צָבוֹעַ או צָבוּעַ

כיום אנו מבחינים בין צבוֹע לצבוּע:

  • צָבוֹעַ (בחולם) הוא בעל חיים גדול ממחלקת היונקים הניזון בעיקר מפּגרים (השם המדעי: Hyaena).
  • צָבוּעַ (בשורוק) הוא כינוי למי שמעמיד פני חבר או אדם ישר (ואינו כזה).[1]

צָבוֹעַ

הצבוע אינו נזכר בתנ"ך במפורש, אך שני שמות מקומות כנראה מזכירים אותו: הראשון – יישוב במערב נחלת בנימין (באזור לוד) ושמו צְבֹעִים (נחמיה יא, לד). השני – גֵּי הַצְּבֹעִים, שם מקום במזרח נחלת בנימין הנזכר בסיפור מלחמת מכמשׂ עם פלשתים: "וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה" (שמואל א יג, יח).[2] סביר להניח שבקרבת מקום יש לזהות את היישוב הר הצבועים המופיע במשנה.[3] בתנ"ך בא גם השם צִבְעוֹן, מראשי המשפחות בהר שעיר, ולדעת רבים הוא נגזר משמו של הצבוע.

לראשונה מוצאים את הצבוע כשמו של בעל חיים בספר בן סירא (פעם אחת), מן הספרים החיצוניים למקרא. בספרות חז"ל נמנה הצבוע עם חיות טרף אחרות: "הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש" (משנה בבא קמא א, ד) ובתוספתא על אתר מוסיפים: "אף הצבוע". לדעת רוב החוקרים הזיהוי ודאי.[4]

עיט צבוע

התלבטות בפירוש המילה 'צבוע' בביטוי קשה בתנ"ך העסיקה מתרגמים, פרשנים וחוקרים: "הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ, לְכוּ אִסְפוּ כׇּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאׇכְלָה" (ירמיהו יב, ט). מקובל לפרש עַיִט במובן 'עוף דורס' ולפי זה צָבוּעַ נתפרש 'בעל צבעים רבים ומגוונים' או 'צבוע בצבע דם (שהוא מתגולל בו)' ואף 'שטפריו ארוכים' (מלשון אֶצְבַּע). ואולם לדעת אחרים צָבוּעַ כאן אינו אלא בעל החיים צָבוֹעַ (כך גם בתרגומי המקרא הקדומים ליוונית ולארמית־סורית). חוקר הלשון נפתלי הרץ טור־סיני הסביר כי הדעת נותנת שאם עַיִט הוא כינוי ללהקת עופות שניזונים מפגרים, כמו "וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים" (בראשית טו, יא) בסיפור ברית בין הבתרים, כך צָבוּעַ הוא בעל החיים אוכל הנבלות.

צָבוּעַ

הכינוי צָבוּעַ למי שמעמיד פני חבר קרוב או מראה עצמו אדם ישר (ולבסוף מתברר כי אינו כזה) מוכר למן ספרות חז"ל, ובמיוחד מן המימרה התלמודית המיוחסת לינאי המלך (לאשתו): "אל תתייראי לא מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין הדומין לפרושין, שמעשיהם מעשה זִמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב ע"ב). שם התואר צָבוּעַ הוא צורת הבינוני־פָּעוּל של צָבַע והוראתו 'מי שמראה עצמו בצבע אחר (ממראהו האמיתי)'. השם המופשט צְבִיעוּת נגזר משם התואר צָבוּעַ (כמו חָשׁוּב–חֲשִׁיבוּת) ועל פי אתר 'מאגרים' של המילון ההיסטורי הוא מופיע לראשונה בחיבור 'מאור עיניים' לעזריה מן האדומים בן המאה ה־16. 'צבוע' ו'צביעות' הלכו ונעשו נפוצים למן ספרות ההשכלה ועד ימינו.

צבוֹע או צבוּע?

דומה שהגיית המילים אינה יציבה בפי הדוברים: אפשר לשמוע צבוּע (בשורוק) לשם בעל החיים ויש אף המתבלבלים ואומרים צבוֹע (בחולם) ככינוי לאדם. ואומנם הצורות צבוֹע וצבוּע משמשות שתיהן לציון שמו של בעל החיים במילוני העברית החדשה עד מחצית המאה העשרים.

כפל צורות לאותה מילה במשקלים פָּעֹל ו־פָּעוּל הוא תופעה מוכרת בעברית. אנו מוצאים רָטֹב לצד רָטוּב, וגם עָקֹם לצד עָקוּם. ואולם מצורת הרבים במקרא צבוֹעים (בתנועה o) מתבקשת צורת יחיד בתנועה o – צָבֹעַ בחולם חסר (כמו שָׁחֹר–שְׁחֹרִים) או צָבוֹעַ בחולם מלא (כמו מָרוֹר–מְרוֹרִים). למן שנות החמישים של המאה העשרים התקבעה במילונים הצורה צָבוֹעַ.

בעיני רוחם של רבים צבוֹע וצבוּע קשורים קשר הדוק, כאילו צביעות היא מתכונותיו של הצבוֹע. למרבה הצער נקשר הצבוע בתרבות העממית בשלל תכונות שליליות, ואך קל היה – לפי דמיון השם העברי – שגם תכונה זו תדבק בו. ברם מדובר בשני שורשים שמיים שונים: השוואה לערבית מגלה כי השורש צב"ע של 'צבוֹע' הוא ضبع (=צ'בע; ההגה הראשון דומה יותר לדל"ת), ואילו השורש צב"ע של צֶבַע הוא הוא صبغ (=צבע'; ההגה האחרון דומה יותר לרי"ש). יוצא מהשוואה זו שרק העיצור האמצעי זהה בשני השורשים. על אף זאת – כבר בספרות חז"ל מופיע הגיזרון העממי של צב"ע בהקשר של צבוֹע וצֶבַע: "הצבוֹע… יש בו שלש מאות וששים וחמשה מיני צבעונין" (בראשית רבה ז, ד). אם כן לשם התואר המציין תכונה אין שום קשר לבעל החיים.

————————————————————–

[1] בשיח הפוליטי בישראל הוא משמש גם במובן 'דורש ואינו מקיים'.

[2] יש לבקש גיא זה באזור נחל פרת. עד ימינו אחד מיובליו נקרא בפי הערבים ואדי אבו־דבאע ('אבי הצבועים') או ואדי שק א־דבע ('מאורת הצבוע'). דַבְּע (ضَبْع) בערבית הוא 'צבוע' ביחיד, וברבים דַבִּאע (ضِبَاع).

[3] מסופר על אנשי הר הצבועים שנהגו להביא ביכורים לפני חג שבועות כיוון שפירותיהם הבשילו מוקדם, ולפי זה ככל הנראה מדובר במקום יישוב בסְפַר המדבר (ביכורים א, ג; חלה ד, י).

[4] בתלמוד הבבלי זוהה הצבוע בטעות עם המילה 'ברדלס': "מאי ברדלס? אמר רב יהודה: נפרזא, מאי נפרזא? אמר רב יוסף: אפא" (בבא קמא טז ע"א). אפא הוא שמו של הצבוע בארמית (התרגום הארמי לשם גֵּי הַצְּבֹעִים הוא "חֵילַת אַפְעַיָא").