איור אישה יושבת ליד שולחן עם כוס קפה עם כיתוב "קפה אֵ֫צֶל ברטה"

אֵ֫צֶל ולא אֵצֶ֫ל

ההגייה התקנית של מילת היחס אֵצֶל היא במלעיל (ההטעמה בהברה שלפני האחרונה). לפי זה יש לומר 'הספר נמצא אֵ֫צֶל הספרנית' (ולא אֵצֶ֫ל הספרנית). המילה שייכת לקבוצת השמות הסגוליים, המוטעמים בצורת הנפרד שלהם במלעיל, וכמוה כמילת היחס נֶגֶד.

אצל היא מילת יחס מקראית, ולפי טעמי המקרא אפשר להיווכח מה מקום הטעם, למשל: "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן־הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵ֥צֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (בראשית מא, ג); "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כׇּל עֵץ אֵ֗צֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים טז, כא).

נטיית אֵצֶל כנטיית הסגוליים ביחיד, כלומר בשווא נח באות השנייה: אֶצְלִי, אֶצְלְךָ, אֶצְלֵךְ, אֶצְלָם, אֶצְלָן (ולא "אצלהם" או "אצלהן") – כמו נֶגְדִּי, נֶגְדְּךָ, נֶגְדֵּךְ, נֶגְדָּם, נֶגְדָּן.

שימושי מילת היחס אצל בעברית לתקופותיה

את מילת היחס אֵצֶל ירשנו כאמור מן המקרא, ובו היא משמשת הן במשמעות 'על יד', 'בקרבת־', כגון "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת… וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא י, יב), הן במשמעות 'ברשות־', כגון "וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ" (בראשית לט, טז). ויש גם מֵאֵצֶל במשמעות 'מליד', כגון בדברי אחת הנשים במשפט שלמה: "וַתָּקׇם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי" (מלכים א ג, כ). ואומנם מצד הגיזרון, מוצע לקשור את השורש אצ"ל לשורש וצ"ל בערבית כגון בפועל وَصَلَ (וַצַלַ) שעניינו חיבור, הגעה אל־ וכדומה.

בלשון חז"ל אֵצֶל משמשת הרבה במשמעות 'אל' כשהיא מצטרפת לפועל תנועה, כגון בדבריו החריפים של רבן גמליאל לר' יהושע: "גוזר אני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותך ביום שחל להיות יום הכיפורים להיות בחשבונך" (משנה ראש השנה ב, ט); וכן הרבה: "מעשה שהלך ר' יהושע אצל ר' ישמעאל לכפר עזיז" (כלאיים ו, ד); "בראשונה היו שולחים אצל בעלי בתים שבמדינות" (מעשר שני ה, ח).[1] שימוש זה נחשב בימינו לשימוש ספרותי. לצד זה באה אֵצֶל גם במובן 'בעבור', 'בשביל', 'ביחס ל־': "בטלה דעתו אצל כל אדם" (ברכות לה ע"ב); "כל טובתן של רשעים רעה היא אצל [=בשביל, בעבור] צדיקים" (נזיר כג ע"ב). ומכאן גם בגוֹן המשמעות 'לעניין': "הכל חברים הם אצל בדיקת [נ"א: ביעור] חמץ" (פסחים ד ע"א), "הכל עניים הם אצל ספר תורה" (בבא בתרא מג ע"א).

בלשון הספרות המתורגמת בימי הביניים נתרווח השימוש במילה אֵצֶל כתרגום ל'עִנְד' (عِنْدَ) בערבית בשלל מובניה, בין היתר במובן 'בקרב', כגון "מפני שהיה דברם מפורסם אצל האומות" (הכוזרי א, כה; בתרגום יהודה אבן תיבון), ובייחוד במובן 'בעיני', 'לדעת': "כונתך רצויה אצל הבורא" (שם א, א), "והנה טוב אצלי שאשלים דעות הפילוסופים" (מורה הנבוכים ב, ב; בתרגום שמואל אבן תיבון).

בימינו שימושה העיקרי של אֵצֶל הוא לציון הימצאות בתחומו או ברשותו של אדם, במקביל למילת היחס ב־ כשאין מדובר באדם, כמו שעולה מהשוואת שני המשפטים האלה: 'הפגישה תהיה בבית של אסתר' לעומת 'הפגישה תהיה אצל אסתר'. במשפטים כמו 'אצלי הכול בסדר', 'עבדתי אצלו שנתיים', 'אצלה הוא לא יוכל לעשות חוכמות' – 'אצל' מביעה גוונים שונים של הימצאות בתחומו של מישהו.

__________________________

[1] דוגמאות רבות אפשר למצוא במילון בן־יהודה, ערך 'אֵצֶל'; כרך א עמ' 369.