גלגוליה של צד"י
צד"י אולי אינה האות השכיחה בתשבצים ובשלטים, אבל מעטים יודעים כי היא מציינת את אחד העיצורים המיוחדים ורבי התהפּוכות בתולדות העברית.
הגיית העיצור צ
נתחיל מן הסוף: ההגייה הרווחת של האות צ בעברית של ימינו – כרצף העיצורים ts – נחשבת הגייה חדשה למדי. אין זו אלא הגיית האות צ במסורת ההגייה האשכנזית (בעברית וביידיש), שדומה להגיית העיצור z בגרמנית (למשל Zimmer = צימר, 'חדר').[1]
במקורהּ כנראה נהגתה ה־צ העברית בדומה להגיית ص בערבית – מעין ס שנהגית בלחץ,[2] כמו בשם בירת תימן סַ'נְעַא או בשם הכפר מוס'מוס' בוואדי ערה (בגרש בסמ"ך על פי כללי התעתיק הפשוט מערבית לעברית). כך היא הגיית ה־צ במסורות ההגייה של קריאת המקרא בפי עֲדות ישראל שבתחום השפעת הערבית, כגון מסורת ההגייה הספרדית לתפוצותיה ומסורת ההגייה התימנית.
כך למשל נקראות המילים "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב) בכמה ממסורות קריאת התורה:
בבל (עיראק)
מרוקו
תימן
בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את ההגייה הספרדית כהגייה המופתית, ואולם בהגיית צ הוא ויתר מִתחילה והחליט שהגייתה תהיה כהגיית המסורת האשכנזית – ts. לאמיתו של דבר זהו העיצור היחיד שוועד הלשון נסוג בו מהגיית העיצורים כבמסורת ההגייה הספרדית,[3] וסביר להניח שהוא הכיר בכך שבכושר מבטאם של דוברי העברית החדשה עתידה צ להישמע s, כלומר כהגיית סמ"ך.[4]
ראיה חביבה לכך היא שמו העממי של הצמח צַבָּר – סַבְּרֶס, על פי صَبْر (סַ'בְְּר; בתעתיק מדויק צַבְּר) בערבית.[5] כך גם המילה "סולחה" – מילה זו המשמשת בלשון הדיבור באה מן המילה הערבית صُلْح (סֻ'לְח; בתעתיק מדויק צֻלְח) שמובנה 'פיוס', ודבר אין לה עם בקשת סליחה.
ביטוי אחר להגיית העיצור הזה בעברית הישראלית הם ההגייה והכתיב של שמות פרטיים בערבית דוגמת מנסור (منصور), סלאח (صلاح) או סדאם (صدام), בתעתיק מדויק: 'מנצור', 'צלאח', 'צדאם'.
מקורות העיצור צ
בעברית הקדומה התלכדו אל ההגייה המקורית של העיצור צ (כלומר כמין ס') שני עיצורים אחרים שאבד כושר הגייתם בקרב דוברי העברית הקדמונים. כיצד אנחנו יודעים זאת בהיעדר עדויות בעל־פה? לשם כך אנו מגייסים שפות שמיות אחרות. הינה ההסבר בקצרה:
המעתק טׄ > צ
בעל החיים החינני צְבִי נקרא בארמית טְבי או טַבְיָא. הדמיון בין השמות אינו מקרי. ואכן כשמשווים לערבית מגלים שהמילה המקבילה ל'צבי' היא ظَبْي, טַׄבִּי.[6] לעיצור ظ אין עיצור נפרד מקביל בעברית ובארמית: הצליל הזה, שנשמע בין ט ל־ז, אינו קיים בלשונות אלו.
לפי התאוריה הבלשנית המקובלת סביר להניח שבלשון השמית הקדומה, אֵם הלשונות שקדמה לעברית, לארמית ולערבית, התקיים העיצור טׄ (המיוצג באות ظ בערבית), ובמרוצת הזמן נשחק כושר ההגייה שלו ואבד בקרב דוברי העברית והארמית כאחד: העִברים הגו במקומו עיצור קרוב – צ, והארמים הגו במקומו עיצור קרוב אחר – ט. בלשון המחקר אנו מכנים שינוי של הגה אחד והגייתו כהגה אחר בשם 'מַעתק', ומסבירים שהעיצור טׄ נעתק ל־צ בעברית (מעתק טׄ > צ) ונעתק ל־ט בארמית (מעתק טׄ > ט). לפי זה נראה שהערבית שמרה על העיצור השמי המקורי (או על עיצור קרוב אליו). נמצא כי צבי–טבי– טׄבי מציינים את אותה המילה בהגיות שונות, וחילופי העיצורים באופן סדיר ובאותם תנאים מוכיחים זאת.
מעתק זה משתקף גם במילים אחרות:
| עברית | ארמית | ערבית |
| צִפֹּרֶן | טפר, טפרא | ظُفْر (טֻׄפְר) |
| קַיִץ | קיט, קייטא | قَيْظ (קַיְטׄ) |
| צֵל | טוּל | ظِلّ (טִׄלּ) |
| צָהֳרַיִם | טִהרא | ظُهْر (טֻׄהְר) |
| עֶצֶם | (ע)טם | عَظْمَة (עַטְׄמַה) |
חוק מעתק ההגיים מסייע לא פעם בפרשנותן של מילים מקראיות סתומות. כך למשל בתיאור בניין ירושלים בספר נחמיה: "הוּא יִבְנֶנּוּ וִיטַלְלֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו" (ג, טו). השורש טל"ל בהקשר הזה אינו קיים בעברית המקראית הקלסית,[7] אך בהקבלתו לשורש הרגיל צל"ל, על פי מעתק ההגיים, ברור (גם מן ההקשר) כי עניינו 'עשיית צל', ובפשטות 'בניית תקרה', והוא הולם את העברית של ימי גלות בבל שהושפעה רבות מן הארמית. באופן דומה מתבארת המימרה הארמית במשנה אבות (ב, ו): "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון [=על שהצפת – הציפוך, וסוף מציפייך לצוף]". השורש טו"ף הארמי מקביל לשורש צו"ף בעברית.
דוגמה נוספת למעתק הזה עולה מתעתיק שמות הערים הפניקיות צור וצידון בתרגום המקרא ליוונית (ומאוחר יותר גם ללטינית) – שתיהן באות כמובן במקרא ב־צ, ואולם בתעתיק השמות בתרגום השבעים צידון נכתבת Σιδων ('סידון'), כמו שרגילים לתעתק ביוונית את האות צ, ואילו צור נכתבת Τυρος ('טוּרוֹס'). סביר להניח שבמילה צור אין מדובר ב־צ שמית מקורית אלא ב־צ שנעתקה מן טׄ. מתרגמי המקרא ליוונית כנראה הכירו את הגיית השם על פי המעתק טׄ > ט בארמית.[8]
המעתק צׄ > צ
אלא שאין זה העיצור היחיד ש־צ העברית ספחה לתוכה. נערוך השוואה נוספת –
בעברית בֵּיצָה ובארמית ביעא. לכאורה אין קשר בין צ ל־ע, אבל הדמיון בין המילים ניכר משאר ההגיים. המילה הערבית המקבילה היא بَيْضَة (בַּיְדַה; בתעתיק מדויק בַּיְצַׄה), והינה גם כאן העיצור צׄ בערבית (המיוצג באות ض בערבית) אינו קיים בעברית ובארמית, אלא נעתק בזמן קדום בעברית ל־צ (צׄ > צ) ובארמית ל־ע (צׄ > ע). מילים אחרות השייכות למעתק זה (לשם נוחות ההגייה נסמן את האות הערבית ض ב־ד על פי התעתיק הפשוט):
| עברית | ארמית | ערבית |
| אֶרֶץ | ארע, ארעא | أَرْض (אַרְד) |
| רוֹצֵץ | רְעַע | رَضَّ (רַדַּ) |
לעיתים לא קיימת מילה מתווכת שקופה בשתי הלשונות, ערבית או ארמית, אבל די באחת מהן כדי להיווכח במעתק ההגיים, למשל –
| עברית | ארמית | ערבית |
| צֹאן | ען, ענא | – |
| צֶמֶר | עמר, עמרא | – |
| צָבוֹע | – | ضَبْع (דִבְּע) |
כמובן העיצור צ המקורי רגיל בשלוש הלשונות האלה (ובלשונות שמיות אחרות) מצד עצמו, כמו במילה אצבע בעברית ובארמית לעומת إِصْبَع (אִצְבַּע) בערבית.
אפשר אפוא לסכם את גלגולי הצד"י כך: צ הוא עיצור שמי מקורי שהגייתו בעברית הקדומה הייתה שונה מהגייתו בימינו (בדומה להגיית ص בערבית). בשלב קדום כלשהו בתולדות העברית התלכדו אליו שני עיצורים שמיים קדומים (המקבילים ל־ ظ ו־ض בערבית).
הרחבה
המעתק צׄ > ע בארמית מציג רק חלק מן התמונה. בכתובות ארמיות עתיקות אין מוצאים ע במקום צׄ אלא ק! כך לדוגמה המילה ען ('צאן') נכתבת "קן" והשורש רע"י (הזהה בעברית לרצ"י, כלומר שעניינו 'רצון') נכתב באותיות רק"י. מה פשר הדבר? הארמים (כמו העברים) אימצו את האל"ף־בי"ת הפניקי. דא עקא, לא הייתה בו אות מיוחדת לציון העיצור השמי צׄ (בפניקית הגייתו כבר אבדה ובארמית טרם). דוברי הארמית סימנו אותו באות אחרת שצלילה דומה – ק.[9] אלא שכאמור בשלב מאוחר יותר בתולדות הארמית איבדו דובריה את הגיית העיצור צׄ והוא נעתק ל־ע, ומכאן והלאה עברו לסמן אותו באות ע.
גם בעניין זה מעתק ההגיים מסייע בידינו בפרשנות מילות המקרא. בשירת דבורה נאמר על מעשה יעל וסיסרא: "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים, וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ" (שופטים ה, כו). בפסוק משמש אותו הפועל משני מקורות שונים: הראשון מרובד ארמי קדום שאולי התגלגל אל העברית בשלב שלפני המעתק צׄ > ע בארמית (מחק) והשני מעברית (מחץ). גיוון ספרותי דומה מוצאים בפסוק הארמי (היחיד בתנ"ך מחוץ לספרי עזרא, נחמיה ודניאל) בירמיהו: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה [=כה תאמרו להם: האלוהים שאת השמיים והארץ לא עשו – יאבדו מן הארץ ומתחת השמיים האלה]" (י, יא). ירמיהו משתמש בשתי מילים ארמיות לציון 'ארץ': אחת מרובד ארמי קדום ('ארקא') והשנייה מן הארמית הקלסית ('ארעא'). אגב העברית החדשה ניצלה את השורש הארמי הקדום אר"ק לחידוש המילה 'הארקה' במובן 'חיבור מכשיר חשמלי לקרקע'.
[1] הבלשן ריצ'רד (ראובן) שטיינר הראה כי ההגייה ts הייתה מצויה בימי הביניים ברוב תפוצות היהודים שמחוץ לתחום השפעת הערבית (ולא רק באשכנז ואגפיה) וכי יש עדויות להגייה הזו בלשונות השמיות, כולל עברית, גם בתקופות קדומות יותר.
[2] עיצורים שנהגים בלחץ נקראים "עיצורים נחציים" (לחץ–נחץ), ובעברית הקדומה אלו העיצורים ט, צ ו־ק. בעברית החדשה שלושתם איבדו את הגייתם הנחצית, ואילו בערבית היא נשמרה בכולם. עם זאת אין להניח מכאן שהגיית הנחציים הללו בערבית מעידה על הגייתם בשמית הקדומה. בלשונות אתיופיות, בגעז למשל, הגייתם הנחצית היא אחרת. הנחציות אפוא מתממשת בלשונות שמיות באופן שונה.
[4] לוּ כך קרה שלוש(!) אותיות היו נשמעות אותו הדבר – ס, שׂ, צ.
[5] ובסיומת היידית ־ס.
[6] שם העיר שאנחנו רגילים לקרוא "אבו דאבי" הוא למעשה أبو ظبي, 'אבו טׄבי' – מילולית: אבי צבי.
[7] בעברית מוצאים את השורש טל"ל ב־ט מקורית, כמו בשם העצם טַל.
[8] המילה טוּר או טוּרָא בארמית היא המילה הרגילה ל'הר'.
[9] יש לזכור שהעיצור הזה היה נחצי (כמבטא ق בערבית) ולכן הזכיר בצלילו את ض. לארמים לא הפריע ששני צלילים יסומנו באותה אות. בדומה לאות שי"ן בעברית שמציינת שני עיצורים שונים. להרחבה עיינו כאן.
