גדול העצה ורב העליליה מת, אך שמו חי!

בארכיון שלנו נמצא מכתב משנת תרפ"ג (1922) מאת שלמה צלאח – מורה במדרש תלמוד תורה ומנהל המחלקה הספרותית בבגדד.

המכתב נכתב בעקבות מותו של אליעזר בן־יהודה, ובו הכותב מבכה את מות מחיה השפה העברית ומאדיר את דמותו ואת מפעלותיו. מהמכתב עולה הערצה גדולה לחזון וללהט של בן־יהודה ולהצלחתו במשימה שנדמתה בלתי אפשרית. המכתב מלמד על ההשפעה חוצת הגבולות של בן־יהודה, שהורגשה לא רק בארץ ישראל אלא גם בתפוצות, ובין היתר בבגדד.

המכתב כתוב באותיות של "כתב רש"י" (ראו על כך בהמשך), וכך נאמר בו:

גם בבבל! כן, גם בבבל! בשבוע הזה בבוא השמועה על מות המנהיג הגדול המנוח אליעזר בן יהודה, כל הלבבות חרדו, כל הרעיונות העבריות נשתתקו ונתאבנו, ושפת עבר עטתה קדרות ותנצל את עדיה מעליה ולאומיים רבים מבכים את נפש היקרה את אותה הנפש העדינה, הזכה, העסקנית אשר שמה לילות כימים בעבודה ואשר הקריבה מחלבה ודמה על מזבח שפת עבר, אשר היתה לשפה מתה בפי הכל, ולא היתה נשמעת כי־אם זעיר שם זעיר שם בבתי כנסיות, אותה השפה אשר גם בניה השליכוה אחרי גום זה אלפים שנה, אותה השפה אשר היתה ללעז ובוז בפי הכל…….

ועתה רבו שוחריה ודורשיה, רבו ידידיה ואוהדיה, רבו הוגיה ולומדיה, רבו עתוניה, וגם רבו ספריה וסופריה.

ומי עשה את המהפכה הזאת? מי סבב גלגלים ואופנים עתיקים וחלודים זה אלפים בשנים? מי חס וריחם על השפה העלובה אם לא המנוח אליעזר בן יהודה?, אשר קרא בגרונו העברי ובשפתיו העבריות את הקריאה הגדולה אשר קרא מלפנים אחד הנביאים המתה לא תמות!, קרא ופעל דִמה ועשה, ומחשבותיו יצאו אל הפועל, כי בידיו העסקניות אשר הושיט להשפה, הקימה מתרדמתה, ניער אותה מעפרהּ, רחצה וסכה והקימה על ראש הפסגה עד שעשאה שפה רשמית בבית הלאומי שלנו, ובכל זאת לא נח ולא שקט ועודנו עוסק, עוסק ועוסק עד רגעו האחרון…

בסיום שלח הכותב את תנחומיו לבני משפחת בן־יהודה:

ובכן! בשמי ובשם כל מורי מדרש תלמוד תורה ובשם המנהל, גם בשם חברת "המחלקה הספרותית" (אשר מטרתה האחת להגדיל ולהאדיר להשפה העבריה על יד שיעורי ערב אשר פתחה מזה י"ח חודשים), הנני מגיש כוס התנחומים לכל משפחת בן יהודה בכלל ולהאדון איתמר בפרט על האבדה הגדולה הזאת אשר היא אבדת כל העם העברי, ונחמתכם האחת גם נחמתינו כי שמו הטוב וזכרו היקר לא מת ולא ימות מקרב עמו.

כתב רש"י

שלמה צלאח כתב את המכתב ב"כתב רש"י". מונח זה הוא הכינוי לכתב הספרדי־בינוני, שנדפס במהדורה המודפסת הראשונה של פירוש רש"י לתורה בבית הדפוס של אברהם בן יצחק בן גרטון בשנת 1475 באיטליה. המדפיס אברהם בן יצחק היה ספרדי והיגר לאיטליה מעט לפני הדפסת הספר. הוא יצר את הגופן החדש על יסוד סגנון הכתיבה הספרדי, שהכיר מארץ מוצאו. הכתב הבינוני מכונה גם "כתב רבני", והוא מובחן מן הכתב המרובע, שבו הועתקו ביד כתבי הקודש היהודיים. הכתב הרבני קיבל את הכינוי "כתב רש"י" כיוון שבגופן זו הודפס פירוש רש"י סביב החומש או הגמרא. הכתיבה הבינונית נוקשה פחות מהכתיבה המרובעת; זוויות האותיות עגולות יותר וצורת האות אינה זהה בכל הופעותיה בכתב יד. גם כיום כתב רש"י משמש בעיקר בהדפסת פירושים למקרא ולתלמוד.

החינוך העברי בבגדד

בתקופה העות'מאנית התקיימה בעיראק מערכת חינוך יהודית מסורתית, ובמחצית השנייה של המאה ה־19 נוספו "חדרים", שופרו תנאי הלימוד והוקמו ישיבות. שינוי בחינוך המסורתי התרחש עם ההקמה של מסגרת לימוד חדשה – "מדרש תלמוד תורה". מדרש תלמוד תורה הראשון נוסד בבגדד בשנת 1832 על שמו של הגביר יחזקאל בן ראובן מנשה. שינוי נוסף במערכת החינוך היהודית בעיראק חל עם פתיחתו של בית הספר הראשון של חברת החינוך "כל ישראל חברים" (כי"ח) בבגדד בשנת 1864. רשת החינוך פתחה בהדרגה בתי ספר נוספים והכניסה שינויים חשובים בחינוך היהודי, ובראשם פתיחת בתי ספר לבנות, הקמה של בתי ספר מקצועיים והוראת שפות. תלמידי כי"ח למדו צרפתית, ערבית, טורקית ועברית, ומשנות השבעים של המאה ה־19 גם אנגלית.

אחד השינויים החשובים במערכת החינוך בעיראק בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 היה חדירת החינוך העברי הלאומי. את מערכת החינוך העברי הלאומי הוביל הרב משה ונטורה, שכיהן כמנהל הפדגוגי של מדרש תלמוד תורה עד 1920. ונטורה פעל בשלושה מישורים: הוראת עברית והכשרת צוות מורים להוראה, הוצאה לאור של ספרי לימוד בשיטת "עברית בעברית" והקמת חוגים ללימוד ציונות ולימודי ארץ ישראל. מאמצע שנות העשרים של המאה ה־20 החלו להגיע לעיראק מורים מארץ ישראל בשליחות מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ומחלקת החינוך של הוועד הלאומי. חשיבות פעילותם הייתה בעיקר בהעמקת התודעה הלאומית־הציונית של הנוער היהודי בעיראק באמצעות הוראת עברית וחוגי העשרה.

לאחר קבלת העצמאות בעיראק ב־1932 נפסקה עבודתם של המורים מארץ ישראל בשל האיסור על פעילות ציונית. בתקופה זו מערכת החינוך היהודי הייתה כפופה למשרד החינוך העיראקי, אך "חוק העדה היהודית מס' 77 לשנת 1931" הסמיך את מועצת הקהילה לקבוע את תוכני הלימוד. ואולם בתקופה זו מערכת החינוך היהודי דווקא התרחבה, והוקמו מסגרות חינוך חדשות וועדת פיקוח.