רז
המילה רָז התגלגלה אל העברית מן הארמית, ומובנה ‘סוד’, ‘מסתורין’, ‘דבר סתר’. היא מוכרת כבר מן הארמית של ספר דניאל, מספרי המקרא המאוחרים, למשל: "וְכׇל רָז לָא אָנֵס לָךְ" (וכל סוד לא נעלם ממךָ) (ד, ו) או "רָזָא דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל, לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא" (הסוד שהמלך מבקש – חכמים, אשפים, חרטומים וקוסמים אינם יכולים להודיע למלך) (ב, כז). מילה זו, הרגילה למדי בלהגי הארמית, מקורהּ בפרסית (והיא משמשת בה עד ימינו).
לעברית נשאלה רז לפחות מימי בית שני. היא עולה לראשונה במקורותינו במשלי בן סירא, מן הספרים החיצוניים למקרא: "לפני זר אל תעש רז, כי לא תדע מה ילד סופו" (ח, יח).[1] המילה נתחבבה על סופרי מגילות מדבר יהודה, כיאה לבני כת סודית, והיא מצויה בהן עשרות פעמים.
כיום אנו מעדיפים את המילה סוד, ואולם במשך דורות רבים עד ימינו עולה דווקא רז על לשונם של דוברי העברית – בתפילות הימים הנוראים, במטבע לשון נודע מן התפילה העתיקה המיוחסת לאמורא רב ("תקיעתא דבי רב"): "אתה יודע רזי עולם / ותעלומות סתרי כל חי / אתה חופשׂ כל חדרי בטן / רואה כליות ולב". אף בחטיבת ברכות הרְאִייה מן התוספתא (חיבור תנאי מקביל למשנה) נזכרת הברכה "ברוך חכם הרזים" (ו, ב) – ברכה זו אדם אומר כשהוא רואה קהל רב (‘אוכלוסין’ בלשון התוספתא),[2] ולפי אחד הטעמים: "לפי שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתן דומות זה לזה" (שם); כלומר עינו של אדם אינה מבחינה בְּהבדלים למראה רבבות אנשים, ואילו האל מבחין בין כולם וגם יודע מה מסתתר בליבו ובדעתו של כל אחד מהם.
מטבע הדברים מילה זו מצויה בספרות היהודית המיסטית, שעימה נמנה גם החיבור ספר הרזים המיוחס בין היתר למלאך רזיאל.[3] בקבלה משמש גם הצירוף הארמי "רזין דרזין" (או "רזי דרזין"), שהתגלגל אל העברית החדשה בתרגומו לעברית: סודי סודות.
השם רז משמש בימינו שם פרטי לבנים ולבנות וגם שם משפחה, לצד השמות התאופוריים רזיאל ורזאל.
[1] במקרה זה נראה שהיא נבחרה בגלל הקשר הצלילי והצורני למילה "זר" שבצלע הראשונה. המילה נזכרת בבן סירא פעם נוספת: "הֱיה לו כמגלה רז, ולא ימצא להשחיתך" (יב, יא).
[2] לפי מסורת אחרת: דווקא כשמדובר ברבים מעם ישראל ודווקא "שִשים רִבוא".
[3] במקרא אולי קרובים לו השמות התאופוריים: סוֹדִי, בְּסוֹדְיָה, סִתְרִי, אֱלִיצָפָן וצְפַנְיָה.
