מי צריך בניינים?
על הוראות בנייני הפועל
כידוע הלשונות השמיות ובכללן העברית יוצרות מילים באמצעות יחידות לשון מופשטות שנקראות שורש, רצף של שלוש אותיות (בדרך כלל) הנושא משמעות. במקרה של פעלים, אותיות השורש “נוצקות” אל תבניות שנקראות בניינים – והרי שבשינויים קלים, כגון ברצף התנועות או בהוספת תחיליות – מתקבלים פעלים בעלי משמעויות שונות.
השורש יש”ב הוא אחד השורשים שמסתדרים להפליא בכל הבניינים: יָשַׁב והִתְיַשֵּׁב, יִשֵּׁב והוֹשִׁיב, וכן יֻשַּׁב, הוּשַׁב ונוֹשַׁב. אף מי שאינו מומחה בלשון עשוי להבחין כי לכל אחד מן הפעלים שנוצרו בדרך הזאת יש משמעות משלו. מה יוצר אפוא את גון המשמעות המיוחד לכל בניין ומדוע אנו מכירים דווקא שבעה בניינים?
רבים מאיתנו פגשו בשיעורי לשון בבית הספר את בנייני הפועל מסודרים בטבלה מעין זו:
| רגיל | עָצִים | גורם | |
| פעיל | קל | פִּעֵל | הִפְעִיל |
| סביל | נִפְעַל | פֻּעַל | הֻפְעַל |
| חוזר, הדדי | הִתְפַּעֵל |
מבט חטוף בטבלה מלמד כי הבניינים נבדלים זה מזה במאפיין או במאפיינים הקשורים במשמעות.
בניין קל
הבניין הבסיסי ביותר הוא הבניין שאנו מכנים בניין קל.[1] זהו הבניין היחיד ששמו ותבניתו אינם זהים, שכן הוא קיים ביותר ממשקל אחד: פָּעַל, פָּעֵל ו־פָּעֹל.[2] הנפוץ ביותר הוא משקל פָּעַל, המציין בדרך כלל פעולה “רגילה” (שָׁבַר, בָּנָה); והנדירים ממנו פָּעֵל ו־פָּעֹל, המציינים מצב (יָשֵׁן, חָפֵץ; יָכֹל, קָטֹן).
דעה רווחת היא כי מצד ההוראה, בניינים אחרים, לפחות ביסודם, מקיימים יחסי גומלין עם בניין קל.
עָצים וגורם
לצד בניין קל משמשים שני בניינים פעילים שיש בהם גיוון הוראה (ביחס אליו): בניין פִּעֵל להבעת פעולה עֲצימה (אינטנסיבית), למשל פעולה חוזרת ונשנית כגון קִפֵּץ (‘קָפַץ שוב ושוב’),[3] וכן בניין הִפְעִיל להבעת גרימה כגון הִשְׁבִּית (‘גרם שישבות’) או הֶאֱכִיל (‘גרם שיאכל’).
שאלת ההוראה היסודית של בניין פִּעֵל נתונה במחלוקת. בדקדוקים הקלסיים בניין פִּעֵל מוצג כמביע פעולה עצימה, מחוזקת באיכותהּ: הדוגמה הידועה היא שִׁבֵּר בבניין פִּעֵל לעומת שָׁבַר בבניין קל (החיזוק, לשיטה זו, מובע בהכפלת ע’ הפועל). אבל רבים חולקים על קביעה זו; לטענתם לא רק שאין הכרח להסביר כך את היחס בין שָׁבַר ל־שִׁבֵּר,[4] אלא שמספר הדוגמאות המתאימות ליחס הזה בין הבניינים דל. ואומנם אפשר שלבניין פיעל יותר מהוראה יסודית אחת: בפעלים רבים למשל הוא מביע סוג מסוים של גרימה (שונה משל בניין הפעיל) במובן ‘עשה משהו (או מישהו) לבעל תכונה מסוימת’, כגון קִדֵּשׁ (‘גרם שיהיה קדוש’) או חִזֵּק (‘גרם שיהיה חזק’).
פעיל וסביל
שלושת הבניינים קל, פיעל והפעיל הם בניינים פעילים, ולכל אחד מהם יש כנגדו בניין שמציין פעולה סבילה: נפעל כנגד קל (נשלח–שלח), פֻּעַל כנגד פִּעֵל (פוזר–פיזר), הֻפְעַל (או הָפְעַל; ראו כאן) כנגד הִפְעִיל (הוצמד–הצמיד). חדי העין עשויים להבחין כי הצמדים פִּעֵל–פֻּעַל והִפְעִיל–הֻפְעַל נבדלים זה מזה ברצף התנועות בלבד. צורות סביל כאלה נקראות ‘סביל פנימי’, ועיון מדוקדק בפסוקי המקרא מלמד שגם לבניין קל היה סביל פנימי (שצורתו פֻּעַל);[5] כך למשל כנגד לָקַח בבניין קל מוצאים את הסביל לֻקַח: “לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת” (בראשית ב, כג). הסביל הפנימי של קל הלך ונדחק בלשון המקרא ונעלם כליל בלשון חז”ל (ראו כאן), ואת מקומו תפס כבר בלשון המקרא בניין נפעל, כמו שאנו מכירים עד ימינו.
חוזר והדדי
בניין התפעל מציין פעולה חוזרת, ‘עושה הפעולה ביחס לעצמו’, כגון הִתְקַדֵּם (‘קידם את עצמו’). המאפיין הצורני המיוחד לבניין הזה הוא האות ת’ בתחילית. לפי זה מצופה היה למצוא בניינים דומים שיש בהם התחילית הת־ (נהוג לכנותם ‘בנייני ת”), גם כנגד בניין קל וגם כנגד בניין הפעיל, ואומנם חוקרים משערים שאפשר למצוא שרידי בנייני ת’ במקרא.[6] הוראה יסודית אחרת של בניין התפעל היא הדדיות, כלומר לציון פעולה ששותפים בה שני גורמים או יותר, כגון הִתְחַבֵּק או הִתְאָרֵס.
אף בניין נפעל ביסודו משמש בשתי הוראות אלה: הוראה חוזרת כגון נִמְנַע ‘מנע עצמו’ או הוראה הדדית כגון נִפְגַּשׁ.
שחיקה ותזוזה
מובן עתה מניין המספר שבע. מִתחילה, לכאורה, הייתה מערכת הבניינים בעברית סימטרית, אלא שכבר בימי קדם היא נשחקה, אם בשל בניינים נדירים שנעלמו או התלכדו עם אחרים ואם מחמת הוראות שנדדו גם אל בניינים שכנים. כך למשל בלשון המקרא באים זה לצד זה, בלא הבדל משמעות נראה לעין, הפועל הנפוץ נָשַׁק בבניין קל (“וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ”, בראשית כז, כז) והפועל הנדיר ממנו נִשֵּׁק בבניין פִּעֵל (“וַיְחַבֶּק לוֹ וַיְנַשֶּׁק לוֹ”, שם כט, יג).
תופעה זו בולטת במיוחד במעבר בין רובדי לשון. בלשון המקרא בא השורש בע”ט בבניין קל בלבד: “לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי” (שמואל א ב, כט), ואילו בלשון המשנה גם בבניין פִּעֵל: “היתה [הפרה] מבַעטת או שהיו צרורות מנתזים מתחת רגליה” (בבא קמא ב, א). בלשון המקרא פעלים סבילים מן השורשים שב”ר וקר”ע באים בבניין נפעל בלבד, למשל “כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר… לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר” (שמות כב, ט); “וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע” (שמואל א טו, כז), ואילו בלשון המשנה גם בבניין נִתְפַּעַל (המקביל אל הִתְפַּעֵל), כגון “נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו” (בבא קמא ה, ו).[7]
אם כן מערכת הבניינים שלפנינו אינה משקפת עוד יחסי משמעות קבועים. נוסף על המשמעויות שנזכרו – גרימה, עצימות, סבילות, חזרה והדדיות – אפשר למצוא משמעויות אופייניות לקבוצות גדולות של פעלים בבניינים השונים. בניינים אחדים מציינים גם שינוי מצב והתהוות, דוגמת הִלְבִּין בבניין הפעיל או הִתְפַּשֵּׁט בבניין התפעל. כמו כן העברית נוטה להשתמש בבניינים מסוימים בגוזרהּ פועל משם, כגון הִצְבִּיעַ (מן ‘אצבע’) והִקְלִיק (מן ‘קליק’) בבניין הפעיל (כדי לשמר את משקל השם) ובדרך כלל בבניין פיעל, כגון דִּשֵּׁן (מן ‘דֶּשֶׁן’) או מִסְגֵּר (מן ‘מסגרת’).
להלן דוגמאות להוראות העיקריות של בנייני הפועל:
בניין נפעל
- סביל: נִכְתַּב, נִתְפַּס, נִבְרָא, נֶאֱמַר, נוֹסַד
- הדדי: נִפְגַּשׁ, נִדְבַּר, נוֹעַץ, נוֹעַד
- חוזר: נִמְנַע, נִסְמַךְ, נֶעֱמַד
- התהוות ושינוי מצב: נִשְׁחַק, נִרְדַּם, נֶעֱלַם
בניין פִּעֵל
- עָצים, מחוזק: בִּכָּה, הִפֵּךְ, הִלֵּךְ
- גורם: קִדֵּם, בֵּרֵךְ, קִדֵּשׁ, שִׂמֵּחַ, חִדֵּשׁ, חִתֵּן
- גזור שם: סִבֵּן, גִּיֵּר, דִּפֵּן, עִשֵּׂב, קִנֵּן, שֵׁרֵשׁ
- ללא הוראה מיוחדת: חִפֵּשׂ, שִׁלֵּם, בִּקֵּשׁ, דִּבֵּר
בניין הפעיל
- גורם: הִצְחִיק, הִפְרִיד, הִרְחִיק, הִלְבִּישׁ, הִשְׁמִישׁ
- שינוי מצב: הִפְצִיעַ, הֶחְוִיר, הֶחֱלִיד, הֶאֱדִים, הוֹרִיק
- גזור שם: הִלְאִים, הִדְרִים, הִצְפִּין, הִפְנִים, הֶאֱזִין
- ללא הוראה מיוחדת: הִצְלִיחַ, הִתְחִיל, הִבִּיט
בניין התפעל
- חוזר: הִתְקַלֵּחַ, הִתְבַּשֵּׂם, הִתְנַעֵר, הִסְתַּגֵּר, הִצְטָרֵף
- הדדי: הִתְכַּתֵּב, הִתְמַקֵּחַ, הִתְחַתֵּן, הִתְגָּרֵשׁ, הִדַּיֵּן
- העמדת פנים: הִתְחַכֵּם, הִתְחַלָּה, הִתְחַסֵּד, הִתַּמֵּם
- התהוות ושינוי מצב: הִתְחַזֵּק, הִתְעַוֵּר, הִתְבַּהֵר, הִתְרוֹפֵף
- סביל (של פיעל): הִתְבַּקֵּשׁ, הִתְגַּלָּה, הִתְבָּרֵר, הִסְתַּיֵּם
[1] כשמו כן הוא, ‘קל בתוספות’, ללא תחילית (נ־, ה־ או הת־) וללא מִכְפָּל (דגש חזק בע’ הפועל).
[2] אם כי יש שהוא נקרא פָּעַל על שם המשקל הנפוץ. להרחבה בעניין משקל פָּעֵל ראו כאן ובעניין משקל פָּעֹל ראו כאן. בכל המשקלים האלה מופיעות שְלוש אותיות השורש בלבד, והם נבדלים זה מזה רק בתנועת ע’ הפועל.
[3] וכן פעולה שמצריכה כמה מושאים כגון קִבֵּר (מתים רבים) בבניין פיעל: “בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים” (מלכים א יא, טו) לעומת קָבַר (מת אחד) בבניין קל: “וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ” (בראשית כג, יט).
[4] הפסוקים מלמדים ששני הבניינים משמשים חליפות בהקשרים “רגילים” או “מחוזקים”. כמו כן ככל הנראה הושפעה הבחנה זו מן ההבחנה שבין הפעלים המקבילים בערבית: كَسَرَ (כַּסַרַ), ‘שבר’, לעומת كَسَّرَ(כַּסַּרַ), ‘ניפץ’, ‘ריסק’.
[5] העולה מכאן – בעברית הסבילוּת מובעת ביסודה באמצעות התנועה u.
[6] כגון הִתְפָּקֵד (שופטים כ, טו) בבניין הִתְפָּעֵל (בקמץ וללא דגש בעי”ן הפועל) בהוראה חוזרת של פָּקַד בבניין קל; או וַתֵּתַצַּב (שמות ב, ד) בבניין הִתַּפְעֵל (< *הִתְהַפְעֵל) בהוראה חוזרת של הִצִּיב בבניין הפעיל. נראה שצורות רבות אחרות שבמקורן היו שקולות בבנייני ת’ נדירים התלכדו עם בניין הִתְפַּעֵל: אם דרך משל מוצאים במקרא את הפועל הִתְמַכֵּר, במובן ‘מכר עצמו’, בבניין הִתְפַּעֵל (בדגש חזק בעי”ן הפועל), ואיננו מכירים ‘מִכֵּר’ בבניין פיעל אלא מָכַר בבניין קל, סביר שבמקור הייתה ההגייה “הִתְמָכֵר”.
[7] להרחבה בעניין המעבר מבניין התפעל בלשון המקרא לבניין נתפעל בלשון חכמים ראו כאן.
