מילים חמות
מכווה, יקוד, רשף, תלאובות
מִכְוָה
מכווה היא מקום בעור שנצרב באש. המילה מכווה נזכרת בספר ויקרא פרק יג. למשל: “אוֹ בָשָׂר כִּי יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת אֵשׁ“. מכווה נרדפת לכווייה – גם היא מלשון המקרא: “וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ, עַיִן תַּחַת עַיִן… כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה…” (שמות כא, כג–כה).
אחד מספריו של אהרן אפלפלד נקרא “מכוות האוֹר” (1980), ובו מתואר מפגשם של נערים ניצולי שואה עם החברה הישראלית.
יְקוֹד
ישעיהו מנבא בנבואת זעם על אשור: “וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ, וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה, וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד” (י, טז–יז). יְקוֹד הוא בערה של אש, כפי שהפועל יָקַד פירושו ‘עלה באש’, ‘בָּעַר’.
המילה יקוד קרובה למילה מוקד שמשמעה הבסיסי ‘אש בוערת’ או ‘מקום שרפה’, כגון בצירוף ‘עלה על המוקד’. בעת החדשה קיבלה המילה מוקד משמעות חדשה: מרכז.
רֶשֶׁף
רשף בימינו הוא ניצוץ של אש, ובעיקר הבזק האש שנוצר מירי בכלי ירייה. מן המילה רֶשֶׁף נוצר שם הדרגה רַשָּׁף בדרגות מכבי האש (מקבילה לרב־סרן).
במקור רֶשֶׁף הוא שמו של אל כנעני העשוי להביא פורענות ומחלות. גם בתנ”ך המילה רשף נזכרת בהקשר של פורענות, ויש הסוברים שמדובר בכוח דמוני מזיק. בשיר השירים המילה נזכרת בהקשר של אש: “כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה”, ומכאן הפירוש העתיק כי רשף הוא ניצוץ אש.
כבר בן־סירא, בן המאה השנייה לפני הספירה, גזר מן המילה רֶשֶׁף פועל שמשמעו שָׂרַף: “בעדת רשעים רָשְׁפָה להבה, ובגוי חנֵף נִצתה חמה” (טז, 6). בלשוננו היום הפועל משמש בעיקר בהקשר של עיניים: עיניים רושפות – כביכול מתיזות ניצוצות אש.
תַּלְאוּבוֹת
המילה תלאובות מופיעה בתנ”ך פעם אחת בלבד: “אֲנִי יְדַעְתִּיךָ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ תַּלְאֻבוֹת” (הושע יג, ה). מקור המילה אינו ברור, אך על פי ההקבלה ל’מדבר’ מקובל לפרש את ‘ארץ תלאובות’ – “אֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא” (יחזקאל יט, יג). יש הקושרים בין שורש המילה לא”ב לשורש לה”ב המציין חום, ובערבית גם צימאון.
המילה הנדירה זכתה גם לפירושים דרשניים: “תל שאובין (שרוצים) בו כל טובה ואין מוצאים” (רש”י) או “מקום שתלאות בו” (מובא אצל אבן עזרא).
את הצירוף ‘ארץ תלאובות’ אפשר למצוא בספרות העברית החדשה במשמעות ‘מקום צחיח וחם’. למשל: “[…] מכותר ביקוד הזה, הזומם, באור המסנוור, שאין ממנו מפלט, ומכאן והלאה […] ארץ תלאובות, זועמת בשמש…” (מתוך אהרן מגד, מסע באב, 1980). ויש שהמילה ‘תלאובות’ משמשת במשמעות תלאות וסבל.
