“שבכל הלילות שֻלחן־הורים לחוד ושֻלחן־בנים לחוד”

ההגדה הקיבוצית – בין מסורת לחידוש

ההגדות הקיבוציות החלו לראות אור בשנות השלושים של המאה העשרים ונתנו ביטוי לאורח החיים הקיבוצי. ההגדות נסמכו על הנוסח המסורתי והותאמו לחיי השיתוף והעבודה של חברי הקיבוצים. ויש שנדפסו בקיבוצים הגדות היתוליות שבהן התבדחו המשתתפים על חברי הקהילה ועל אורחותיה.

ההגדות הקיבוציות הראשונות

ההגדות הקיבוציות העבריות הראשונות החלו להיכתב בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, אם כי עוד בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים התקיימו סדרי פסח אלטרנטיביים של התנועה הרפורמית ושל תנועות מהפכניות יהודיות. במקומות רבים בארץ  הפסיקו פועלים בתקופת העלייה השנייה (1904–1918) לקרוא בהגדה כמקובל ושילבו בה דברי שירה ונאום, ניגון וריקוד.

נראה שההגדה הקיבוצית הראשונה נוצרה בעין חרוד בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, ובסוף העשור הפיקו קיבוצים רבים הגדות. ההגדות הקיבוציות נוצרו כניסיון לשלב בהגדה המסורתית את סיפור ההתהוות של החברה בארץ ישראל. ואומנם מקצת ההגדות הקיבוציות נסמכו על ההגדה המסורתית, ומקצתן היו היתוליות וכללו בדיחות ופרודיות על חיי היום־יום. ההגדות הקיבוציות השתנו מדי שנה בשנה, ושולבו בהן סיפורים מקומיים ועכשוויים מעלילות המקום. בהכנה ובקריאה המשותפת של ההגדה הקיבוצית השתתפו אומנים, מוזיקאים ואנשי תיאטרון. חברי הקיבוץ קראו בצוותא את ההגדה בחלל גדול.

༺═────────────═༻

הגדת “הקיבוץ הארצי”

בשנת תש”ג ראתה אור ההגדה הראשונה של הקיבוץ הארצי, ומשנה זו ואילך פרסם הקיבוץ הארצי הגדה מדי שנה בשנה. את ההגדה כתב מרדכי אמיתי מקיבוץ שריד, ואברהם אמרנט (טושק) מקיבוץ מזרע אייר אותה. בשנים תש”ד–תש”ה עיצבה את ההגדה רות שלוס, ולאחר מלחמת העצמאות עיטרו אותה שרגא וייל, משה פרופס ושמואל כץ. רוב הקיבוצים שקראו בהגדה הארצית הוסיפו לה כמה עמודים, ובהם קטעים על הקיבוץ ועל תולדותיו וכן שירים מיוחדים שנהגו לשיר בכל קיבוץ וקיבוץ.

עורכי ההגדות הקיבוציות שילבו בהגדה טקסטים מן המקורות, שירים מאת משוררים עבריים ובהם ביאליק, טשרניחובסקי, יצחק למדן, שלונסקי ואלכסנדר פן, וכן קטעי פרוזה מאת י”ח ברנר, דוד פרישמן ואחרים. יש שהטקסטים הולחנו והושרו במהלך הסדר.

הינה כמה דוגמות לקטעי שירה ששולבו בהגדה:

חִשְׂפוּ הָאוֹר! גַּלּוּ הָאוֹר! אִם הַרֲרֵי נֶשֶׁף עָלֵינוּ נֶעֶרָמוּ – לֹא דָּעֲכוּ כָל־הַנִּיצוֹצוֹת לֹא תָמּוּ; מֵהָרֵי הַנֶּשֶׁף עוֹד נַחֲצֹב לֶהָבָה מִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים – סַפִּירִים לִרְבָבָה עַל קַרְקַע הָעָם וּבְתַחְתִּיּוֹת נִשְׁמָתוֹ עוֹד תִּגַּהּ וּתְנוֹצֵץ שְׁכִינָתוֹ! הוֹי הָבוּ־נָא יַחְדָּו לָעֲבוֹדָה הַגְּדוֹלָה נָגֹלָּה־נָּא הָרֵי הַנֶּשֶׁף – נָגֹלָּה!

הַדֶּרֶךְ אֵלֵינוּ אַכְזָר וְנִפְתָּל, בּוֹאֲךָ הַמִּישׁוֹר – וְהַדֶּרֶךְ הִיא הֶרָה יִמְלְאוּ, יִמְלְאוּ עוֹד רָאשֵׁינוּ טַל לֹא תִבְגֹּד בִּרְכַּת־הַזֶּרַע. לֹא בָּאנוּ הֲלוֹם לְשַׁחֵת אֲמָרִים צֻוֵּינוּ: חֲרֹש! וְהַחְרֵשׁ! וֶאֱגֹר־נָא! וּרְאֵה הַשָּׂדֶה עֳמָרִים, עֳמָרִים בִּנְסֹעַ קְרוֹנֵנוּ הַגֹּרְנָה.

༺═────────────═༻

חג האביב

ברוח הקִרבה לטבע ועבודת החקלאות שולבו בהגדה הקיבוצית טקסטים בנושא עונות השנה ובפרט האביב. כך למשל נדפסו בהגדות פסוקים משיר השירים ומילות השיר “כתנות פסים לבש הגן” מאת משה אבן עזרא:

נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים, נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים, נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצּוּ הָרִמּוֹנִים. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים.

 

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַשׁ הַגָּן וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָּל עֵץ וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִּלְאוֹ; כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חָדָשׁ יָצָא שׂוֹחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עוֹבֵר מֶלֶךְ עַל כֹּל הוּרַם כִּסְאוֹ יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִּלְאוֹ – מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו, הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

༺═────────────═༻

יזכור

ההגדות הקיבוציות העלו את זכר המתים שנספו בשואה ושנפלו במערכות ישראל. יש נוסחים שבהם נדפס “שיר הפרטיזנים”, ובנוסחים אחרים נדפסה קינת דוד:

༺═────────────═༻

ארבע הקושיות

בהגדה הקיבוצית הותאם הנוסח של השיר “מה נשתנה” לאורח החיים הקיבוצי. לדוגמה בהגדת הקיבוץ הארצי תוארה בשיר ארוחת החג המשותפת של ההורים והילדים, שבימי חול אוכלים בחדרי אוכל נפרדים:

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוּ מַצָּה שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת מְסֻבִּים יְלָדִים לְחוּד וְהוֹרִים לְחוּד – הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּים שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת מְקַצְּרִים בִּסְעוּדָה – הַלַּיְלָה הַזֶּה מַאֲרִיכִים בָּהּ וְכֻלּוֹ לֵיל שִׁמּוּרִים שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת שִׂיחָתֵנוּ חֻלִּין – הַלַּיְלָה הַזֶּה מַרְבִּים לְסַפֵּר בּוֹ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם

 

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת שֻׁלְחַן־הוֹרִים לְחוּד וְשֻׁלְחַן־בָּנִים לְחוּד, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין? מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ שָׁרִים בֵּין מִשִּׁירֵי גּוֹלָה וּבֵין מִשִּׁירֵי גְּאוּלָה הַלַּיְלָה הַזֶּה – כֻּלּוֹ שִׁיר־יְצִיאַת מִצְרַיִם? מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָכַלְנוּ לֶחֶם עַבְדוּת הַלַּיְלָה הַזֶּה – פַּת גְּאוּלִים? מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת שָׂבַעְנוּ מְרוֹרִים הַלַּיְלָה הַזֶּה – בִּרְכַּת גְּרָנוֹת?

לעיתים תיארו הקושיות בבדיחוּת את חיי העבודה בקיבוץ ואת האירועים שהתרחשו בו במהלך השנה. לדוגמה בהגדה ההיתולית של קיבוץ משמר העמק משנת תשי”ג (1953) תוארו מצב היבול והילודה:

מה נשתנה השנה הזו מכל השנים. שבכל השנים אין אנו זורעים בנגב וישנם יבולים, בשנה זו זרענו בנגב ואין יבולים. שבכל השנים אנו מסתפרים פעם אחת בחודש, ושנה זו לקראת פסח אף לא פעם בחודש. שבכל השנים אינם נולדים ילדים אפילו פעם אחת בחודש, בשנה זו שני ילדים ממוצע בכל חודש, ופעם אחת אפילו תאומים. שבכל השנים אנו יושבין ומסובין במסיבות לעתים רחוקות, בשנה זו כֻּלנו מסובין במסיבות יום יום.

גם חלקים אחרים בהגדה ההיתולית הותאמו למקום ולזמן. בהגדת משמר העמק הומרו עשר המכות של ההגדה המסורתית לעשר מכות מקומיות:

ואלה עשר מכות שהביא הקדוש ברוך הוא עלינו! שיחות ללא סִכּום ותיקים ללא שִכּון מְסִבּות לאחר הזמן חברים בשיכון לפני הזמן גִנּוֹת נוי בלי עצים גזבר בלי מצלצלים בית תרבות בחזקת חלום מגרש ספורט שלא במקום ואחרון אחרון חביב סבא של יריב

בהגדה של גרעין כינ”ר בקיבוץ נחשונים התאימו את מילות השיר “אחד מי יודע” לקורות הקבוצה:

אחד נחשונים ששוכן על ההרים שני הורים תותבים [=הורים מאמצים בקיבוץ] שלושה בחדר אחד ארבעה מדריכים חמישה גדודי גרעין שישה חודשי של”ת [=שירות ללא תשלום] שבע פגישות גרעין שמונה רמת־אביבים [=חברי גרעין מרמת אביב] תשעה כרכורים [=חברי גרעין מכרכור] עשרה שקמים אחד עשר צריפוני גרעין שנים עשרה ירושלמיות (יש רק שש אבל…) שלושה עשר אחים תותבים [=אחים ממשפחות מאמצות]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש שסופרו בהגדות סיפורי הייסוד של הקיבוצים. כך למשל תוארה ההתקבצות של חברי גרעין כינ”ר מערי הארץ:

עבדים חיינו ל”קפיטליזם” בעיר. ונצעק אל השומר הצעיר – וישמע את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלינו ואת לחצינו. ויוציאנו השומר הצעיר משם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויוציאנו השומר הצעיר מערינו לא ע”י מלאך ולא ע”י שרף ולא ע”י שליח – אלא איציק בכבודו ובעצמו. ויביאנו אל הארץ המובטחת – נחשונה. ארץ לא זרועה ובה קוץ ודרדר. ויבטיחנו שליח השומר הצעיר ועוזריו (רוני. מאיר…) כי ארץ זו תהי לארץ זבת חלב ודבש בה ישב איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. ואילו לא הוציא השומר הצעיר אותנו מערינו. עדיין אנו ואבותינו ואחינו וכל בני משפחותינו מסובין לסדר בעיר. ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו צעירים, כולנו יודעים את תורת השומר הצעיר – מצווה עלינו לספר ביציאה זו, וכל המרבה הרי זה משובח!

༺═────────────═༻

ההגדות הקיבוציות מתעדות את חיי הקהילה השוקקים של חברי הקיבוצים ברחבי הארץ. הקטעים המשובצים בהן משקפים את אתוס העבודה והשיתוף שעל כינונו עמלו מייסדי הקיבוצים וממשיכיהם.

הערה: הטקסטים הובאו כלשונם בהגדות; ניקוד הטקסטים – בתיקונים קלים.

כתבה: נטע דן