהירה גולדנברג במאמרה הוא מידת השימוש בלשון חכמים בשירת ספרד. היא מראה שבראשיתה של שירה זו היה שימוש רב יותר בלשון חכמים, ואילו ב"תור הזהב" התמעט השימוש בה; וכן שבשירת הקודש היה שימוש רב יותר בלשון זו מבשירת החול.

מאמר רב־היקף הקדישה גולדנברג למה שכונה בלשון ימי הביניים "דוחק השיר",[3] כלומר, צורות לשון חריגות, זרות, "משובשות", שהתירו לעצמם המשוררים להשתמש בהן בגלל אילוצי משקל או חריזה.[4] חקירת התופעה נזנחה, לדעתה, מפני שחוקרי השירה השאירוה לבלשנים, והבלשנים השאירוה לחוקרי השירה. הינה כמה מהדוגמאות שהיא דנה בהן: וִיְעָרִים במקום וִיעָרִים; עֲבוּר במקום בַּעֲבוּר; חֶדֶר־ כצורת נסמך במקום חֲדַר; קְרַב־, נְעַל־ כצורות נסמך של קֶרֶב, נַעַל (במקום קֶרֶב־, נַעַל־); נִגְמַר, נִדְלַח במקום גָּמַר, דָּלַח (אין תיעוד במקרא לבניין נפעל בפעלים האלה); צורות רבים השונות מן המתועד במקרא: תהומים (תהומות), מְרוֹמוֹת (מְרוֹמִים); כְּשָׁקַט במקום כאשר שָקַט.

גולדנברג הרבתה לעסוק בלשון ימי הביניים ובמפעלם של המדקדקים, וכתבה כמה מחקרים חלוציים בתחום הזה. היא התעניינה מאוד גם בעברית של תקופת ההשכלה ובעברית החיה והמתחיה, וידיעותיה גם בתחום הזה היו אנציקלופדיות ממש.

היא מראה שמקור התופעה בשירה הערבית. מתברר שגם בעניין דוחק השיר קיבלו המשוררים את דברי המשורר משה בן עזרא (רמב"ע): "כיוון שבשירה בייחוד אנחנו הולכים בעקבות הערבים חובה עלינו לעשות כמותם ככול אשר נוכל". ביסודיות מפליאה היא חוקרת את הדיון בתופעה[5] אצל המדקדקים הערבים, החל בסִיבַּוַיְהִי במאה השמינית, ובכלל זה את ההבדלים בין האסכולות והשיטות השונות. גולדנברג מראה שהשפעת הערבית בסוגיית דוחק השיר ניכרת בעקרונות, במינוח ובסגנון הדיון.

היא מתמקדת בעיקר בגישתם של המדקדק החשוב ר' יונה אבן־ג'נאח (ריב"ג) והמשורר רמב"ע.

ריב"ג מצדיק את הצורות הזרות כשאפשר לראות בהן "השבת הדבר אל עיקרו", כלומר שדווקא הצורה הזרה היא הצורה היסודית המשוערת, וממנה נגזרו הצורות הקיימות. כך למשל, קדמה, לדעתו, צורת עבור לבעבור כמו שקדמה יַעַן לבְיַעַן (שתיהן מתועדות במקרא). כך גם בצורה וִיעָרִים הייתה היו"ד צריכה להינקד בשווא, ובצורה וִיְעָרִים הושב הדבר לקדמותו.

נימוק נוסף של ריב"ג להצדקת הצורה שאינה מתועדת הוא האפשרות להקישה לצורה דומה במקרא, גם אם היא נדירה: את צורות הנסמך הזרות קְרַב־, נְעַל־ אפשר להקיש לצורות הנסמך המתועדות חֲדַר־, נְטַע־, שְׁגַר־ למילים חֶדֶר, נֶטַע, שֶׁגֶר. ואת חֶדֶר־ כצורת נסמך אפשר להצדיק על פי הדוגמה היחידה "חֶדֶר הוֹרָתִי" (שה"ש ג, ד). כְּשָקַט (כאשר שקט)  יוצדק על פי בַּהֵכִין (דה"ב א, ד), שיש להבינה: 'באשר הכין'.

ריב"ג ורמב"ע הסכימו שיש להיזקק לצורות הזרות רק בשעת דחק
גמורה, "בלא חמדה ומתוך ודאות שבאחריות שקל את כל הדרכים, ולא נושע בהן".

גולדנברג לא תחמה את עצמה בלשון ימי הביניים בלבד. היא התעניינה מאוד גם בעברית של תקופת ההשכלה ובעברית החיה והמתחיה, וידיעותיה גם בתחום הזה היו אנציקלופדיות ממש. נביא כאן רק דוגמה קטנה מן העושר הזה.

במאמר מרתק[6] היא מתחקה על מקורן של המילים סביבון וחנוכייה. ואף על פי שלא הייתה הראשונה שכתבה על כך, הוסיפה בו מידע רב שלא היה ידוע לפני כן והעמידה דברים על דיוקם. מתברר שמחדש המילה סביבון (במקום דריידל ביידיש) בכתב, בשנת 1897, היה הסופר דוד ישעיהו זילברבוש מווינה.[7] ואם זיכרונו של איתמר בן־אב"י לא בגד בו, הרי הוא שחידש אותה בעל פה שנים מעטות לפני כן, בעודו ילד.

מקובל לומר שבגרסה המקורית של שיר הילדים המפורסם של ביאליק "לכבוד החנוכה" כתב ביאליק "מורי הביא כרכר לי", וכך אכן נדפס בספרו "שירים ופזמונות לילדים" (1933; וכך גם במהדורות שנדפסו עד היום), ורק אחר כך הומרה המילה כרכר בסביבון. שלא כפי שכתבו אחרים, גולדנברג מראה שלא הייתה לביאליק התגדות עקרונית לסביבון. ראיָיתה החזקה ביותר היא שאת גרסתו המקורית באמת של השיר פרסם ביאליק כבר ב־1916 במקראה שיצאה באודסה, ושם כתוב "מורי הביא סביבון לי(!)". גם אחר כך לא ערער ביאליק על מוציאי המקראות שכתבו סביבון, אבל כיוון שהמילה כרכר הייתה החידוש שלו, דבק בה בהוצאה ה"רשמית" של שיריו.

נתברך בזכרה על שֶכֹּה העשירה את עולמנו בדבריה ובכתביה. לא דוקטור ולא פרופסור הייתה; גדול מֵרַבָּן — שְׁמָהּ.

אבן־ג'נאח ואבן־בלעם, רב סעדיה גאון, דונש ומשה בן־עזרא, סִיבַּוַיְהִי  ואלאנבארי, מנדלי, שטיינברג, ביאליק ועגנון — כתביהם של אלה ושל חבריהם לא היו אותיות מתות בעולמה של אסתר גולדנברג; בני שיח חיים היו הם בעולמה. נתברך בזכרה על שֶכֹּה העשירה את עולמנו בדבריה ובכתביה. לא דוקטור ולא פרופסור הייתה; גדול מֵרַבָּן — שְׁמָהּ.


[1].    "עיונים באגרון לרב סעדיה גאון", לשוננו לז (תשל"ג), עמ' 117–136;
לח (תשל"ד), עמ' 78–90.

[2].    נ' אלוני, האגרון: כתאב אצול אלשער אלעבראני מאת רב סעדיה גאון, ירושלים תשכ"ט.

[3].    "דוחק השיר בתורת־הלשון העברית בימי־הביניים", מחקרי לשון: מוגשים לזאב בן־חיים בהגיעו לשיבה, ירושלים תשמ"ג, עמ' 117–141.

[4].    הדבר מקביל למה שמכונה בתורת הספרות הכללית licentia poetica 'חירות המשורר'.

[5].    בערבית ضَرُورَة الشٍعْر.

[6].    "הנגה"שים, מנורת החנוכה והמילון העברי", לשוננו לעם מד (תשנ"ג),
עמ' 3–11.

[7].    ד' י' זילברבוש, הצפירה, 24.12.1897.